שלום, יפהפייה – פרק 34.

פרק 34,

~ מנקודת מבטה של אלנה ~

שכבנו כך סתם.. רק אני והוא, מחובקים אחד בזרועות השנייה, התעסקתי בשרשרת שהוא העניק לי לפני שבוע והיא הייתה הדבר היקר לי ביותר בעולם בדיוק כמו הארי.. הצצתי בו לרגע מלמטה, הוא יפהפייה, אף מחוטב, שפתיים מגרות ומלאות כוורד, ריסיו העבים והארוכים, הניצוץ שרוטט ובוער כאש להבה מדליק את כל מערכותיי בעיניו, הדרך שבה שערו המתולתל נוחת בדרך מושלמת על גבי טווי פניו המלאכים.. אילו והיו אומרים לי שאני יתאהב ויקשר אליו כך, לאדם הרחוק ממני ביותר, לאדם שכלל לא ברמה הנמוכה שלי.. הייתי אומרת שהוא משוגע, אבל לא- זה אמיתי! הכול אמיתי.. ואני יודעת שהוא אוהב אותי גם, המחשבה הזו גרמה ללבי להלום בחוזקה ולחיוך להפרס על גבי פניי, הארולד שלי.. ״הארי, מאין השרשרת הזו?״ שאלתי.
הוא התבונן בי והקרקע התפוגגה מתחתיי, בטני התהפכה והתכווצה כמכה מענה מתחת לחגורה, דמי התחמם והתפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, ראשי הסתחרר וכאב כמטען חשמלי טעון בגעש, בית החזה שלי כאב ונצרב ככוויה.. מראהו חלחל לי כחרב כה עמוק וגרם לי לדמם בכל גופי, נהפכתי לפקעת אחת של עצבים ושיכרון ממבט אחד. ״קבלתי מאבא שלי..״ הוא משך בכתפיו ונראה כלא רוצה לדבר על זה.
״האבא שהכה את..?״ אבל לא יכולתי לדבר ורק עצם העובדה על המילים שלו ועל העבר שלו שהפך אותו להיות מי שהוא היה חתכו את נשמתי וכדבר טבעי התכרבלתי בחזהו בעל הצלקות הקטנות.. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ורק רציתי להעניק לו נחמה ולנשק אותו עד הסף.
הוא הנהן, ״כן..״ לחש.
״למה.. למה שמרת את השרשרת..?״ שאלתי בבלבול ולפתע הכול לא נראה לי היגיוני שוב.
״בשביל לזכור אותו, אין לי תמונות, סרטונים, בגדים.. דבר, כאילו והוא לעולם לא היה קיים, זו המזכרת היחידה שנותרה לי, בשביל לזכור את האדם שהרס את חיי..״ הוא כיווץ את גבותיו.
״אבל הארי, למה לשמור מתנה של אדם כה רע ושפל?!״ שאלתי מוכת הלם וחרדה.
הוא הבליע חיוך מנימת טוני, ״אני לא יודע.. אולי בגלל שחיזק אותי והעמיד אותי על הקרקע, הפך אותי לגבר.. הלוואי שהייתי יודע לני, אבל זה פשוט הרגיש לי נכון לשמור זאת״ הוא נראה כמתענה.
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ולפתע זה הכה בי כדלי מלא מי קרח קפואים, דמי נזל מפניי וחשתי כיצד צווחה צווחת בראשי ומהדהדת בכל איבר, מערכת ותא בגופי… כל סערותיי סמרו ושריריי התכווצו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים. נשכבתי מעליו והתבוננתי בו במבט ארון ונוקב, בוחנת כל תנועה והבעת פנים שהציג, ״הארי, אתה אוהב את אבא שלך, למרות הכול, אתה אוהב אותו..״ לחשתי וחשתי כיצד רעד מכה בי ומצליף על גבי כל פיסת עור שבגופי, מגלף ומדליק את כל מערכותיי, העולם עצר ונדם מלכת ורק אותו ראיתי, חשתי, לגמתי.. שאפתי, נשקתי את חזהו וההלכתי חיוך, הוא נראה קפוא ולא כל כך התייחס אליי, ״אל תדברי שטויות אלנה, אני מתערב את הבן אדם!״ ירה בכעס.
מצמצתי בעיניי וקרקרפתי עקצצה, ״אתה פשוט לא מוכן להודות בכך הארי.. אבל בפינה אפלה וחשוכה, קטנה ובלתי נראית כמעט בלבך.. אתה אוהב אותו, איזו עוד סיבה יש לך לרצות לשמור על השרשרת?״
הוא עצם את עיניו ונשם עמוק, ״אני. שונא. אותו״ הגה באיטיות ובכעס, ״ועכשיו אפשר לדבר על משהו אחר?!״ שאל בזריזות.
גלגלתי את עיניי, הארי.. הוא פשוט צריך זמן.
״את יודעת לני… חשבתי בזמן האחרון.. על אימא שלך..״ מלמל.
עיניי נקרעו לרווחה וחשתי ככלי שבר בין רגע, ירדתי ממנו והתבוננתי בו בכעס. ״אין על מה לחשוב!״
״את מוכנה לחכות לרגע ולתת לי לדבר?״ גלגל את עיניו, נאנחתי ופלטתי אנקת ייאוש מחכה שימשיך, ״חשבתי שיכול להיות נחמד אם אני ואת נלך לבקר אותה..״ חייך חיוך קטן ונבוך.
הקרקע נקרעה מתחתיי ולא יכולתי לחשוב על דבר, רק עצם המחשבה שהארי יפגוש בה גורמת לגאוני להיחנק ולתחושת חלחלה לבעבע בבטני, כפות ידיי הזיעו מהמתח והלחץ האדיר ונשימותיי היו כבדות.
"אני צריכה להשתין." הודעתי להארי נאבקת לשחרר את עצמי מהפלונטר שנוצר בין רגלינו.
אני פרעתי את שערו, הסחת הדעת שספקה לי ההזדמנות לברוח למרות הדגדוג באצבעות. הוא גלגל את עיניו, מבין שגם אני – צריכה פשוט זמן. ״אז לכי להשתין״ הוא צחק.
תפסתי את הסמיכה האדומה וכרכתי אותה סביב גופי. העפתי מבט לאחור וראיתי את הארי, משלב את אגרופיו על גבי החזה שלו, לבוש רק בבוקסר.. ועצם העבודה שהאל היווני הזה מחכה לי ורק לי גרמה לי לאבד את שיווי המשקל.
"לא", הוא ייבב בשרבוב שפות.
אני היה בעמדת נחיתות אם זה הגיע עד כדי משיכה של הסמיכה ממני.
"הארי, אני צריכה ללכת." הקול שלי התחנן.
"עזבי את השמיכה".
"אבל, אני … הארי, אין לי שום דבר מעליי..״ לחשתי ולחיי סמקו במקצת, הוא חייך אליי חיוך רך.
השפה התחתונה שלי נלכדה בין השיניים שלי בזמן שאני סרקתי את הרצפה בחיפוש אחר בגדים בהישג יד. לא היה שום דבר שאני יכולה לתפוס במהירות, כמובן. חולצה הייתה מקופלת על ידי הכיסא, אבל זה עדיין נדרש ריצה משמעותית.
"לא אכפת לי." גיחך הארי.
כמובן שלא הייתי אכפת לו, הוא תמיד מנסה מחדש את זה.. והוא אף פעם לא מצליח, פשוט לא נעים לי ומרגיש לי נוח במיוחד פשוט ללכת עירומה כיום היוולדי בפני עיניו.. אפילו עם כבר חלקנו את הרגע העמוק והמשמעותי, המושלם והאוהב ביותר, המסעיר והמרטיט, הבלתי נשכח והמפוגג, המשכר והממכר ביותר בכל חיי.. אהבה, קיימנו זאת, כבר כמה פעמים.
אה, מה אכפת לי, לכל הרוחות, מרוב הלחץ אני עומדת להתפוצץ, אני באמת חייבת להשתין!
אני יכולה להרגיש את הלהבה הנובעת מדמותו של הארי צופה בי מחליקה בזהירות מהחום של המיטה. קיללתי את התחושה הקרירה לאוויר, שהחלטתי שאני לא הולכת למשוך את זה יותר ממה שצריך. השתנקות נפלטה מהפה שלי כשהארי, אלוהים… צבט את הישבן שלי במה שהוא חשב שיהיה עידוד. זה בהחלט גרם לי לזוז. הגב שלי היה כל הזמן איתו. אבל זה היה מלווה בשריקת הערכה כארי תוקע את אצבעותיו בפיו בהתלהבות, הוא באמת שורק..
"קדימה, חומד!" הוא צעק לפני שטרקתי את דלת חדר האמבטיה צוחקת.

עם סיום המקלחת הארוכה והחמה, ידעתי שאני יוצאת וחייבת להתמודד בפני הארי שוב.
"יש חולצה ומכנסיים קצרים על ידית הדלת." הוא קרא ברוך כאילו והוא מרחם עליי, עצמתי את עיניי, אני מרחמת על עצמי.
פתחתי את הדלת הקטנה בדרך לגלות את בגדיו של הארי שאני כה אוהבת. הודיתי לו בנשיקה מנופחת שהוא קיבל בהומור מתפקידו במיטה. החולצה הייתה מוכרת לי, זו ״שקנה״ ​​לי באופן לא רשמי מארונו ורצה שאשמור אצלי, החוצה המשובצת שהחזיקה את הניחוח הגברי שלו. אני משכתי את מכנסים לפני שחשפתי את עצמי לחדר שבו הארי חיכה. הוא עדיין חייך, כאילו ומודה לאל על כך שניצח!
"עכשיו כשאת לבושה בבגדים שלי, את יכולה להביא לי כוס תה". אמר
אז זה מה שהוא תכנן.
"אז בגלל זה היית חייב להניח את הבגדים על הדלת.."
הוא משך בכתפיו בתמימות.
"בסדר!" קראתי בכעס וזרקתי עליו את החלוק הרטוב שלי.
"ילדה טובה". קרץ ושאף את החלוק לאפיו, ״יש לך ריח משכר.. אבל את בכל זאת מכינה תה״
"אל תתנשא עליי, סטיילס״ קראתי.
סרט שיער שחור היה מונח על גבי השידה שלצדי ואני השתמשתי בו כדי לקשור את השיער שלי חזרה מהפנים שלי בקוקו מבולגן בשעה שפסעתי במורד המסדרון. אני נכנסתי למטבח, מתחרטת מהבחירה שלי של רגליים יחפות על האריחים קפוא במהירות. לפני ששלפתי ספלים הדלקתי את הרדיו, שיר לא מוכר אבל קצבי היה מושמע שגרם לי לרקוד.
לא היה לי מושג למה הוא התעקש באחסון הספלים הדרושים כל כך גבוה. הגוף שלי היה צריך לטפס על משטח העבודה במטבח כדי להגיע למדף העליון של ארון ימין קיצוני. ברגע שירדתי בבטחה הנחתי שקיות תה בכל אחד וחיכיתי לקומקום לרתיחה תוך כידי שמיעת השיר ברדיו. הרעש במסדרון נבלע עם המוזיקה, והנחתי שזה היה דוור דוחף מכתבים דרך הדלת הקדמית.
פתחתי את דלת המקרר לרווחה, כפופה מגמרת את
גבי, נמוכה יותר בחיפוש אחר חלב. פלטתי גניחה.
"הארי!" קראתי בקול גדול וצרוד במקצת. "הארי, אתה החזרת את קרטון החלב הריק במקרר שוב!"
הוא היה מזיק כשמדובר בדברים מהסוג הזה. שאמרתי לו בעבר, אם זה ריק לזרוק את הקרטון בפח או למחזר אותו. הארי מעולם לא רצה או נסה ללמוד ולהבין זאת. לקחתי את התשובה השקטה שלו כסימן לזלזול. אולי הוא יודע שזה מרגיז אותי ובחר להתרחק במעט. תהיה הסיבה אשר תהיה, החלטתי להתעמת איתו.
אבל…, מהר מאוד גיליתי מיטה ריקה ושוממת מכל נפש חיה. פסעתי אל דלת חדר האמבטיה, נוקשת פעמיים רק כדי להבין את העדרו של האהוב שלי…
"הארי?" אבל אף קול לא נשמע, לא הוא או זרם המים, החלטתי לרדת לבדוק בסלון, אולי הוא עובד על שיר חדש או סתם מחפש אחר סרט טוב, התפללתי שזה רק לא שוב משחק כדורגל.
הוא היה באמת שם, בסלון, בגבו למשקוף. זוג החצים הגבריים והמורטי עצבים שנמשכו לאורך פלג גופו התחתון גרמו לי להתכווץ ולבעור בתוך עמקי נשמתי, הוא השאיר את הגוף המדהים שלו חשוף לפניי והוא אפילו לא יודע שאני צופה בגבו הקשוח והשרירי, נראיתי זוועה, והוא נראה מושלם, כמו תמיד.
לא הצלחתי להבין את השקט שהוקרן ממנו וכה לא אופייני לו עד שהעיניים שלי נפלו על שתי הנשים שהוא מתמקד. הייתה לי הרגשה נוראה שאני קוטעת את השיחה שהפסיקה עם ההגעה שלי. אבל חוסר הוודאות לא החזיקה מעמד זמן רב מספיק.
קרטון החלב נפל על הרצפה שהמבוגרת מתוך שתי הנקבות הטילה את זרועותיה מסביב לצוואר שלי. אני לחצתי בחוזקה, נאלצת לספוג את בושם הריח המתוק שהיא לבשה. כדמעות רגשיות חלחלו לעור שלי, אני גמלתי לה חיבוק, בניסיון לנחמה. הרגשתי מבולבלת, שאין לה מושג מה קורה.
"תודה לך שהחזרת את התינוק שלי אליי." היא בכתה בשקט.
זה הכה בי כמכת ברק ביום בהיר, דמי נזל ממוחי, לבי התכווץ בכאב והלם בחוזקה.. זו.. זו אימא שלו, אלוהים אלו באמת אימו ואחותו.. והן כאן, העברתי מבט בהארי נותנת לקרקע לקרוס מתחתיי.. ופשוט
נפלתי לזרועותיה מחזירה לה חיבוק אוהב.
"אמא״.
האישה עדיין נצמדה אליי באהבה כשהארי צעד קדימה לעבר שתינו.
"אמא". הוא כמעט ייבב, בבירור נבוך במקצת על ידי מחוות האהבה המפתיעה של אמו.
החיבוק שלנו נקטע כשזרועותיה נעקרו ממני. היא הצליחה איכשהו להבליע חיוך מבעד לשפתיה הרועדות, נגבה את עיניה בממחטת נייר. צחקקתי למשמע הצחוק הנשי הצעיר. השיער החום והקצר שלה התנודד בקלילות ובחינניות, העיניים שלה נתנו לה שם, עומק, יופי.. כובשות בדיוק כמו עיניו של הארי. הנערה הצעירה יותר הייתה צריכה להחןת ג׳מה, אחותו הגדולה, לא יכולתי שבמעט לא לחוש כיס אבל גם רחמים על שתיהן בעת ובעונה אחת.
"לני.. אממ אלנה, זו אימי, אן, ואחותי, ג׳מה״ הוא החווה בידו בכבוד. "לא ידעתי שאתן עוברות כאן בדרך."
הקול הקטוע שהוא השתמש אמר לי שהוא היה קצת מוטרד וחסר ביטחון. לדעתי מה שהארי השתוקק ורצה לעשות היה כנראה לארגן פגישה ולא שזה יכפה עלינו בהפתעה שכזו. אבל לא אכפת לי, אני
שמחה לראותן, סוף סוף.
"היינו באזור." משכה ג׳מה בכתפיה והתבוננה בי, סורקת אותי מכף רגל ועד ראש, מנסה לראות דרכי ועד כמה אני טובה בשביל אחיה הקטן כנראה.
"זה נחמד לפגוש את שתיכן״ חייכתי.
"גם אותך, מתוקה". או קראה בהתרגשות ונשקה ללחי שלי.
היינו שקטים לכמה רגעים, זרועותין של הארי נסחפו לאחורי הגב שלי וקרבו אותי אליו וחשתי כיתד אני נצשכת אליו כמו עש שנמשך לעצקי האש היוקדת, כסרט שנכרך לי סביב האגן ואני כה רוצה.. ללאמכל שליטה מסוימת, אצבעותיו מלטפות בזהירות בניסיון להירגע ולהרגיע אותי. שתי זוגות עיניים בריכוז מלחיץ ומורט עצבים בהו בנו, כפות ידיי הזיעו מהמתח האדר וקרביי להטו, בטני נקשרה באלפי קשרים וגרמה לי להתקף בעווית, מחיוך חיבה עדין שנזרק לעברנו. המבטים הסקרניים שלהן הובילו אותי להניח שהם לא היו רגילות לראות את הצד הזה של הארי. תהיתי אם הן אי פעם ראו אותו עם בחורה בכלל.
"אתה עדיין בפיג'מה שלך." אמא של הארי כבדרך אגב ציינה, העור שלה מתכווץ סביב עיניה כשהיא מחייכת.. זה נחמד וחם.
הרגשתי סחיטה מגרה וסודית על גבי הירך שלי, משך אותי קרוב יותר לצד שלו.
"אמא, יש לנו רק קצת
זמן." מלמל הארי.
"זה כמעט צהריים, מותק, יש את
כל היום״ סתרה את דבריו וגרמה לי לצחוק מהארי הנזוף.
אבל היא הייתה אם… אם מסכנה שרק דואגת לילד הקטן שלה, אולי יתר על המידה כמו שלא הייתה מסוגלת לטפל בבנה.. מאז ומעולם. זה בטח היה קשה להסתגל למצב הנוכחי, זינוק בזמן, בשביל שלושתם, להשלים פערים מהעבר ולנסות להתקדם לעתיד משותף ובמקביל לנסות לשרוד את ההווה. אבל לפני שמישהו אחר יכול היה לענות, קול מבודח חתך את הדממה.
"ובכן, הם כנראה עשו משהו יותר כיף מאשר לישון אתמול בלילה." ג'מה החניקה צחקוק מוסיקלי מאחורי ידה.
הפנים שלי התלקחו בגוון בהיר של ורוד כשחזו החשוף של הארי התנשם בכבדות ובער בגבי. נשיכת האהבה שנתתי לו באקט של תשוקה נראית יותר ויותר בולטת באור החדש. מבוכה זו העיבה על המחשבה שהחברים שלי יגלו את הסימנים שהשארתי על גופו של הארי.. ושהוא השאיר עליי. זו הייתה ההופעה הראשונה ויחידה שלי הייתי צריך לתת למשפחתו של הארי, ואנחנו כמעט רק התגלגלו מהמיטה מהלילה פעיל בסדינים. התפללתי לסוג כלשהו של הקלה, הסחת דעת, כל דבר. למה זה תמיד חייב לקרות לי החוסר מזל הארור הזה?!
אני בחיפזון העברתי את הגוף שלי מול הגוף של הארי, בתקווה להסתיר את העור טרי שלו, את הסימנים שלי עליו. שפשפתי את הלחי שלי עם השרוול של חולצתו הגדולה עליי שהייתי עטורה בה, מנסה להתפתל מההרגשה לא נוחה. זרועה שובבה התהדקה סביב מותניי. ג׳מה עדיין צחקה כשסובבתי את הראש מעט כדי לתקשר עם החבר הילדותי חסר המבוכה שלי באופן מעט יותר פרטי ופחות גלוי לעין.
"לך.. ללבוש חו.. חולצה..״ מלמלתי להארי כמעט בגסות.
הוא נראה משועשע מאוד מהעינוי הארוך והפורק שלי, עיניו נצצו בהומור וגרמו לי רק לרגע לחייך ולחוש הקלה. "בואי איתי".
נמשכתי חזרה לכיוון החדר שינה של הארי, שלנו, נגררת בידו השתלטנית.
"סלחו לנו, אנחנו הולכים להחליף בגדים. תרגישו בבית. "הוא הצביע להן לשבת על אחת ספות העור.
רציתי למות.
***
"אוי אלוהים". רטנתי, צונחת בחזרה למיטה ידיי מסתירות את פניי, לא ידעתי היכן לקבור את עצמי.. חשתי שאני עומדת להתעלף. "אני לא מאמינה שזה שפשוט קרה".
הסדינים היו עדיין בבלגן על גבי המזרן, עדות לעזיבתו הפתאומית של הארי לפני שפתח את הדלת לאורחים הבלתי צפויים שלו. אפילו עם המחשבות מתערבלות שלי, הריח שלו עדיין חדר אל תוך עמקי המודעת, הנוחות שלי וכל הפיתוי התגלגלה בגופי כפקעת אחת שחתכה אותי וגרמה לי לרטוט ולהתחמם.
"לני, זה בסדר גמור." נסה לרסן אותי
"לא" יריתי בכעס. "זה לא בסדר, היינו רק אחרי שינה, עדיין מבולבלים וחיים בבועה שלנו.. ונתספנו על ידי אחותך ואמך. זה לא מפגש ראשון גדול ".
למה הוא לא מרגיש את אותה התחושה של אשמה שאני חשתי? ידיי היו תפוסות ולא יכולתי להניף אותי מהמזרן. נשיקה לחצה ללחיי כקמט את מצחי לחיבוק שלנו. שמה אותי במקצת מחווה בנוח.
"את לא צריכה לדאוג." הוא חייך בביטחון. "אני הולך למקלחת, לתת לך הזדמנות לדבר איתם".
הארי אמר ולאחר מכן המשיך במסע שלו כדי למצוא כמה בגדים נקיים. חולצת הטריקו האפורה שהרים מהשידה הייתה נקייה והוא חייך שבע רצון בזמן ששלף זוג מכנסי ג׳ינס מהארון. אני הלכתי אחריו מסביב למיטה.
"לבדי? על מה? " שאלתי נחרדת.
"אני לא יודע, כל מיני דברים נשיים." הוא דיבר, מחטט במגירה. "נשים תמיד מוצאות משהו לדבר עליו."
"אני חושבת שהכללה היא קצת רחבה."
"אלנה, הן לא מתכוונות לנשוך."
הארי הסתובב כשהוא לא קיבל את הצחוק שהוא קיווה לו, מתבונן בי לכמה רגעים לפני סגירת החלל בינינו. הוא חפן את הלחי שלי יוצר רטט חשמלי עז וגורם לדמי לנזול מפניי, נמנעתי מקשר עין אתו.. המגע שלו העביר רעד בכל גופי וגרם לי להתכווץ.
"הן הולכות לאהוב אותך." שפשף את האף שלנו. "כי אני אוהב אותך".
היה ברור שהביטוי עדיין היה קצת זר לנו, במילים השקטות עדיין גורמות לפרץ פרפרים בבטן שלי. אני גמלתי את החיבה, מביע את הרגשות שלי להארי, מה שגרם לו לחייך.
המבט הקשה שלי היה נפגש עם שרבוב שפות מלגלגות על שפתיו. הארי קרץ לפני שהסתובב כשהוא עשה את דרכו לשירותים. זה לקח רק כמה דקות כדי לעשות את עצמי ייצוגית יותר, למצוא כמה בגדים שיש לי שנותרו אצלו מהביקורים קודמים. החולצה נשארה, אבל זה היה זיווג עם גופייה מתחת. השיער שלי נשאר בזנב הפוני המבולגן, לבשתי ג'ינס שהתפתל את הרגליים שלי לפני שנשמע דפיקה בדלת. היה עיכוב קטן ולבסוף ג׳מה מופיעה בפתח הדלת. היא נראתה בשליטה ונינוחה עד כאב וחוסר אמונה מהמצב מבולבל שלי, נעה קדימה לחדרו של הארי כאילו היו שלה. ו.. זה גרם לי לחייך.
"חשבנו שאת מסתתרת מאתנו." היא צחקה. "בחייך".
עם היד שלי שנלקחה בשלה, הנחיתי אותה במסדרון שבו אימא של הארי עדיין ישבה על הספה.
****

זה היה מוזר, למרות הכמות המוגבלת של זמן שהייתה לנו יחד הרגשתי בנוח. היה לאן טבע הרבה יותר שקט בהשוואה לג'מה, שידיה היו מונפות בהתרגשות ובאנרגיות כל הזמן באוויר בזמן שדיברה. נודע לי שג׳מה לא היתה מהסוג שמודאג ממה שאנשים חשבו עליו, ואני הערצתי אותה על כך. אבל הייתה לי הרגשה שהארי היה מנסה לאלף את הצד הזה שלה כשהם היו צעירים יותר, אולי על מנת להיות קצת פחות נבוך מחוצפתה של אחותו. היה ברור שהארי ירש שיערו הכהה והמתולתל שלו מאמו, אבל לכל אלד מהם היו עיניים ירוקות, זוג כדורי אקדח פורקים. הוא גם חלק את אותו האופי השובבי של ג׳מה, לצחוק ולהתלהב מהדברים הקטנים שנראים הכי פחות חשובים… הם משפחה נהדרת שהלוואי שהייתי חלק ממנה באופן רשמי,
לפתע המילה חתונה סתרה לי.
אני ישבתי והקשבתי לסיפורים המשעשעים שספרו על חשבונו של הארי. בזמן ששתיתי לי את המים הצוננים שלי ונגסתי בטוסט שלי שאכלתי על הספה מול שתי הנשים. הם סרבו בנימוס לכוס התה, מינוס חלב, שהציעתי להן. זה נראה שתיהן היו מסופקות מרק לשבת ולשוחח, על מה שעשיתי, מה שאני רוצה לעשות בעתיד. אבל הדיון בקרוב עשה סיבוב בחזרה להארי.
"מה הארי היה כשהוא היה צעיר יותר?" שאלתי, שסיימתי את ארוחת הבוקר שלי שהייתה כעת יותר כמו ארוחת צהריים.
"אני מניחה כמו רוב בני נוער באמת, הוא היה קצת עצבני. אבל הוא היה תמיד תמיד מתוק מאוד, רצה לעזור. היה לו יצר בדם שרק רצה להגן עלינו״ מלמלה אן כמבט יודע דבר.
ידעתי היטב עד כמה רחוק היה הולך הארי כדי להבטיח את שלומו של מישהו, לפעמים בהתעלמות מוחלטת ממנו. זה לא הפתיע אותי לגלות שהאינסטינקטים האלה הגיעו עוד חזרה לשנותיו הצעירות. זה גרם לי לתהות איך זה התחיל, מה אירוע שהתרחש להארי להפוך פתאום, או שזו הייתה התקדמות של דבר אחד אחרי השני, מאביו.. לסרסור.. לחבר של ג׳מה- הכול. כאב לי לב מהמחשבה על נער צעיר שהקריב את הכיף של ללמוד לרכב על אופניים במקום לדאוג לגבי הבטיחות של בני משפחתו. כולם ראויים לילדות.
"היו לו התקפי חרדה". ג'מה התערבה כבדרך אגב.
התגובה הפתאומית שלה תפסה אותי לא מוכנה כלל, בעדינות דוחפת לראשי את דמותו של הילד הקטן עם עיניים גדולות וירוקות מידי לפניו הזעירות והפגועות, עם שיער מתולתל ומסורבל שרק מסתיר אותי יותר, ילד קטן, אפילו נער.. שמתעורר באמצע הלילה מזיע וחסר נשימה, לפתע עיניי נקרעו לרווחה והכול התחבר, הדייט הראשון שלנו.. הוא התעורר באמצע הלילה והחל לשבור צלחות ולהתפרע כחית טרף, בגלל זה הוא גם לא רוצה לישון עם אף אחת.. בגלל הסיוטים וההתקפים, דמעות עמדו בעיניי וקברי את ראשי בין ידיי, חשתי יוצר שבורה מהנער השבור והמתוק, העצוב והקשוח שלי.
"באמת? בגלל .. " אבל דעכתי בין רגע. "אני מצטער." צביטה של אשמה הכתה בי, אולי חדרתי לאיזור אישי מידי.
״אינך צריכה..״ חייכה אן, ״אני מניחה שהוא כבר סיפר לך.. נכון?״
הנהנתי, ״כן..״ לחשתי.
״זה בסדר מותק, נחמד לדעת שיש לו עם מי לחלוק זאת, יש לו המון בלב.. אבל זה מדהים איך שהצלחת פשוט.. חברת אותו מחדש!״ קראה בהתרגשות.
מצב הרוח האיר מחדש, אותו החיוך שראיתי על פניו של הארי מספר פעמים שהתפשטו על שפתיו המגרות והמושלמות כשהתבונן בשלוש לנו במבט אוהב ומאושר.
"בואו שבי איתנו". החוותה ג׳מה בידה. "אתה כל כך רחוק."
אני בשמחה עשיתי את דרכי אל הישיבה הסמוכה. השתיים זזו כדי לפנות מקום ביניהן, מה שמאפשר לאדם שלישי לשבת בנוחות, לי.
"אני כל כך שמחה לשמוע שאת דואגת לו." אן לחשה לאוזני.
"אני חושבת שהוא דואג לי יותר מכל דבר, אפילו מחתך קטן מזכוכית !" התבדחתי.
"יש לו כוח פיזי ולא כלום עם אתגרים רגשיים. אבל את עוזרת לו לעבור את זה, אני לא יכולה להודות לך מספיק, לני״ קרצה לעברי.
התשובה שלה גרמה לי להבין שאני לא טרחתי לראות את הדרכים שבהן אני מטפלת בהארי. הנושאים הרגישים בם דנו היו כלואים עמוק בתוכו, את הרגשות שהוא היה עמוס עם עצמו רק הגיעו בהדרגה לאור. היא לחצה על הדק האקדח והאירה את עיניה.. הצלחנו, אני והוא, לעבור הכול.. החזקנו את היד של אחד והשני ונלחמנו בפחדים אחד של השנייה, מחינו את הדמעות אחד של השנייה והיינו האחד למד השנייה, וזה היה שווה זאת – האהבה שלנו.
"האם יש לו אותם באופן קבוע, את התקפי החרדה?" הייתי חייבת לשאול.
"הם היו לא כל כך שכיחים, זה היה רק ​​כשהוא היה מתעצבן." ג'מה הרהרה לרגע. "אבל אני מניחה שהוא מצא משהו אחר כדי להילחם בזה עכשיו."
ידעתי שהיא מדברת על השירה ועליי. זה לא היה רק ​​בעיות כעס, זה היה גם לחבוט בחפצים.. לנגן חזק בגיטרה או בפסנתר, או פשוט ליהנות איתי באופן סוחף חסר שליטה.
"הוא היה לבד ברגעים הללו או שעברתם זאת ביחד?" ג׳מה שאלה בדאגה.
""לא, לא שאני ראיתי." הנדתי בראש שלי
הארי תמיד היה כל כך חזק. נראה לי מוזר לחשוב עליו כפגיע, ולמרות זאת עברנו את זה.
"זה היה אמור להיות קל להרגיע אותו. רוב האנשים מרגישים קצת קלסטרופובית כאשר הם חווים התקפות, אבל הארי אוהב את זה שהוא התקיים. זה גרם לו להרגיש בטוח. הוא היה כל כך חמוד ונעים. "
צחקקתי בתגובה האחרונה של ג'מה.
"הגודל שלו עכשיו אם כי .. לעזאזל."
לא היה לי הרבה ניסיון עם כל סוג של התקפות. איני הייתי זרה לחרדות כי גם אני הייתי כך, אבל הרגשתי שהיה משהו שונה בהארי. ג׳מה פנקה אותי כשאני שאלתי כמה שאלות יותר חקרניות, מעוניינת ללמוד יותר על מה שהארי סבל.
"אני יכולה להראות לך אם את רוצה, איך הייתי מרגיעה אותו".
"בטח." אמרתי ברצון.
ציפיתי כיצד היא מדגימה, החא התיישבה על הרצפה וגררה אותי להתיישב על הרצפה עימה שזה הפתיע אותי. ג׳מה ישבה עם גבה אל הכורסה, מחייכת בחום. זה היה מוזר, לא הרגשתי כלל נבוכה או רע עם מה שאני עושה כי ידעתי שאני עושה זאת רק בשבילו.
זרועותיה היו כרוכות סביבי כמו שהיא אמצה אותי ושידלה אותי בחזרה, קדימה ואחורה כמו ילדה קטנה. אן נשארה יושבת לצד אחד של הכורסא על מנת להעניק לנו מרחב.
"כך יכולתי לראות שהארי נושם באופן סדיר." היא
הודיעה לי, יוצרת באמות ידיה צלב על החזה שלי.
אנחנו נשארנו במצב הנוכחי, הגוף שלי בין רגליה.
"הייתי מנסה להרגיע אותו בשירה, ובנימה שקטה ורכה, נעימה… "
"הארי יש לך קול יפה." דברתי בלי לחשוב.
״ לני..". מלמל הארי מובך כבר מספיק.
זה היה בשלב שהארי החליט להצטרף אלינו בסלון. נראינו בוודאי מטופשות, זרועותיה של אחותו כרוכות סביבי בזמן שדברנו בזמן שדברו כיצד הרגיעו את הארי בעברו, הוא זקף גבה ונראה במעט כועס, מחשבה שלא הטרידה אותי לזמן רב. הוא נראה מדהים. מכנסי ג'ינס שחורים יחד עם חולצת טריקו שחורה, דוחף את
שערו בחזרה כבדרך אגב ממצחו. אהבתי כשהוא עושה זאת.
"אמא." הארי הסתכל לאמא שלו לסוג כלשהו של הכרה למצב הנוכחי וחיפוש אחר עזרה, היא משכה בכתפיה ונראתה חסרת תקווה גם.
"ג'מה, מה אתה עושה?!״ הוא פער את פיו.
"מכירה את החברה שלך." גלגלה את עיניה.
אני צחקתי איתה כשהארי התקרב במהירות לחלץ אותי.
"מצטער, אלנה. לאחותי אין מודעות למרחב אישי״, הוא נשך.
ידיי היו תפוסות, ג'מה בשובבות מתנגדת לשחרור שלי והתקבל מצב שאני נגררתי על הרגליים שלי. לבסוף התיישבנו ביחד אני והוא על גבי הכורסה הקטנה שממולן, מתכרבלת אל תוכן, הלחי שלי לוחצת על חזהו ואצבעותיו הארוכות משחקות בקצוות שיערי.
"את יודעת, ג׳י, משפחות רגילות מראות תמונות של תינוקות וסיפורים מביכים . אבל לא, רק אני חייב למצוא את החברה שלי על הרצפה, ואת מה שאת…עשית לכל הרוחות, מה זה היה?! " הוא אמר נחרד ומוכה הלם.
לפני שמישהו מאתנו יכול היה לענות לו, אן נברה בתיק שלה כדי לאחוז בארנק הגדול שלה.
"יש לי תמונות של תינוק." היא חייכה בהתלהבות.
"אוי אלוהים" השתנק הארי ואני צחקתי מתרגשת.
****

"המשפחה שלך היא כל כך מתוקה. ואתה היית מקסים כשהיית צעירים יותר … מה קרה? " שאלתי בתימהון ובפנים חתומות מנסה לא להסגיר את הצחוק שקורע את פי.
"היי!" קרא הארי מנסה להגן על כבודו העצמי.
"אתה אפילו היית חסר גומות כשהיית תינוק." תקעתי בלחיו אצבע. "ליטל, תינוק הארי"
הוא חבט את היד שלי משם, רוטן במורת רוח.
"אני לא חושב שהם אי פעם הולכות לעזוב."
"אל תגיד את זה על המשפחה שלך".
"טוב, את בטח היית חושבת את אותו דבר, אם אמא שלך רצתה להראות מאה תמונות שלך באמבטיה." הוא קימט את מצחו והניד בראשו כשהוא מתמקד על הרצפה, לפתע עיני נקרעו לרווחה והוא נראה חיוור, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, ״אני מצטער לני.. את יודעת שלא..״
״זה בסדר אני מבינה״ מהרתי לקטוע אותו, ״אתה מתרגש ואני שמחה בשבילך״ נשקתי ללחיו. "אלוהים, אחותי היא כל כך מוזרה."
"אני אוהבת אותה." חייכתי.
"טוב." הארי הזדקף.״אתן באמת מסתדרות״ מלמל.
אני יכולה להגיד לפי המבט על הפנים שלו שהוא היה נרגש שאנחנו מסתדרות. מצאתי את עצמי מחייכת איתו כשהוא ליווה אותי לתוך חדר השינה שלנו, גונב נשיקות צנועות.
"אני הולכת להתקלח."
"בסדר."
אני הסתובבתי כדי לעשות את דרכי אל דלת חדר האמבטיה, רק להרף עין גילתי שהארי פוסע בעקבותיי. לחצתי את ידי על החזה שלו.
"התכוונתי רק אני .. בעצמי."
"מממ, את לא כפיתי." הוא שרבב את שהפתיה בהתגרות.
״לך למשפחה שלך!״ צחקתי וטרקתי את
הדלת מאחוריי
״רק שתדעי לך.. שמתחת לבגדים האלו אני ערום רק בשבילך..״
מצאתי את עצמי מסמיקה. ״אחר כך״ קראתי בקול חנוק והחלתי לפשוט את בגדיי
***

עברו יומיים מאז שאימו של הארי וג׳מה הפתיעו אותנו, אני והבנות התיישבו בכיסאות וצפינו הבנים מופיעים, יודעות שהסיבוב הופעות שלהם קרב ובא.
״אני אתגעגע אליהם.. לזאין .. ״ מלמלה עופרי.
נוי חייכה אליה, ״ברור, כל אחת תתבע לגבר שלה!״ קראה. ״אבל זו לא פרידה.. הם יחזרו מהר ובינתיים
נעביר את הזמן בטלפון ובסקייפ״
מלאני כיווצה את כפות ידיה לאגרופים, ״יש לי עדיין עניין לא פתור..״ היא התבוננה בליאם, ״מאיה, את אוהבת אותו?״
היא לפתע השתתקה, ״לא יודעת..״ לחשה.
מלאני גלגלה את עיניה, ״אז זו לא בעיה שלי אם תבכי״ היא ירקה לעברה והגישה לי את בקבוק המים שלה, הבנים ירדו מהבמה ומלאני התקדמה לליאם.