שלום, יפהפייה – פרק 31.

~מנקודת מבטה של עופרי~

שתיתי את בקבוק הוודקה עד הסוף בזמן שהדלקתי סיגריה, שאפתי אותה עמוק אל תוך קרביי, אל תוך רעותיי השורפות והבוערות כאש להבה שמתפוצצת בתוך תוכי ולופתת את כל איבריי בחוזקה, המשקה החריף לא הצליח לנזול בגרוני החנוק מגוש הדמעות ללא להשאיר סימן, צלקת צורבת ככוויה.. תחושת חלחלה בעבעה בבטני וראשי הסתחרר וכאב בחוזקה כמטען חשמלי טעון בזוג קוביות קרח קפואות, הגברתי את הווליום של המוזיקה ברדיו, השענתי את ראשי לאחור ועצמתי את עיניי, חשה כיצד האלכוהול כחומצה רעילה זורם בעורקיי וגורם לדמי להתפרע כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, חשתי ככלי שבר.. דבר לא עצר את הדמעות, דמעות של ייאוש, תסכול, של אבדון ושברון לב.. לכל הרוחות, זאין הצטער, הוא רצה לחזור אליי, מדוע הייתי כה טיפשה ולא הסכמתי לו?
לפתע זה הכה בי בחוזקה כמכה מענה מתחת לחגורה, כל סערותיי סמרו והקרקע התפוגגה מתחתיי, זה חלחל לי כה עמוק והדליק את כל מערכותיי.. אני זקוקה לו, אני זקוקה לחוש בטוחה לצדו, לחוש נאהבת ושלמה.. השבועות האחרונים היו השבועות הריקים ביותר בחיי, וזה רק מתגבר.. אני רוצה אותו, אני נואשת אליו, ללגום ולשאוף, לנצור אותו עמוק בזכרוני ובלבי עד כמה שרק אפשר.. אבל הוא כבר נכנס לנשמתי ונגע בלבי, הרטיט אותו כפי שאיש לא הצליח להרטיט לעולם, ואיני מצליחה לשכוח ממנו למרות שאני כה רוצה, בכלל לא הייתי אמורה להתאהב בו.. זה כלל לא היה חלק מהתכנון, ידעתי שנפרד בסוף, ידעתי שלמרות האהבה המדהימה שלבלבה בינינו, לעולם לא נוכל להיות טובים ביחד.. אז למה אני כה פגועה?! למה אני כה שבורה?! הכי לא היו לי ציפיות או תקוות, הוא רק היה עוד סתם גבר אחר, רק עוד צעצוע על מנת לגרום ללואי לקנא.. תפסתי את ראשי בין ידיי וכפות ידיי הזיעו במקצת מהלחץ והמתח האדיר, כל הרגעים שחלקנו יחדיו, כל הנשיקות, החיבוקים, הליטופים, הכול הכה בזכרוני וצווח בכל איבר, מערכת ותא בגופי, מחרב אותי עד עפר… כחרב החדה שבחדות שמפלחת את נשמתי עד הסף, עד זוב דם.. העברתי אצבע רועדת על גבי טווי שפתיי, הוא היה שם.. חבקתי את עצמי.. הוא עטף אותי בכזו קלות.. העברתי קצוות שיער לאחורי אוזני.. הוא תמיד מי שעשה זאת!
לא הייתה כל דרך לתאר את הכאב, חשתי שאבדתי משהו גדול ממני, רק רציתי לברוח מהמכונית הזו, מהעיר הזו, מהבנים, מהבנות.. מעצמי. לברוח מכל דבר שקשור אליו אבל הוא ירדוף אותי כי הוא פשוט בלתי נשכח, כי התאהבתי בו.. אני באמת נפלתי במשחק של עצמי והוא ניצח בלי לשים לב אפילו! לא הוא החף מפשע, המאוהב המסכן והאבוד חושים – אלא אני. אני ורק אני.. "זאין.." לחשתי ולפתע ברדיו התנגן אחד מהשירים שלהם, עצמתי את עיניי ונתתי למוזיקה לקחת ולסחוף אותי.. לשכר ולמכר, לחוש כאילו והוא שר ממש לידי ומקדיש לי את השיר :
If you're pretending from the start like this
With a tight grip, then my kiss
Can mend your broken heart
I might miss everything you said to me…
לעזאזל עם זה! כיביתי את הרדיו הארור שלי, פותחת את הדלת לרווחה ויוצאת מבעד למכונית שלי, פשוט נפלתי על גבי המדרכה וחשתי אבודה, לא ידעתי מה בדיוק אני הולכת לעשות עם עצמי.. הייתי חסרת כיוון, חסרת ידיעה, חסרת דבר.. נוצחתי, נשברתי, נחרבתי.. וזה מבפנים ומבחוץ, והכול בגלל גבר אחד ששווה זאת, לכל הרוחות, אלוהים אדירים.. שווה כל דבר שבעולם.
"עופרי?" שמעתי קול קורה לעברי.
הרמתי את ראשי וראיתי את מאיה, זקפתי גבה, מה היא עושה כאן? "מאיה..? מה את..?-" שאל בקול צרוד ורועד.
"לאן את חושבת שנעלמת?! השתגעתי מרוב דאגה!". היא תמכה בידי ועזרה לי להתרומם. "כיצד את מרגישה? את נראית זוועה אני חייבת לומר.." מלמלה וסקרה אותי מכף רגל ועד ראש.
פלטתי אנקת ייאוש וגלגלתי את עיניי. "את לא אימא שלי, אני לא חייבת לך כלום, בסדר?! לא לך ולא לאף אחד ממכם חבורת..-"
"שתקי בסדר? לעולם לא חשבתי שתזלזלי באנשים שאת חשובה להם, אבל זו לא את זה האלכוהול.. לעזאזל, מה נהיה ממך?!" היא צעקה עליי וגררה אותי מעבר לרחוב, לכיוון ביתה אני מניחה.
נאנחתי ונסתי להתנגד לה, האלכוהול בהשפעה וזה כה נפלא. "ל-ל-לא.. לא רוצה! עזבי אותי!!"
"תפסיקי להתנהג כמו מפגרת!" נזפה עליי ובמעט הפעילה כוח. "את עכשיו הולכת להתקלח ומספרת לי כל מה שקרה לך, ברור?"
החלתי לצחוק ולא ראיתי בעיניים, לפתע העולם החל להסתחרר סביבי וכמעט אבדתי את העשתונות. "אני לא חייבת לך כלום!!" צווחתי עליה ונסתי לדחוף אותה ממני.
אך היא לא וויתרה. "את לעולם לא עזבת אותי, אני לא אעזוב אותך.." היא לחשה בינה לבין עצמה.
אך זה כלל לא עניין אותי, רק רציתי לברוח מהכול למקום שקט ובודד, לבי התכווץ והלם בחוזקה, כל שריריי נמתחו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים וקרביי להטו, עיניי נקרעו לרווחה. "אמרתי לך להניח לי!!" ודחפתי אותה בכוח על גדר מברזל אחת, היא חבטה את ראשה בגדר ונפלה על גבי הרצפה, דמעות עמדו בעיניה, לבי התכווץ בכאב והלם בחוזקה, מה אני עושה לכל הרוחות? זו מאיה, זו החברה הכי טובה שלי.. "מאיה אני.."אך לא ידעתי אפילו כיצד מדברים, לא ידעתי מה הולך סביבי.. שתיתי יותר מידי..- "את חיה!". היא צעקה עליי. "את בן אדם נורא ואני לא רוצה כל קשר אתך, את מבינה זאת? את מצליחה לקלוט?"
הנהנתי בלחש ולפתע שמענו צעדים רצים לעברנו, סובבנו את ראשנו וראינו את זאין, הוא התנשף ופניו היו חקקות דאגה, אוי לא.. שיט.. ובאותה השנייה שנדמה כנצח כשראיתי אותו, פשוט נפלתי על גבי הרצפה והחלתי להקיא את כל כולי על גבי המדשאה, זאין קרע על ברכיו לצדי, יד אחת שלו תמכה בגבי בעת שהשנייה הרחיקה את שערי מקו האש..
התעלמתי מכל העולם ברגעים הללו, רק הקאתי והקאתי, עוד ועוד, זה לא היה נראה כעומד להיגמר.. לכל הרוחות, יש יותר מביך מזה? הוא מבושם, לאחר מקלחת, ואני מצחינה מסיגריות ואלכוהול, עם בגדים זרוקים, שיער פרוע ועם קיא בפה.. רק התפללתי שזה כבר ייגמר, אני לא הולכת לשתות עוד בחיים.. אבל זה לא נגמר.. בבקשה, די, די.. בבקשה..!
מאיה נעמדה לצדי ותמכה בי גם, לבסוף סיימתי להקיא, נשמתי עמוק ונאנחתי, ובאותה השנייה שזאין אמץ אותי לחיקו בכיתי. "זאין.." לחשתי מבעד לשפתיי הקרועות מרוב הבכי והכאב.
"זה בסדר אף', זה בסדר.." הוא מלמל ונשק לראשי מנסה להרגיע אותי. "את רוצה שנלך לרופא? את לא מרגישה טוב?"
התביישתי לומר לו למה הקאתי, אז רק סמנתי בראשי לשלילה. "אני.. אני רק רוצה הביתה.."
"לבית שלך?" הוא שאל בקולו הצרוד והגברי שתמיד גרם לי להפוך בין רגע לפקעת אחת של עצבים, ולפתע ללא כל חשיבה זה נפלט לי. "לא, לבית שלנו.. זה הבית.."
הוא הבליע חיוך והוביל אותי לכיוון המכונית שלי. "המפתחות?" הפציר בי.
שלפתי מהכיס האחורי שלי, הוא צחק במקצת ופתח לי את הדלת לרווחה, התבוננתי במאיה, פניה היו חתומות נטולות הבעה אך נימת כאב וחולשה נצצה דרך זוג עיניה הגדולות והחומות, היא נשמה עמוק וסובבה את גבה ממני, אוחזת בראשה.
"מיי, הכול בסדר?" שאל אותה זאין בדאגה.
היא הנהנה. "רק.. רק קח אותה.." גמגמה ברעד.
"מאיה, אני מצטערת, אני לא התכוונתי.." פלטתי.
היא סמנה לי בידה שאשתוק. "רק סעי מכאן, בסדר?"
זאין סמן לי שהכול יהיה בסדר ובטחתי בו, האמנתי לו שהכול יהיה בסדר.. ובסופו של דבר, למרות שמאיה היא האדם השני הכי חשוב לי בעולם, זאין הוא הראשון ומעבר לכך.. איני זקוקה לאף אחד, רק לו, לשנינו ביחד.. אני צריכה לדעת שהוא שלי, שאני שלו ושאנחנו ננסה לשרוד את כל המכשולים שעומדים בינינו, ושכבר מזמן פגעו בנו.. אבל למרות ההתנהגות המגעילה שלי אליו, הוא עדיין כאן, והוא דואג לי, ואני חשובה לו.. אולי הוא באמת אוהב אותי, ואולי גם אני אותו.. הרי המכה מתחת לעין תעבור, אבל הרגשות שלי אליו, והשברון לב הזה, לעולם לא יעברו.. עצמתי את עיניי וזאין התניע את הרכב והחל לנסוע במהירות. "זאין..?" לחשתי.
"כן?" שאל.
אחזתי בידו. "אני מצטערת, אני כל כך מצטערת, על הכול.."
הוא נשק ללחי שלי. "אני מבין, פגעתי בך". הוא נשמע נחרד.
"לא, אתה רק רצית להגן עליי.. אני.. אני.. אני נסתי להשתנות לרעה בשביל לשכוח..-"
זאין קטע אותי בקול כועס. "ממני?"
"אולי.." מלמלתי, אגרתי כוחות ואמרתי זאת ללא אוויר. "נסתי לשכוח מכך שאני מאוהבת בך, מכך שאני מאוהבת ואוהבת אותך יותר מכל דבר אחר".

~מנקודת מבטו של הארי~

אחזתי בידה הקטנה של הנערה שהמשמעות שלה בחיי היא הגדולה ביותר, סרקתי אותה, היא רק התבוננה במבט צלול חסר כל טיפת הבעה באגם הברווזים הבינוני שבאמצע הפארק, מי האגם השתקפו בעיניה האפורות והעמוקות בדרך מהפנטת שגרמה ללב שלי להלום בחוזקה, שפתיה היו מלאות ומגרות וגרמו לאש להבה לבעור בקרביי ולבטני להקשר באלפי קשרים, אפה היה קטן ומחוטב, שערה הארוך נחת בדרך מושלמת על גבי שכמותיה, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ויכולתי לחוש כיצד דמי מתחמם בעורקיי, כיצד המראה והיופי הכואבים שלה מכים בי בחוזקה וגורמים לי להפוך לפקעת אחת של עצבים, כיצד היא פורקת אותי על נשקי ומשנה אותי, גורמת לי להיפתח בפניה בכל דרך שקיימת, ורציתי זאת, השתוקקתי לכך, נאשתי, אהבתי זאת.. אהבתי אותה, אהבתי אותה יותר מכל דבר שקיים, יכולתי סוף כל סוף לחוש שלם, ללא כל מסכות או שקרים, מדהים כיצד זוג העיניים הללו מצליחות לראות דרכי ולגרום לי להשתקף בהן, לעולם לא חשבתי שאני אי פעם אוכל למצוא אהבת אמת.. לא האמנתי באהבה, בקשר זוגי, או במשפחה.. והיא החזירה אותי, היא לקחה את כל הרסיסים השבורים שבי, הייתי כלי שבר שמנופץ, חסר תקווה, חי בבועה סודית משלי בעולם שאני כה חשוף בו.. והיא חברה אותי מחדש, היא גרמה לי לחזור לאותו הארי המאושר שהייתי, היא מחקה את הסיוטים ועכשיו רק עליה אני חולם, היא שינתה אותי… ואני לעולם לא אוכל להודות לה על כך, אבל מדוע היא אינה מדברת אליי? מדוע היא אינה מספרת לי על החיים שלה גם? אני האחרון שאפשוט אותה, אני האחרון אנטוש אותה, זה יהיה כמו לנטוש את עצמי ולפגוע בי, אני רק רוצה שהיא תחייך ותשמח, למחות ולספוג את כל הכאב והדמעות שלה.. כי אני מאוהב בה, אני באמת מאוהב בה..
הבלעתי חיוך ונשמתי עמוק, בלתי ייאמן שבאמת אמרתי זאת, אני נוהג לומר מידי יום לכל אדם שאני אוהב אותו, אבל לעולם, זה שנים, לא התכוונתי לכך כמו אמש, ואני מתכוון לשמור עליו, אני לא הולך לאבד אותה, אני לא אתן לה ללכת.. רק שהיא לא תוותר עליי..
היה נראה כאילו אנחנו זוג נורמלי שמכיר שנים, צוחקים ומטיילים כך סתם בפארק, וזה מצא חן בעיניי.. לרגע אחד לשכוח מכל הסיוטים והשלדים בארון של שנינו ולתת לאור השמש באמת לזהור דרכנו, לפתע חבקתי אותה מאחור ונפלתי ביחד על גבי הדשא מתחת לצל עץ אחד, היא נשכבה מעליי והיא לצחוק. "מה אתה עושה הארי?"
זקפתי גבה וקרבתי אותה אליי, אוחז במותניה, לחייה הסמיקו במקצת ויכולתי לחוש עד כמה היא לחוצה, שמחתי שאני משפיע עליה כך. "מנשק אותך" אמרתי בפשטות והתרסקתי על גבי שפתיה, לשוני מחפשת נואשת אחר שלה והיא החזירה לי נשיקה בחזרה, פורעת את ידיה בשערי, רק העמקתי בנשיקה, נאשתי לכך, חשתי כיצד צורת גופנו מתחברים האחד לשנייה בדרך מושלמת, כיצד שפתינו מחליקות האחת על גבי השנייה ללא כל טיפת התנגשות שיניים, מכרתי את עצמי בנשיקה הזו, מראה לה את כל האהבה שלי אליה, את כל התשוקה ואת הכמיהה שלי, חשתי כיצד דמי הולם בעורקיי ומתפרע כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, לבי הלם בחוזקה וראשי הסתחרר, הקרקע התרסקה מתחתיי ואני עצמי נחרבתי עד עפר, חשתי כיצד להב חד ומושלם של תשוקה מפלח את בית החזה שלי וגורם לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בגופי, העולם עצר ונדם מלכת, אני על גג העולם.. נוגע בשמיים.. והיא לצדי.. לכל הרוחות, אלוהים אדירים, היא לצדי והיא אוהבת אותי… קרביי להטו וכל שריריי התכווצו בפעם אחת מורטת כל קצה עצבים, רק רציתי להקפיא את הרגע הזה ולא לנטוש אותה לעולם, הייתי זקוק לה.. היא הייתה מעבר לאובססיה, היא הייתה חלק ממני, הלב שלי היה שלה, הנשמה שלי, החיוך שלי, הדמעות.. הכול שלה, אני שלה.. ואני יודע שאף אחד בעולם לא יעצור אותי מלהתקדם אתה בכל יום עוד צעד.. עד הסוף.. העברתי את ידיי במעט על גבי הישבן שלה והיא הרשתה לי זאת, התנתקנו במקצת ונשקתי לצווארה בזמן שהיא השפילה את ראשה לחזה שלי ונשקה לו.. הייתי די בטוח שמשכנו די המון זוגות עיניים אבל לא אכפת לי.. אני. אוהב. אותה
"אלוהים לני.." לחשתי והיא התיישבה על גבי הדשא, משכתי אותה באגנה והושבתי אותה בין רגליי, ראשה נשען על גבי החזה שלי ואני הרכנתי את ראשי לשערה, שואף עמוק, הריח שלה גרם לכל מערכותיי לדלוק.. יש לה את הריח המשכר והטוב ביותר בעולם.
היא צחקקה. "לעולם לא התנשקתי כך בציבור.." מלמלה.
הנהנתי. "גם אני, או לפחות עם משהי שאני באמת אוהב.."
היא לפתע השתתקה והרימה את ראשה אליי ונצלתי את ההזדמנות על מנת לנשוק לשפתיה. "אתה באמת אוהב אותי..?" היא לחשה.
עיניי נקרעו לרווחה. "למה את שואלת זאת?"
"אמרת לי בעצמך, אינך אחד שרוצה קשר זוגי, או שיודע לאהוב..-"
גלגלתי את עיניי וחשתי אשם, תמיד, אפילו לאחר ששכבנו פעם ראשונה בבקתה, אמרתי לה שאיני אחד של לבבות ופרחים. "אכפת לך לבוא אתי לרגע?"
היא התבוננה בי בפרצוף מבולבל. "אבל הארי.." היא מלמלה. "רק הגענו לכאן".
"אני יודע, זה קרוב, נוכל ללכת ברגל". קרצתי אליה והתרוממתי ראשון עוזר לה לקום, כרככתי את זרועי סביב אגנה והחיוך לא היה מסוגל לרדת מפניי, התרגשתי.. לעולם לא הכנתי זאת לאף אחת כל חיי, אבל היא מיוחדת, היא שונה, היא עצם קיומי.. "לאן אנחנו הולכים?" היא שאלה בחשד.
"את לא יכולה פעם את לבטוח בי?" שאלתי.
היא לכדה את שפתה התחתונה בין שיניה. "אממ.. אני חושבת שזה אפשרי לחמש דקות הקרובות".
צחקתי. "יופי, את שוברת לי את הלב לני". נשקתי לאוזנה.
"הארי, אני יכולה לשאול אותך משהו בינתיים?" היא שאלה בלחש והתקרבה אליי במקצת.
הנהנתי. "כל דבר מתוקה.."
"זוכר שמספר נערים התקיפו אותי ואתה הגנת אליי?" היא שאלה, קפאתי במקומי, אלוהים המבט הנחרד והמפוחד שהיה לה על הפנים הקטנות והמלאכיות שלה לעולם לא אשכח מזכרוני, הוא חרוט בלבי ובנשמתי, אך גם המון רגעים יפים חרוטים.. עמוק מידי.. ללא כל דרך חזרה, רק הנהנתי מחכה שהיא תמשיך. "היית עם רכב שונה, למה?"
לעזאזל, היא תפסה אותי. "נסעתי מחוץ לעיר ולא רציתי שצלמי פפרצי ימצאו אותי.." מלמלתי כדרך אגב.
היא גלגלה את עיניה. "אני בטוחה בכך, אבל לאן? מה היה כה סודי?"
"זה באמת שלא משנה לני, בסדר? רק נסעתי לבקר חבר ילדות.." גלגלתי את עיניי יודע שאין לי כל דרך לצאת מהחור שהיא זרקה אותי אליו, אבל אהבתי שהיא דואגת לי, שהיא רואה דרכי, שהיא לא מוותרת עליי לא משנה כמה קשה ורדוף, דפוק ושרוט אני.. היא שמעה את הסיפור שלי, ולא ברחה, היא אחזה בפניי ורק תמכה ואהבה אותי כמו שאיש לעולם לא היה, היא הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיים.
"מי?" התעקשה.
פלטתי אנקת ייאוש, "זה באמת כל כך חשוב לך?"
היא הנהנה. "כל דבר שקשור אליך חשוב לי, אתה יודע זאת.. נכון?"
המילים שלה גרמו ללבי להינמס. "לעזאזל, את טובה מידי בשבילי.." נאנקתי ונשקתי לראשה. "אני מבטיח לספר לך, אבל בהזדמנות אחרת, בסדר אהובה?"
היא נאנחה. "אני אחכה עד שתהיה מוכן.." מלמלה. "זוכר שהצעת לי לעבור לגור אתך?"
קפאתי במקומי ועיניי אורו, לבי הלם בחוזקה ודמי נזל מפניי, גרוני היה חנוק וזה הכה בי כמכה מענה מתחת לחגורה, הצמרמורת לפתה את כל גופי וחלחלה לי כה עמוק. "ומה את חושבת?"
היא חייכה חצי חיוך וחבקה אותי בחוזקה. "אני אשמח לגור אתך אהובי.."
המילים שלה כדורבנות פרקו אותי על נשקי. "את לא תצטערי, אני מבטיח". ונשקתי לשפתיה, אך היא התנתקה במהירות. "אבל אני רוצה שנשנה את החדר שינה שלך, או יותר נכון.. החדר שינה שלנו?"
"כל דבר, זה הבית שלך עכשיו, כל עוד את נמצאת בו, אני מסופק, נשנה את כולו אם תרצי!". הרמתי אותה וסובבתי אותה באוויר, היא פלטה צווחה קטנה וחבטה בגבי. "הארי תוריד אותי!!".
"לא, אני לוקח אותך עד להפתעה הקטנה שלי.." אמרתי בקול מצפין סוד.
היא צחקה והצחוק שלה גרם לי להבליע חיוך. "אונס! אתה מטריד אותי!!!" היא צווחה.
"אוי, את היית מתה לזה..!" קראתי.
היא פלטה נחירת בוז. "מי שמדבר!".
ולפתע הורדתי אותה, שולף מטפחת מהכיס האחורי שלי, מטפחת אדומה וקשרתי סביב עיניה, היא נראתה נינוחה וסמכה עליי, היא באמת לא פחדה. "למה זה?"
"אני לא רוצה שתראי, אנחנו כבר כאן.." נשקתי נשיקה קטנה לשפתיה ואחזתי בידה. "אל תדאגי.. אני לא אתן לך ליפול"
היא כרככה את זרועה סביב זרועי. "אני יודעת שאתה לא"
לאחר כמה רגעי שתיקה עצרנו במקום, נשמתי עמוק אל תוך קרביי וסקרתי את המקום, חשתי כיצד החור השחור שבבית החזה שלי טורף אותי ודמי מתחמם בעורקיי, הצמרמורת הכתה והצליפה ללא כל טיפת רחמים על גבי עמוד שדרתי וכל סערותיי סמרו, כל שריריי התכווצו בפעם אחת מורטת עצבים והתכווצתי בכאב, כפות ידיי היו לחות מהמתח והלחץ האדיר וחשתי כיצד ראשי קודח בחוזקה כמטען חשמלי טעון בזוג קוביות קרח קפואות, זה חלחל לי כה עמוק וכמכה מענה מתחת לחגורה הדליק את כל מערכותיי וגרם לכפות ידיי להיות לחות במקצת, תחבתי יד עצבנית אל תוך שערי וחשתי מבולבל.. חסר ביטחון, מפסידן, התבוננתי באלנה שאינה מודעת למה שניצב מולה, ולפתע דמעות איימו לתקוף את עיניי.. ואם היא לא תאהב זאת? אם זה לא טוב מספיק? אם זה יבהיל אותה? לא ידעתי למה לצפות, ופחדתי מהלא נודע יותר מתמיד.. לעולם לא השקעתי כך במשהי ואני רק רוצה לתת לה את כל העולם עטוף במתנה, את הלב שלי כבר יש לה, וגם את כל סוגי הפרחים שבעולם.. נשמתי עמוק, רעותיי צרבו ובערו כאש להבה, צווחה הדהדה בכל מערכת, תא ואיבר בגופי וחרבה אותי עד עפר, חשתי כיצד גרוני חנוק, רקעתי בכפות רגליי על גבי המדשאה ונסתי להפיג את הנימול, לכל הרוחות, לעזאזל – פשוט עשה זאת הארי!
פרמתי את הקשר בעדינות, היא פתחה את עיניה באיטיות וזה מרט את כל עצביי, קדימה מתוקה, תגידי לי מה את חושבת!
ולפתע היא הייתה בפה פעור, היא התקדמה קדימה.. דמעות עמדו בעיניה, היא תפסה את ראשה בין ידיה, ונראתה כה מושלמת על רקע ביליוני הפרחים, כל סוגי הפרחים: וורד, נרקיס, סחלב, כלנית, יסמין, שושנה, חמנייה – הכול.. השקעתי בזה המון מחשבה בשביל לנסות להסביר לה.. שאני באמת אוהב אותה.
היא רצה אליי וחבקה אותי בחוזקה. "אלוהים הארי, זה מדהים! אני אוהבת זאת! אני.. אני אוהבת אותך, אתה המלאך שלי!".
ואת הגן עדן שלי. "אמרת שאת רוצה יותר, שאת רוצה לבבות ופרחים.. טוב, את הלב שלי כבר יש לך, הוא מהרגע הראשון היה שלך והוא תמיד יהיה, ופרחים.." הצבעתי לכיוון הגן שיצרתי בעזרת כל הבנים.
מחיתי דמעה מעיניה. "אני אוהב אותך לני שלי, אני אוהב אותך יותר מכל דבר אחר, את לקחת את האדם השבור הזה וחברת אותו מחדש…" תפסתי את ראשה בין ידיי ונשקתי למצחה נשיקה ארוכה, אחזתי בידה לכיוון האמצע של הפרחים, שולף את השלט מכיסי ומדליק את המוזיקה.
היא אחזה בידיה בכתפיי ואני באגנה. "אתה מאמין בגן עדן הארי?" היא שאלה.
"אני לא צריך גן עדן.." לחשתי. "ואת הגיהנום כבר עברתי וזה היה הסרסור של אימא"
היא חייכה חצי חיוך. "למה?"
"כי את הגן עדן שלי.."
דמעה עמדה בעיניה. "ואתה המלאך שלי"
"אני לא מלאך, חומד". הזכרתי לה.
היא גלגלה את עיניה. "אתה הרבה יותר מזה, אתה מה שחפשתי וחכתי למענו כל חיי.."
"אז למה את לא מספרת לי מה עם אימא שלך?" שאלתי ולטפתי את שערה.
היא נאנחה וסמנה לי לכבות את המוזיקה, כבתי ונשכבנו ביחד על גבי הדשא, היא שחקה באחד הוורדים האדומים בידיה ולא התבוננה בי, זה גרם לי להילחץ. "אימא שלי בבית משוגים, היא חולת נפש".
העולם התמוטט סביבי, לזאת לא ציפיתי, אחזתי בידה והתבוננתי בה. "ואת.. את לא בקשר אתה?"
היא סמנה בראשה לשלילה. "לא, ואני לא רוצה.. אני מפחדת ממנה… נכון הצלקת בגב שלי?"
הנהנתי קצר נשימה.
"זו היא עשתה לי זאת, היא פגעה בי, היא פגעה במשפחה שלנו, בגללה אבא ברח מהבית, בגללה אחותי הלכה לעבוד בזונות בשביל לפרנס איכשהו את המשפחה, הייתי סתם צל בבית.. היא שברה אותי, היא הרסה לי את החיים, אני זוכרת שאת כל הכסף בזבזנו על הטיפולים והתרופות של האישה הארורה הזו והיא לעולם לא החזירה לנו דבר בתמורה.. היא תמיד אהבה להשפיל אותי, לנדות אותי, היא בעצמה דחקה בי לעבוד כמו אחותי במקום לרכוש השכלה או משהו כזה.." היא לפתע נעצרה ודמעות עמדו בעיניה שוב, דמעות של כאב ושל פחד ולא של שמחה והתרגשות. "אני זוכרת שכשהייתי נשארת לשמור עליה בלילות שבהם אחותי עבדה, היא לא הייתה מפסיקה למלמל דברים, הייתי יושבת הכי רחוק שרק אפשר ממנה, ובכל פעם שרק קצת התקרבתי היא דחפה אותי ממנה, היא קיללה אותי, היא זרקה אותי מהבית בשלוש וחצי בלילה! היא הסיוט של חיי, היא הצרה של החיים שלי, ולמרות הכול אני אהבתי אותה ורק רציתי שהיא תהיה בטוחה ומוגנת, בריאה ושלמה.. אבל היא אינה נתנה לי זאת, היא אינה נתנה לאף אחד להיכנס לחייה.. "
נגבתי דמעה אחת. "אף פעם לא חשבת לבקר אותה?"
"פעם אחת, כשהייתי בת 14 אני מניחה… אבל היא לא הייתה מוכנה לראות אותי, היא לא רצתה לראות אותי, אימא שלי.. שלמרות שלעולם לא באמת הייתה אימא עדיין תמיד דאגתי לה, פשוט הפנתה לי את הגב ונטשה אותי ואת אחותי לבד.. בלי כלום, כל חיי התגלגלתי מבתי יתומים שונים, פעם אחת אפילו..-" היא לפתע קפאה והתרוממה, חבקה את עצמה ורעדה, התכווצה, נעלמה לי מהעיניים.. מהרתי לחבק אותה מאחורה. "מה קרה..?" לחשתי לאוזנה.
"אני זוכרת שהתאהבתי במישהו בבית היתומים, הוא היה כל כך מדהים.. הוא היה התקווה המחודשת של חיי, הוא אמר לי שהוא רוצה שנפגש אצלו בחדר ערב אחד.. וכל כך התרגשתי לקראת זה, התאפרתי, לבשתי שמלה של חברה, נעלתי זוג נעלי עקב.. הלב שלי הלם בחוזקה ורק רציתי לראות אותו כבר, אבל… אבל הוא לא עשה דבר מלבד לשכב עמי בכוח, מלבד לאנוס אותי, לחנוק אותי, לשבור ולמעוך אותי מתחתיו.. הוא גזל את הבתולים שלי.. הוא.. הוא רק קילל והרביץ לי, הוא אפילו לא נסה להרגיע אותי! ולפתע אני קולטת שכל מיני ילדים יוצאים מהארון או מתחת למיטה או קופצים מעבר לחלון וצוחקים עלינו ורק רציתי מישהו שיחבק אותי ויתמוך בי, הייתי זקוקה לאימא, לאחות גדולה, לחברה טובה.. ולא היה לי כלום, לעולם לא היה לי משהו…"
הזדעזעתי לשמוע זאת, לא יכולתי, כאב לי מידי לתאר זאת.
"בגלל זה הייתי כה שקטה, לא נתתי לך להתקרב אליי יותר מידי, אני לא בוטחת באיש, קשה לי.. כל כך קשה לי.." אבל לפתע היא הבליעה חיוך. "אבל תקנת אותי, הצלת אותי".
"ואת הצלת אותי, אלוהים מתוקה, אני כל כך מצטער שחווית זאת.." התנשמתי וחבקתי אותה בחוזקה, נשארנו כך מספר דקות ולפתע הייתי חייב לספר לה זאת.
"נפגשתי באותו היום שהותפקת בידי החבורת נערים על אימא שלי ועם ג'מה".
היא התבוננה בי בלסת שמוטה. "אתה מה?!"