שלום, יפהפייה – פרק 27.

# עדיין ביריד#

~מנקודת מבטו של לואי~

עזרתי לנוי לעלות על גבי הסירה הקטנה בזמן שנייל ומאיה חייכנו אלינו, מנופפים לעברנו וכבר מתחילים בשיט, התיישבנו שנינו ועזרתי לה לחגור, היא זקפה גבה והדרך שבה אורות היריד פגעו בעיניה החתוליות גרמו ללבי לדום ולקרקע להתרסק מתחתיי, הייתי קצר נשימה ודמי התפרע בוורידיי.. הדרך שבה היא יכולה להיות יפהפייה כואבת. "אתה יודע שאף אחד לא חוגר, נכון?" צחקקה.
קול הצחוק שלה וזוג הגומות שחרוטות בחוזקה אך ברכות טהורה על גבי טווי פניה העדינים והמלאכיים גרמה לי לחייך בין רגע, בטני התהפכה וחשתי שאני מאבד את שיווי המשקל.. נשמתי עמוק וחשתי כיצד זה מחלחל לי כה עמוק, כמכה מענה מתחת לחגורה ואני נופל שוב. "לא אכפת לי". לחשתי. "אני לא מוכן שתפגעי שוב מכלום, בסדר?" נשקתי נשיקה קטנה לשפתיה והחלתי לדווש והיא יחדיו אתי.
היא השפילה את ראשה וקשרה את אצבעותיה שוב ושוב, סרקתי אותה מהפרופיל, שורת ריסים ארוכות ומעוגלות, אף סולד במקצת, שפתיים מלאות ומגרות והשיער הריחני שלה שנוחת על גבי מצחה החלק בדרך מושלמת.. כל דבר בה גרם לי לרצות אותה יותר ולחשוק בה, לאהוב ולהתמכר אליה, הריח שלה שיכר אותי וכל מגע ולו הקטן ביותר יצר אש להבה בקרביי ופרק אותי על נשקי, היא הייתה החולשה היחידה שלי בעולם המטורף שנקלעתי אליו.. היא קרן האור ליופי ולביטחון העצמי, היא הכול למעני.. ורק עצם המחשבה שסבלה כה המון שוברת את לבי ומנפצת אותו למליוני רסיסים, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, הלוואי שרק יכולתי להחזיר את הזמן לאחור ולמחות כל טיפת כאב, כל טיפת חולשה, הלוואי שיכולתי לספוג את דמעותיה ולהדביק לה נשיקה כל פעם מחדש, הלוואי שהיא אינה הייתה חווה את מה שחוותה.. אני יודע שהיא מפחדת להיות אתי במגע אינטמי מידי, ואני יודע גם למה היא מה שהיא.. אבל לכל הרוחות אני משתוקק ורוצה לעוד, כמהה אליה, נואש.. אילו ורק יכולתי לדעת מה לעשות על מנת לגרום לה לחוש בטוחה אתי, כי למרות כל הפעמים שבהם הוכחתי לה שאני אוהב אותה ולעולם לא אפגע בה, היא עדיין בשלה, מרוחקת מידי ממש רגע אחד לפני הקץ, לפני הסף, לפני החוויה העוצמתית ביותר.. ולא, לעזאזל, אני רוצה לעשות את הצעד הזה אתה, אני רוצה שהיא תעשה זאת בשביל עצמה ובשביל שנינו, לא רק אני יכולה להילחם כאן.. היא גם צריכה במעט לעזור. "את בוטחת בי?" שאלתי לרגע והתבוננתי בה במבט ארוך ונוקב, בוחן כל הבעת פנים שהשתקפה על גבי פרצופה.
היא נשמה עמוק וגלגלה את עיניה. "מה השאלה הזו אמורה להביע לואי?" שאלה במעט כעס.
משכתי בכתפיי. "שאלה, " פלטתי כדרך אגב וחכתי לתשובה, התחושה הזו שהיא לא ענתה לי, שיכולתי לראות בעיניה המבוהלות שהיא יודעת לאן אני חותר ולמה, מרטה את עצביי וכיווצה את לבי גורמת לו להלום בחוזקה, כל סערותיי סמרו והעולם החשיך ונדם מלכת, כל פיסת עור בגופי הוטחה וצרבה ככוויה, כרטט חשמלי עז שמכה בי בחוזקה ללא כל טיפת רחמים, ללא כל טיפת אנושיות, כפות ידיי החלו להזיע ונשמתי נגזלה מרעותיי.. קדימה מתוקה, פשוט עני כן או לא.
"אני בוטחת בך לואי, ברור שאני בוטחת בך, למה לא?" ניסתה להיות תמימה.
הבלעתי גיחוך. "אז למה כל פעם שאנו מתקרבים את מתרחקת?"
"על מה אתה מדבר לעזאזל?! אתה יודע הכול עליי, אתה ראית אותי במצב המביך ביותר בעולם עם בוב, למה אתה מתכוון 'מתרחקת'? לא אני בחזרות עם הלהקה המטופשת שלי כל היום!". צעקה עליי ושחררה את החגורה שלה.
עיניי נקרעו לרווחה ודמי נזל מפניי, מהרתי לתפוס את ידה ולהדק את אחיזתה אליי. "מתוקה, נוי, אני מתכוון במגע.. את יודעת… אינטמי יותר.." לחיי במעט הסמיקו ומעולם לא חשתי עד כידי כך מובך.
"אתה רק רוצה את זה? זה מה שאתה מחפש?" היא שאלה מוכת הלם.
מצמצתי בעיניי. "את יודעת שלא.." לחשתי. "אני באמת שלא מבין למה כל פעם שאני מעלה נושא שקשור לזוגיות שלנו את תוקפת! לא רק לך יש זכות לקום ולומר את מה שאת רוצה, גם לי יש מה לומר וגם לי יש רגשות! וזו פעם אחרונה שאת מדברת ככה על הלהקה!" הרמתי עליה גם את קולי.
היא לכדה את שפתה בין שיניה והיה נדמה לי שהיא עומדת לחבוט בי. "אתה מחליא אותי בחוסר רגישות שיש לך, באמת אין לך כל זכות לדבר..-"
"סליחה?!" צעקתי עליה חש שאני חייב להשיב לי את הכבוד העצמי שעוד נותר לי.
היא תפסה את ראשה בין ידיה. "לעזאזל אתך לואי, נאנסתי כל יום ויום בידי איש מבוגר בגיל של אבי, אתה בכלל מסוגל לתפוס זאת?" היא לחשה ורעדה בין ידיי. "ואתה ראית זאת.. אתה..-"
"אבל אני לא ברחתי, ואני לא צחקתי עלייך, ואני לא נתתי לך לבכות.. ואני לעולם לא אעשה זאת, הלוואי שיכולתי למחוק את העבר שלך אבל איני קוסם, אבל לפחות תני לי להעניק לך הווה בעל אהבה אמתית ועתיד עם טעם של עוד, עם חלומות ותקוות.. למה את מונעת זאת מאיתנו?" שאלתי וחשתי חסר תקווה.
דמעות עמדו בעיניה וגרוני היה חנוק בין רגע, היא נפלה אל תוך זרועותיי ובכתה אל תור עורי. "אני.. אני מצטערת לו, אני מבטיחה להשתפר.. בבקשה אל תוותר עליי.."
"אני לא מסוגל לוותר עלייך, זה יהיה כמו לוותר על עצמי". התבוננתי בעיני השקד הגדולות והעמוקות שלה כשוקלד שנמס לו בעמקי נשמתי, כחרב החדה שבחדות, כלהב מושלם של תשוקה סוערת וטעונה בגעש אשר מפלחת את כל גופי וגורמת לי לדמם מבפנים בכל חלקיק שבי, חשתי כיצד הצווחה בראשי צווחת ומהדהדת בכל איבר, מערכת ותא בגופי ומחרבת אותי עד עפר.. אני לעולם לא אוותר עלייך אהובה.
"אני.. אני אוהבת אותך לואי, אתה המלאך שלי, הלוואי שרק יכולתי להראות ולהעניק לך חצי ממה שאתה לי..-"
"חדלי מכך, את נשארת אתי וזה מספיק לי". קטעתי אותה. "וגם אני אוהב אותך, אל תשכחי זאת לעולם.." חייכתי אליה חצי חיוך ונשקתי לשפתיה.

~מנקודת מבטה של אלנה~

הלכנו יד ביד לכיוון דוכני הפרסים, ועצם העובדה שהוא אוחז בידי גרמה למפרק היד שלי ומעלה לרטוט ולסמור, קרביי להטו והמגע עמו חלחל לי כה עמוק כמכה מענה מתחת לחגורה והאוויר נגזל מרעותיי, דמי התפרע בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים וחשתי כיצד אני מוחזקת אך ורק בזכותו, עד כמה אני נואשת וזקוקה לסגור כל רווח קטן ומורט עצבים שסרר בינינו, כף ידי המזיעה מהלחץ והמתח האדיר שבקרבה אל הגבר שגורם ללבי להלום בחוזקה כפי שלעולם לא הלם, את היצר העזר להעביר את ידי בשערו המשיי ולנשקו בתשוקה עזה ולופתת עד הסף, מכווצת ומחרבת, שוברת אותי ומשתלטת עליי.. אני אוהבת אותו יותר מידי, יותר מכל דבר אחר.. זה כבר נהיה מסוכן וקטלני המידת אהבה שלי אליו, יכולתי לוותר ולעשות הכול למענו וידעתי שבפינה מסוימת בלבו.. בפינה האפלה והשחורה ביותר, הוא מרגיש כמוני, הבלעתי חיוך מכך וגרוני היה חנוק.. הארי אוהב אותי, אני בטוחה בכך.. אבל למה, למה הוא לא אומר לי זאת? למה הוא לא גורם לי לחוש את הלא נודע שאני כה משתוקקת לדעת ולחוש.. מעולם לא רציתי או אהבתי, חשקתי ונאשתי, כמהתי למישהו כמוהו.. אני צריכה שהוא יאמר לי זאת, שלפחות ינסה.
נעמדנו מול דוכן היריות. "מה את רוצה לני?" הוא שאל מצביע על מבחר הבובות.
"את הדובי הלבן והגדול!". קפצתי במקומי כמו ילדה קטנה והצבעתי על הדוב הפרוותי על הכיתוב : "I LOVE U" על גבי בטנו, אולי זה יעזור לו להבין את הרמז.
הוא גלגל את עיניו. "מה שאת רוצה". נשק ללחי שלי. "כמה?" קרה לאיש.
"10 דולר לכל סיבוב". זרק האיש המשועמם וכמעט ולא התבונן בנו או בכסף שהוגש לו, לא מסיר את עיניו מהאייפון שלו, משקפיו העגולות בעלות מזכרת המתכת החזקה והשחורה נפלו במקצת על גבי חוטמו והוא מהר להחזירם למקום, הוא לחץ על גבי הכפתור שפותח את המשחק.
עטפתי את עצמי בג'קט העור של הארי, שואפת את הריח המשכר חושים שלו אל קרביי הלוהטים וזה חלחל לי כה עמוק כמכה מענה מתחת לחגורה והדליק את כל מערכותיי בין רגע, נשכתי את שפתי התחתונה בין שיניי ודמי התחמם בוורידיי, ראשי הסתחרר והקרקע נשמטה מתחתיי, מראהו הגברי כשאחז באקדח הכה בי בחוזקה ופרק אותי על נשקי. "בהצלחה אלוף". נשקתי לצווארו נשיקה קטנה כשגרמה לו לקפוא לרגע, הוא חייך אליי וחזר להיות מרוכז במשחק.
לאחר פחות משתי דקות הוא הפיל את כל הפחיות ואורות צבעוניים רקדו על גבי הדוכן וצלילי ניצחון צווחו באוזנינו וגרמו לנו לצחוק, קפצתי עליו וחבקתי אותו. "איך אתה עושה זאת?"
"עושה מה?" שאל בבלבול וזקף את גבתו בתימהון.
התכוונתי לענות לו אך בעל הדוכן עצר אותי. "כל הכבוד, נצחת, ברכותיי!". הריע לו והדביק חיוך מזויף שלא הסתיר את מסכת התסכול והשעמום שלו מעצם עבודתו הירודה. "מה תרצה לבחור?"
הארי הצביע על הדובי הגדול. "את הדוב הלבן ההוא באמצע". זרק זאת כדרך אגב, לעזאזל, למה הוא לא אמר את הכיתוב שלו? למה בכזה זלזול ויובש, חוסר רומנטיות או תחושת ריגוש? אבל שיהיה, זה הארי ואם צריך אני אחכה לו.. לא משנה עד כמה זמן זה יקח. "בבקשה.." מלמל בעל הדוכן והגיש לי את הדובי, חבקתי את הדובי ביד אחת בעת שידי האחרת הייתה שלובה בידו.. שוב. ותודה לאל שהוא לא מוכן להתנתק ממני. "תודה הארי". לחשתי.
"זה בסדר מתוקה, זה כלום". קרץ לעברי. "אז למה התכוונת ממוקדם? מה אני עושה?"
השפלתי את ראשי במטרה להסתיר את לחיי שלהטו והאדימו. "כיצד אתה מנצח וכובש כל דבר, אפילו את החומות שבלבי.. אתה מדהים הארי.."
הוא כרך את זרועותיו סביב אגני והתכוון לנשק אותי אבל החלטתי לדחות זאת. "חכה רגע, אני רוצה לעשות משהו לפני זה.. בקשר לקעקוע שלך". הצבעתי על גבי כתפו הארוכה והשרירית.
הוא השפיל את ראשו והעביר קצוות שיער סוררת לאחורי אוזני. "מה כבר אפשר לעשות?"
"לתקן את הלב". נשקתי לזווית פיו עולה על גבי קצות אצבעותיי. "אני רוצה לגרום לך לחייך ולהאמין בעצמך, אני רוצה לחבר אותך מחדש..-"
"אלנה, אהובתי, חברת את האדם השבור הזה מהרגע הראשון שצעקת עליו ורצית לגרש אותו מהמסיבה". הוא חייך אליי.
הבלעתי חיוך. "והוא הצליח גם". קרצתי לעברו.
"עדיין לא ספרת לי מה בקשר לאימא שלך.." ירה זאת על מנת להזכיר לי.
כרככתי את זרועותיי סביב צווארו והשפלתי את ראשי לחזהו. "אולי בפעם אחרת..?"
"אבל לני, מתוקה שלי, אני רק רוצה להכיר אותך כמה שרק אפשר וכמה שיותר מהר.." השתנק בתבוסה.
"אבל זה היריד הארי! צריך ליהנות ביריד! אם אני רואה משחק כדורגל אתה שוכח מהדאגות שאופפות אותנו, סגור?"
הוא החל לצחוק ולחץ את ידי שהייתה מושטת לעברו. "סגור". קרץ אליי. "אז מה בדיוק את הולכת לעשות בקשר לקעקוע?" שאל בבלבול.
"יש כאן דוכן קעקועים, אני רוצה להוסיף רק עוד מילה אחת ויחידה לקעקוע הארור הזה.." גלגלתי את עיניי ומשכתי אותו במהירות לכיוון הדוכן.

התיישבתי מאחוריו, נשענת על גבי הכתף שלו בעד שחולצתו הייתה פשוטה לרווחה ומשכה תשומת לב של כל אישה או נערה שעברה לצדנו, פלטתי אנקת ייאוש וחשתי כיצד הכעס צובט ולופת אותי, מכווץ את לבי וגורם לו להלום בחוזקה. "למה הן מסתכלות עליך ככה?" שאלתי.
הוא צחק ונשק לראשי, מניח את ידו החופשית על גבי ידי שלי. "אני שלך.. זוכרת? אין לך כל סיבה לקנא".
גלגלתי את עיניי. "כן אני יודעת הארי, אבל זה מרגיז… כמו שבנים היו מתבוננים בי כחתיכת בשר, ולא מסתכלים לרגע אחד ללב שלי, לעיניים.." השפלתי את ראשי ועצמתי את עיניי, האם המעריצות, האם הנשים האלו מכירות את הארי סטיילס שאני מכירה? האם הן יודעות שהיה חייב להתבגר מהר על מנת להחזיק את משפחתו? האם הן יודעות את כל הדברים הקשים שחווה? את כל הסיוטים והטראומות שלו? את הצלקות ואת אור העובדה שחייו כלל לא מושלמים כמו שהם נראים? האם הן יודעות שקיים לו חדר שכולו כאב וייאוש? האם הן יודעות שאין לו באמת בית חם ומשפחה אוהבת?
לפתע הארי השתנק ונשך את שפתו התחתונה, הוא לחש קללה קטנה והמקעקע גמר את מלאכתו בסיפוק. "בסדר מר סטיילס, סיימנו". תפך על גבי שכמו.
"אני מת לראות מה עשית לי.." לחש לאוזני ונשק לה, הוא קפץ מהכיסא שלו והתקדם לכיוון הראי שאני מאחוריו, הוא התבונן על עצמו במראה הקטנה ויכולתי לראות דמעות בעיניו שגרמו לגרוני להיחנק ולרעותיי לצרוב ולבעור כאש להבה, ככוויה בין רגע ולכל האוויר להיגזל ממני.. הוא במהירות עטף אותי בין זרועותיו ונשק לראשי. "לני.. את… את מלאך". הוא רעד, אלוהים אדירים, הוא ממש רעד.
"אתה לא שבור, אל תעשה קעקוע כזה.. אתה הכי חזק בעולם הארי, אתה תתגבר על הכול, איני אתן לך להישבר". נשפתי על גבי הקעקוע, הקעקוע המושלם למענו : 'NEVER BROKEN'
ולא עשיתי זאת בשביל שיאמר לי שהוא אוהב אותי או בשביל שיבכה, עשיתי זאת למען שנינו.. כי אני אוהבת אותו ואני מוכנה להילחם למענו עד הסף, עד זוב דם.. "אתה יודע.." מלמלתי כדרך אגב והגשתי לו את החולצה שלו שילבוש אותה במהירות וכך עשה. "עכשיו.. עכשיו אפשר להתנשק". קרצתי לו.
הוא חייך אליי. "סוף – סוף". לחש אליי ורסק את שפתיו על שלי.

"אני לא יודע לני, אני לא אוהב את הגלגל הענק.." הוא מלמל והצביע על הגלגל הענק הגבוה והגדול מימדים.
גלגלתי את עיניי. "קדימה הארי, רק סיבוב אחד, בבקשה!". משכתי בזרועו אך לשווא, הוא כסלע איתן החזק שבחזקים לעומתי, לפתע בלעתי את רוקי וזה צרב. "אתה.. אתה מפחד מגבהים הארי?" החלתי לצחוק.
הוא מצמץ בעיניו ונראה חיוור. "מה?! לא! אל דברי שטויות אלנה!". ירק לעברי בכעס.
"אז.. אני באמת לא מבינה מה הבעיה.." מלמלתי. "אחרי הצמר גפן שאכלנו אני לא חושבת שנקיא מהמתקן הזה".
הוא קבר את ראשו בין ידיו. "לני, בואי סתם נשב ונהנה לנו.." הציע והצביע לכיוון הספסלים.
גלגלתי את עיניי. "משעמם. ואם אתה לא בא אתי.. אז.. לא יודעת.. כנראה שאני אצטרך ללכת לבד.." משכתי בכתפיי והחלתי להתקדם לשם יודעת שהוא ילך בעקבותיי.
שמעתי אותו פולט אנקת ייאוש מאחוריי, וכששם לב שחבורת בנים גם עומדת בתור הוא רץ לעברי ואחז בידי. "אני שונא אותך לפעמים". ירק לעברי.
הקרקע נשמטה מתחתיי ועולמי עצר מלכת. "אתה.. אתה מה..?" קולי רעד.
עיניו נקרעו לרווחה. "לא! לני לא התכוונתי! זה.. זה לא זה.. את יודעת שאני.. את יודעת זאת". הוא העביר יד עצבנית בשערו. "סתם צחקתי, אני מצטער". הוא נשק לראשי. "פשוט לכל אחד יש את הפחד שלו". קרץ לעברי.
נשמתי עמוק בהקלה. "תודה שאתה מתגבר על הכול בשבילי".
"אני תמיד אתגבר ואעשה הכול למענך.." עטף אותי בחוזקה ועלינו על גבי אחד מהקרונות, עלינו אט – אט למעלה וראינו את כל הפארק, המראה היה מדהים, התבוננתי בכל העולם מלמטה והצצתי בהארי לראות אם הוא בסדר, הוא רק התיישב והתבונן בי.. נפעם. "הארי..? הכול בסדר..?" שאלתי.
הוא אחז בידיי. "מה את אומרת על לשכב בין שמיים לארץ?" קרץ אליי.
נאנחתי. "אני לא רוצה רק את זה!".
"אני חי לבד, אני ישן לבד, אני מתעורר לבד – אני לא יכול להיות..-"
"אני רוצה שתהיה.. שתהיה כאן אתי, אני רוצה שלפחות תנסה זאת!".
"אני לא יכול להיות מה שאת רוצה אבל אני יכול לנסות, תמיד". נשק לשפתיי.
ולפתע הזיקוקים האירו עלינו והתחבקנו, מרגישים על גג העולם וכך באמת היינו.. "אני אוהבת אותך". לחשתי אל אוזנו.
"יש לנו את זה.." הוא לחש.
זקפתי גבה. "יש מה?"
"יותר". ושפתיו פגשו את שלי.