שלום, יפהפייה – פרק 21.

איני ידעתי מה לעשות עם עצמי, עולמי התפרק ונקרע מתחתיי, נדם והחשיך, נעצר והתפרק מנגד לעיניי מלכת, חשתי שנגזלו לי כל כוחותיי, גופי נצרב וכאב לי כאלפי כוויות, חשתי כיצד מכים ומצליפים ללא כל טיפת רחמים, ללא כל טיפת אנושיות בכל פיסת עור בגופי.. כל סערותיי סמרו וראשי קדח בחוזקה, כמטען חשמלי טעון בגעש עז, לבי התכווץ והלם בחוזקה.. כל דפיקה גרמה לבטני להקשר ולהתהפך עוד יותר, חזי כאב וצרב, חשתי כיצד האוויר, החמצן, נגזל מרעותיי.. דמי התפרע בעורקיי, בוורידיי בפראות מייסרת וחסרת כל שליטה מסוימת בתחושה שתקרע אותי לאלפי חלקים.. חשתי שיש משקל מסוים שלוחץ על גבי שכמותיי ומוחץ, מפרק, שובר ומנפץ אותי.. זורק את גופי, נפשי, את לבי על גבי הקרקע הארורה שאני חיה עליה.. הכוחות נגזלו ממני, סקרתי את הסביבה, לא יודעת לאן אני הולכת, דבר לא נראה בעל משמעות, הכול נראה לי כל כך אבוד.. סמנתי בראשי לשלילה.. לא.
לא, לא, לא.. זה לא היה יכול לקרות.. לא לי ולהארי, לאחר כל הדברים שחלקנו יחדיו, כל הסודות והמשברים, לאחר כל ההרפתקאות שלנו והריבים, למען השם.. הוא היה הראשון שלי, הוא היה הראשון שלי בכה המון דברים, כל נגיעה שבה נגע בי הייתה כל כך מוחשית ומרטיטה, כל כך מענגת וממכרת.. נפשית ופיזית, חשתי כיצד חרב דוקרת ומפלחת את נשמתי, מפלחת את בשרי וגורמת לי לדמם.. גרוני היה חנוק והדמעות עמדו בעיניי.. תפסתי את ראשי בין ידיי, למה?! למה הארי לעזאזל אתך למה?! הגבר הראשון שאי פעם באמת רציתי, הגבר הראשון שאהבתי באמת, הגבר הראשון שנמשכתי אליו ללא כל מעצורים, לא הייתה לי אפשרות.. זו הייתה אהבה ממבט ראשון, הייתי קשורה, נצורה, חבוקה בו.. שמו, המילים שיצאו לו מהפה.. חרוטים בעמקי לבי, ננעצו בי, צבעו אותי באלפי צבעים חזקים של אדום ושחור.. עיניים ירוקות כדשא טרי ורענן, עיניים נוצצות שהחזיקו אותי, שהיו העוגן שלי, שנדמו כקרן אור ליופי ולביטחון העצמי רדפו אותי וסתרו לי בכל צעד שצעדתי, חשתי אבודה, מתוסכלת, שבורה.. כל הצלקות שלי נפערו לרווחה, הייתי כל כך מאושרת.. אנחנו היינו מאושרים, ספרתי לו על אבי.. אומנם עם אמי לא אך גם אין צורך בכך, אין צורך בדבר.. מה הטעם בכלל לצפות או לקוות.. לסמוך ולהיאחז במשהו אם הכול נאבד בסוף – האמון, החיים, האהבה.. הכול נשכח ונאבד. הארי היה הכול בשבילי, למרות שהוא רדוף ובעל שלדים בארון, אני מצליחה להשתקף בו, הגבר הראשן שגרם לי לחוש נאהבת, הגבר הראשון דבר והתייחס אליי כך, שלא שפט אותי.. שחשתי שרוצה אותי, הגבר הראשון שגרם לי לחוש שווה בכלל! תמיד חייתי באשליה שאיני שווה דבר, שלא מגיע לי כלום, שאני סתם עוד דף בעולם הזה שמתעופף לו.. ללא כל משקל או דבר מה שכתוב על גביו, אך הארי שינה זאת, הוא שינה אותי בכה המון מובנים… ועכשיו, אני רק רוצה לצווח לרקיע השמיים שאני.. שאני אוהבת אותו. שאני פגועה ממנו. אבל אני מתגעגעת אליו ומוכנה שנחזור! לעזאזל, הוא הלב שלי, הוא החיוך שלי, הוא הדמעות שלי, אני חשה שהוא חלק מחיי.. שהוא הנפש התאומה שלי, החצי שמשלים אותי, הוא האחד שלי. ואומנם אנחנו מכירים לא המון זמן אך לא צריכים זאת, אני יודעת את מידת האהבה שלי אליו.. לעזאזל, הוא יודע זאת! מה כבר יש לו להסביר לי? הוא לא אהב אותי מההתחלה, אפילו ברגע הראשון שהציע לי ללכת לדייט זה היה סתם עוד משחק שלו, הייתי עוד נערה טיפשה ועיוורת שנפלה לרגליו של הארי סטיילס הזמר חסר הרגשות, הייתי בטוחה שגם אני כזו, שאנו מאותו הסוג, מעולם לא היה לי רגש.. אך הוא הראה לי שכן, הוא לימד אתי וחשף אותי לעולם שלא הכרתי, שלא חלמתי או רציתי להכיר, אך ידעתי שאם אני רוצה את הארי אני חייבת גם לקבל את הילדה המוכה והעצוב עם העיניים הדומעות, הפנים המלוכלכות והשיער הפרוע.. והשתוקקתי לקבל אותו, לחבק אותו, לנשק ולמחות כל צלקת, כל כאב, לספוג, לשאוף, ללגום זאת.. לחוש אותו, איך שהוא. כי אני באמת אוהבת אותו.. למה הוא לא אמר לי זאת? למה הוא לא רמז? זו מכה מענה ולא הוגנת, מייסרת וחסרת פשרות מתחת לחגורה, חשתי כיצד כל מערבת, איבר ותא בגופי נחרבים עד עפר..
ולפתע הרמתי את ראשי, מועדון. מועדון שפתוח 24 שעות ביממה, השעה עכשיו חמש וחצי לפנות בוקר.. לעזאזל עם זה.
חשתי שאבדתי את עצמי, שאני ככלי שבר, שמתמסר לכאב ולאובדן, ללב השבור, לחוסר ביטחון שלי עוד באיש, הוא גרם לי לשכוח את ג'ייסון אפילו! רקעתי בכפות רגליי ונשמתי עמוק אל תוך קרביי הלוהטים ואל שרירי הכאובים שנמתחו בפעם אחת מורטת עצבים, מנענת את ידיי מצד לצד ומנסה להילחם בדמעות.. אני לא אבכה, אני לא אבכה עוד, הוא כבר ראה אותי בוכה, בוכה לאחד שלעולם לא באמת רצה בי.

"טוב בובה, אני באמת חושב שכדאי שכולנו נרגע..!". קרא לעברי הברמן. "יש לך קרוב שאת מכירה שיוכל לקחת אותך? השעה כבר שש וחצי, את לא שולטת בעצמך!".
מצמצתי בעיניי, חשתי את האלכוהול, כחומצה רעילה שהשתלטה וחדרה עמוק כרעל לעורקיי, נאנחתי ופלטתי אנקת ייאוש, התחושה הזו כה נפלאה.. הארי לא רצה בי, אני לא זקוקה לו. פשוט וקל. אין לי טעם לבכות עליו, אין לי טעם לחשוב עד כמה אני זקוקה ומתגעגעת אליו, זה לעולם לא היה אמיתי, הייתי רק בובה, משחק, גם מה חשבתי לעצמי לעזאזל?! חשבתי באמת שהארי סטיילס, יתאהב באחת כמוני? מה מיוחד בי? מה מושך בי?! תמיד ידעתי שזה יקרה.. אז למה אני כה מופתעת? למה כשלתי וצנחתי כחרב לרגליו, למה נכנסתי והמשכתי, זרמתי עם כך.. זה היה כתוב על הכתובת, הוא הצרה, הוא אפל, הוא אינו יודע ואינו ידע לעולם מה זו באמת אהבה. וכל כך רציתי לפקוח את עיניו ולהראות לו את זה.. להוציא אותו מהאופל, מהחשכה, לאחוז בידו ולחבק אותו בחוזקה בכל פעם מחדש.. היו לי כה המון תקוות, חלומות, שאיפות – שנגמרו, התנפצו, דבר לא היה צריך לקרות. זו פשוט אני אשמה. כן, לגמרי.. הוא אמר לי תמיד שהוא אינו יודע לאהוב, שהוא אינו גבר של לבבות ופרחים, אך לעזאזל מעולם גם לא בקשתי זאת ממנו! רק אור העובדה שהוא בפינה מסוימת בלבו אוהב אותי הייתה מספקת לי.. ולחשוב שחשתי זאת, שחשבתי שהרגשות שלנו הדדיים, לעזאזל!
"אני לא יודעת.." לחשתי וקברתי את ראשי בין זוג כפות ידיי. "יש.. יש נו איך קוראים.. איך קוראים לה..? אממ.." גרדתי בראשי וחשתי לגמרי אפופה בערפל. "מלאני?"
היא חייך חצי חיוך. "אוקי, ומה המספר של המלאני הזו?"
"לי יש את המספר שלה.." לחשתי ושלפתי את הטלפון מהכיס אך הוא החליק מידיי ונפל על גבי הבר. "לעזאזל.." השתנקתי.
הוא נאנח וגלל את ידו ברשימת אנשי הקשר שלי. "מצאתי.." מלמל והניח את הטלפון באוזנו, לאחר מספר דקות היא ענתה. "שלום, מלאני, מצטער על השעה…. קוראים לי אריק.. אני ברמן אבל… לא, אני לא מתכוון להטריד אותך…לא אני לא פדופיל… אני לא שיכור לעזאזל!.. אכפת לך להקשיב לי…. זה בקשר לחברה שלך-" הוא לפתע נעצר לרגע. "מי את?" גחך.
גלגלתי את עיניי. "שושנה".
הוא גחך. "זה רציתי, מי את?"
משכתי בכתפיי. "אממ.. אני מכירה המון שמות תקשיב..-"
"מלאני, את מכירה משהי עם שיער חום ארוך ועיניים אפורות?" שאל כמתאר, הוא בחן אותי לרגע בשקיקה ונשך את שפתו התחתונה וזה הלהיט את כל מערכותיי.. הו, דרך טובה לשכוח מהארי הדפוק הזה, למצוא לי בעצמי סטוץ, זה די עובד – לא כך?
"כן, אני חושב שזו אלנה.." מלמל והתבונן בי במבט מתחנן למעט שיתוף פעולה.
קפצתי במקומי. "אלנה כאן!".
"כן זו היא, אז תבואי מהר.. קוראים לבר 7\24, אין לי מושג למה היא כך, אבל תמהרי בסדר? היא לגמרי שיכורה.." ונתק.
הוא החליק את הטלפון לתיק הצד שלי והניח את מרפקו על גבי הבר העשוי מעץ מלא וחזק. "אז אלנה, מה מביא אותך לכאן השכם בבוקר?"
צחקקתי. "לא לא לא, לא באתי לכאן בעצמי.. פשוט חבר שלי, אם אפשר לקרוא לו כך, נפרדנו, וזה די מבאס – לא חושב כך? חחח…" צחקתי. "כאילו, אתה חבר שלי – או שאתה לא? להיות או להיות, זוהי השאלה? ויודע מה, אני כל כך מאמינה ותומכת במשפט הזה!". קראתי.
הוא גלגל את עיניו והגיש לי כוס מים. "ואומרים שזה נכון, נשים יפות רק כשהן שותקות".
"אז אני מכוערת לא? חבל, אתה דווקא נראה יותר טוב? לא, בעצם.. אתה לא כמו הארי, אף אחד בכל העולם לא יכול להידמות לו, גם בלב הטוב שלו וביופי הייחודי והממגנט שלו.. המהפנט.." דמעות עמדו בעיניי ונאנקתי. "אני רוצה את הארי.. אני רוצה את המלאך שלי עכשיו..!".
הוא מהר להגיש לי ממחטה. "זה בסדר, אני גם נפרדתי לא מזמן מהחברה שלי, הדבר קשה, איני אשקר לך.. אבל חשוב לדעת לקום מחדש ולהמשיך הלאה.. לא כך?" חייך חצי חיוך מעודד ועיניו הכחולות כים שטבעתי אך גם צפתי בו חדרו עמוק לנשמתי.
דמי נזל מפניי, על מה אני חושבת? "אבל הוא היה מיוחד.." לחשתי. "הוא היה שונה.. בהמון מובנים". הבלעתי חיוך, זה בהחלט נכון.
"ספרי עליו קצת". עודד אותי.
קשרתי את אצבעותיי האחת בשנייה. "הוא.. הוא היה הקרן אור שלי, הוא היה התקווה שלי והעוגן שלי, היה הנחמה היחידה שלי בעולם.. הוא היה הגבר הראשון שאהבתי, הייתי שלו, הוא היה שלי, הוא היה שלי בכל פעם שהייתי זקוקה לו, הוא היה עצם קיומי.. ההשתקפות שלי, הוא היה חלק ממני". אמרתי בנשימה אחת.
הוא זקף גבה. "זה לא נשמע לך.. עמוק מידי?"
נחרתי נחירת בוז. "מה אתה בכלל מבין?! חתיכת ברמן מטומטם – מזוג לי עוד צ'ייסר!".
"אני מצטער, אני לא רוצה שתעברי תאונה וזה יהיה על מצפוני, עכשיו שתי מהמים..!". הורה לי במעט מגביהה את קולו.
אך בדיוק מלאני נכנסה, כשהיא התבוננה בי, במבט השבור הזה, כשיכולתי לראות את הכאב והריקבון המחליא שאני חשה, משתקפים בזוג עיניה, הדבר פרק אותי על נשקי וחרב עד עפר.. צרב את נשמתי והדליק את כל מערכותיי. "מלאני.." לחשתי.
היא חבקה אותי בחוזקה ונשקה לקצה ראשי. "מה קרה מותק?" מלמלה ודמעות עמדו בעיניה.
"יש אחד שקוראים לו הארי, כפי שהבנתי.." משך הברמן בכתפיו. "כן, הארי, הארי, הארי.. הוא המקור לכל הבעיות.."
"מה הוא עשה לך?!" צעקה עליי מלאני וזה צווח בראשי והדהד, רטט בכל עורקיי, גרוני היה חנוק, ורק שמו גרם לדמעות לנזול על גבי פניי ולחור השחור שבבית החזה שלי ליצור חלל מת באמצע גופי.. "די.." התחננתי.
היא משכה בידי. "את חוזרת אתי הביתה, עכשיו!".

התעוררתי לכאב ראש איום, כל גופי כאב וחשתי סחרורות איומה, הייתי משותקת בכל גופי, אך דבר לא השתווה לאור העובדה שאני מתעוררת לעולם שלמעני הארי לא קיים בו.. נשכתי את שפתי התחתונה וטמנתי את פניי בכר, בוכה.. בוכה ועוד בוכה.. מנסה למצוא פורקן ודרך על מנת להפיג את הכאב, אוי דירה מספר 7.. השתייה.. הסטוצים.. הכאב.. החולשה.. הטיפשות.. שברון הלב שלי.. מעולם לא האמנתי במושג לב שבור, סתם עוד המצאה פסיכולוגית שהאדם המציא על מנת לתאר מצב שבו האדם סובל עד עמקי נשמתו המעונה, עד הסף, עד זוב דם, כשהאדם נפגע מאדם אחר קרוב אליו.. לאחר כל האנשים ששברו אותי לא חשבתי שמישהו עוד מסוגל.. אך הארי לקח אותי, עטף אותי בזרועותיו, החלקיקים שלי התעופפו והתחברו מחדש, הוא בנה אלנה חזקה יותר, הוא בנה את לני.. הוא בנה לי לב, נשמה שתחוש כאב.. ולחשוב שאני מודה לו על כך, מודה לו על מה? על כך שהרס את חיי ורק נהנה מכל רגע ורגע בדרך? מעולם לא חשבתי שאתנסה בשברון לב.. אך תמיד רציתי.. ועכשיו, הכול התנפץ ואני נסדקת, כבר כמעט כלום לא נותר ממני.. הזמן רק מחמיר את הכאב.. הוא לא מתקשר, לא מנסה לרדוף אחריי, כאילו לא אכפת לו אפילו!
אילו ורק הייתי יכולה לתת מה הוא חושב, מה הוא מרגיש, לבי סתר זאת, לא האמין לכך, וגם אם וזה היה נכון.. המחשבה שלא השתנתה, אך מוחי מחה ודבק בהיגיון, שכבר כלום לא הגיוני יותר.
אוי, אהבה.. רגש כה אפל והמושך מכולם.. רגש ארור ואכזר, איני רוצה לאהוב עוד בחיים!
ירדתי למטה למטבח, וראיתי את מלאני מכינה לי ולה ארוחת בוקר עשירה וטובה במיוחד.
"התעוררת!". היא קראה באושר ורצה אליי לחיבוק גדול.
החזרתי לה חיבוק קטן וחסר רגש והתיישבתי על גבי אחד הכיסאות. "מה את מבשלת?"
"פנקייקים, ביצים, לחמים.. אל תדאגי, אנחנו נשכח מהכול!". חייכה אליי חצי חיוך מאושר. "אני לא רוצה שתחשבי עליו ולו לרגע, בסדר?"
לא, בכלל לא. "אני לא יכולה".
"את יכולה לנסות לפחות!". הפצירה בי והמילים הללו כדורבנות.. מתוק, אהוב, יקר שלי.. 'אני יכול לנסות', וראיתי כה אמת ורגש במילים הללו, כבאמת דואג לי.
"אני לא יכולה, מה הטעם לנסות?! כלום לא מצליח בסוף! ואת אשמה בהכול!!". צווחתי עליה וזרקתי אגרטל כחלחל אחד מנפצת אותו על גבי הרצפה.
היא השתתקה. "מה את חושבת שאת עושה?!" היא צעקה עליי. "זה של אימא שלי!".
ירקתי לעברה. "זה מגיע לך!".
"מה עשיתי?!" שאלה כלא מבינה.
זקפתי גבה, היא רצינית? "את מי שדחפת אותי להיות אתו מההתחלה, אני לא רציתי לתת לרגשות שלי אליו לשלוט בי.. את בכלל מבינה מה הייתי בשבילו? עוד בחורה שכשלה בדרכה למאורת סטוצים ארורה ומחורבנת אחת!! הייתי רק גוף בשבילו, פיסות עור.. לא יותר מכך!!!".
"אני לא התכוונתי.. את יודעת שתמיד רציתי רק לטובתך.. אני לא מאמינה, אבל אמרת לי שהייתם ביחד בבקתה והיה לכם כל כך רומנטי ומיוחד ו..-"
"כי זה באמת היה כך.." קטעתי אותה בקול נוקשה וצרוד. "או לפחות חשבתי.."
היא נאנחה וחבקה אותי. "היי, אל תתני לו להטריד אותך, את שווה הרבה יותר מזה, אינך זקוקה לגבר בשביל לחוש טוב עם עצמך, את טובה בדיוק כפי שאת.. והכול בזכות הנשמה והלב הטוב שלך, את מיוחד לני.." קרצה אליי. "ואם הארי עיוור בשביל לראות זאת, אז ההפסד כולו שלו".
לא משנה מה יאמרו לי, דבר לא יעזור, כל מה שהיה לנו נעלם עכשיו. "זה לא עוזר, אינך מבינה בדבר, את בדיוק כמו הארי, גם לך אין באמת רגש לגברים!".
"אומנם מעולם לא הייתי בזוגיות אמתית אבל אני מי שתמיד סחבה אותך לפסיכולוגים, בסדר? לא הארי העמיד אותך על הקרקע בכל פעם שנפלת, לא הארי הרים לך את הראש מעל האסלה כשהקאת את נשמתך לאחר יציאה שטותית, לא הארי חטף את הסכין מהיד שלך כשחתכת, לא הארי חבק אותך ואהב אותך בזכות מי ומה שאת, לא הארי הצחיק אותך מתי שבכית ומתי שלא.. הארי מעולם לא עשה או עבר אתך את מה שאנחנו עברנו ביחד, אני פשוט לא מאמינה שאת ככה מדברת ומתנהגת אליי!". דמעות זלגו במורד לחייה.
לסתי נשמטה ומכת רעד הכתה בי בחוזקה והעירה אותי. "אני..אני.. אלוהים אדירים אני כל כך מצטערת מל… זו לא אני זה האלכוהול ו..-"
"באמת?" היא לחשה. "כי זה לא היה נראה כך.. אני לא מאמינה שזרקת את המתנה היחידה שאי פעם אמי העניקה לי!". היא צעקה עליי ודחפה אותי מהכיסא מפילה אותי על הרצפה.
"מלאני אני מצטערת בסדר? אני אפצה אותך – מבטיחה!". השתנקתי.
היא שלבה את ידיה והתבוננה בי במבט רצחני וארסי. "קדימה, תבכי. תבכי על הטעות הזו, על גבר שלא אוהב אותך! תתנכרי בחברה היחידה שאי פעם הייתה לך, אנחנו אחיות, אנחנו מעולם לא עושות זאת אחת לשנייה, זוכרת? מה קורה לך לעזאזל הוא שינה אותך!".
הוא כן, הוא כן אוהב אותי.. "הוא שינה אותי, אבל אני שלמה עם כך. לעזאזל, אני לא מוותרת על כל רגע שחלקנו יחדיו כי תמיד היה יותר הרבה מרק לשכב, התאהבתי בו, בסדר? אני מאוהבת בו!"
"את לא!". היא התעקשה. "אני לא מוכנה שתאמרי זאת.. אלנה, את לא ברמה הזו".
הנהנתי. "נכון הוא מעליי..-"
"לא התכוונתי לזה כך". מהרה לקטוע אותי.
הנהנתי מתעלמת ממנה. "אבל אני אוהבת אותו, ולא יעזור מה שתגידי, הארי לנצח יהיה חלק ממני, יהיה חלק מלבי ומחיי, כיצד אפשר להמשיך הלאה כשהלב שלי פשוט מנופץ בחדר שינה הארור שלו?!"
היא חבקה אותי ועזרה לי לקום. "אנחנו נעבור זאת ביחד.. בסדר?"
הנהנתי ונפלתי אל תוך זרועותיה, ובכיתי. "אני מצטערת.."
"זה בסדר אלנה, את אחותי, את תמיד תהיה.." נשקה לראשי. "הוציאי זאת החוצה, זה בסדר".

~מנקודת מבטה של מאיה (יום לפני הריב של אלנה והארי)~

"למה לעזאזל עשית לי את מה שעשית לי ביום השנה שלנו במלון?!" שאלתי בתוקף ושלבתי את ידיי האחת בשנייה, שמרתי על חזות קרה וקשוחה שאין אינו מסוגל לשבור, אך בפנים הייתי כל כך שברירית ומפוחדת.. האוויר נגזל מרעותיי וגרוני היה חנוק, חשתי כיצד זה מחלחל לי כה עמוק וכמכה מתחת לחגורה מרעיד את כל גופי והופך אותי בין רגע לפקעת אחת של עצבים, קרביי להטו ודמי התחמם בעורקיי.. הוא התבונן בי במבט אטום, ניטראלי, שלא מסגיר דבר.. לכל הרוחות, למען השם, מדוע הוא שותק? "ליאם!". קראתי.
הוא השפיל את ראשי והעביר יד נרגזת בשערו. "מאיה.. למה נזכרת עכשיו לשאול אותי זאת?"
זקפתי גבה, הוא צוחק? "כי עדיף מאוחר מאשר אף פעם, מגיע לי לדעת מה הייתה הסיבה להתעללות הזו, אינך חושב כך?"
הוא הנהנן בראשו וחבק את עצמו, זז מצד לצד באי נעימות והמטען החשמלי והוקדח בחוזקה שהרטיט וגרם לכל סערותיי לסמור וללבי להלום בחוזקה הורגש בחוזקה וצרב את נשמתי, כפות ידיי הזיעו ודמי נזל מפניי, ראשי הסתחרר וקדח. בבקשה, רק דבר, תאמר משהו, המתח שהורגש והצליף, נכווה ככוויה וגרם לכל שריריי להתמתח בפעם אחת מורטת עצבים.. מכל דפנות הבית.. מהציורים, מהתמונות, מהמיקסר המקולקל.. מהכורסה הזו.. יכלו לחוש שהוא עדיין לא התגבר עליי, וזה רק גרם לי יותר לדעת מה הייתה הסיבה לכך.
"הלוואי שיכולתי לומר לך.." לחש.
מצמצתי בעיניי וזה גרם ללהב חד ומושלם שבחדים לפלח את גופי ולגרום לדמי לטפטף. "מה..?" זה היה באמת מפתיע.
"מאיה, את גם ככה לעולם לא תסלחי לי, מה הטעם?"
כיווצתי את כפות ידיי לאגרופים. "חדל מכך כבר! מגיעה לי סיבה, תגיד תודה שלא התקשרתי והזעקתי משטרה, שלא ספרתי על כך לאיש, לא למשפחתי או לחברותיי.. מגיע לי משהו בתמורה, ואיני מבקשת דבר מלבד האמת!".
"אני מוכן להעניק לך את כל העולם במתנה ורק לא את זה.." הוא נראה כל כך פגיע וחלש, מיוסר וכאוב.
השפלתי את ראשי ורק לא רציתי לפגוש בעיני השוקולד שלו שנמסו וחרבו אותי, לקחו את נשמתי עד הסף ופרקו אותי על נשקי, ידעתי שאאבד לנצח בהם. "אני לא רוצה דבר מלבד זאת, דבר". יריתי.
הוא נשם עמוק והתבונן בי, חשתי את מבטו שנח עליי וזה הכביד והלחיץ. "הבחורה שראית אותי אתה, קראו לה ג'סיקה.." פתח.
"הבלונדינית היפהפייה?" שאלתי.
הוא הנהנן. "רק בלונדינית". קרץ אליי ואני גלגלתי את עיניי מחכה שימשיך. "היא.. היא הייתה חברה לשעבר שלי, לא היה לי כל רגש אליה, אהבתי ואני.. אני תמיד יאהב רק אותך, ואת יודעת זאת, יכולנו לחוש בעבר את האהבה האחד של השנייה והוכחתי לך זאת בכל רגע מחדש..-"
"חסוך ממני זאת". השתקתי אותו. "לרגשות כבר אין משמעות בשבילי, דבר". אני רק רוצה לשבת ולפתוח בפניך את מידת האהבה שלי אליך!
"היא הופיעה בפתח המלון, פרק ידה הייתה חבושה, היא חתכה וורידים. היא אמרה שאם איני חוזר אליה היא תחתוך וורידים.. היא איימה עליי!". הוא השתנק. "לא ידעתי מה לעשות, ידעתי שאספר לך זאת אבל בינתיים עדיף לי לזרום עמה.. אז אכן נשקתי וחבקתי אותה נשיקות קטנות ופלרטטתי אתה במקצת, הכול היה מזויף. היא חשה זאת.. ולפתע היא שפכה עליי את כל הוויסקי, בגלל זה גם היה לי ריח של שיכור.." אבי נצרב מהריח המשכר שלו, אתה תמיד מריח טוב למעני מתוק. "והיא החלה לדבר אתי עלייך, חשפה דברים שלך מהעבר.. היא חשפה את כל הסודות על האם והאב שלך.. היא ידעה הכול!".
עיניי נקרעו לרווחה, לא! "מה?! איך?!"
"איני יודע.." משך בכתפיו. "אז כמובן שמתוך דאגה אלייך, היה חשוב לי להבהיר שאני עומד לזרוק אותך בדרך שמגיעה למשהי שבעיקרון גרמה לי פחות לאהוב את ג'סיקה.. וכשלא הקשבת לי, יכולתי לחוש את זעמה של ג'סיקה.. אך הנורא מכל היה שגם ממש היו לה סרטונים ותמונות שלך! היו לה הוכחות..-"
"וראית זאת?!" שפתי התחתונה נשמטה ברעד.
הוא נשם עמוק. "רק קצת.."
"ליאם!". סתרתי לו. "מה חשבת לעצמך?! זה אישי!".
הוא התרומם. "הייתי חייב לבדוק שזה באמת נכון, והייתי החבר שלך.. לא הגיוני שמשהי זרה תראה זאת והחבר שלך לא, נכון?"
נאנחתי. "תמשיך, כבר לא אכפת לי מכלום.." כל כך אכפת לי, כל כך שזה כואב.
"אז בעטתי בך, בשביל לגרום לך לברוח.. וכך היה.. את ברחת ממני.. וחשתי שכך אני מגן עלייך ושומר אותך בטוחה".
"זה עדיין לא מצדיק את האונס, מה קרה לך שם?" שאלתי, זה היה החשוב לי מכל.
הוא השפיל את הראש. "זה היה מתוכנן, עם ג'סיקה או בלעדיה, זה היה מתוכנן.."
נפלתי מהכורסה על גבי הרצפה פשוט.. עולמי התפרק מתחתיי והכול החשיך. "לא.." לחשתי, זה לא ליאם שאני מכירה! "למה?! לעזאזל אתך, למה?!"
"את זוכרת שבעבר התעסקת בזונות.. כשהיית בת.. 15?" שאל בלחש, הנהנתי קצרת נשימה לא רוצה לחזור לזמן הזה. "המעסיק שלך, הוא יצר אתי קשר.. הוא רצה אותך שוב בכל מחיר, אמרתי לו שאת כבר הרחק מכל הדברים הללו, שאת שלי עכשיו.." הוא מלמל מתנשף. "אני זוכר כשיצאתי לבד למועדון והוא והעובדים שלו הכו אותי כפי שלא הכו אותי לעולם.. בגלל זה גם היה לי סימן סגול סביב העין, לא נפלתי, איני מפגר.. הכו אותי!".
"ידעתי.." לחשתי נזכרת בבוקר שהתעוררתי וראיתי את הגבר שלי מוכה וכמעט לא נושם. "ולאן המכות נגררו?"
הוא דפק את רגלו בשולחן. "אמרתי לו שסתם שקרתי לו, שאני גם הסרסור החדש שלך, שאת שלי, שמאחורי העסק של הלהקה אני גם אחד כזה.." הציץ בי ולבי החסיר פעימה, מה..? "הוא לא האמין לי ורצה הוכחה, הוא הבטיח שהוא יניח לי ולך בשקט.."
"יש דרכים לעשות זאת, יכולנו סתם לשכב!". זעקתי.
עיניו הבזיקו כנשר. "לא היית מוכנה לשכב אתי אפילו לא פעם אחת בגלל הטראומות שלך". הזכיר לי.
חבקתי את עצמי.. דמעות עמדו בעיניי וידעתי שאיני יכולה להשאר עוד שנייה אחת כאן, הייתי חייבת אוויר. "טוב, תודה רבה". לחשתי.
"רצית את האמת". הזכיר לי. "ולפעמים.. רק נדמה לנו שרוצים, אך עדיף לחיות בכאב של החוסר ידיעה מאשר בכאב החזק יותר של האמת".
הנהנתי אליו. "כן.." לא ידעי מה לומר.
אחזתי בתיקי ויצאתי מהבית אך הוא מהר לעצור בעדי. "אני כל כך מצטער, מאיה". הוא לחש. "רק רציתי להגן עלייך".
הנהנתי. "תתרחק ממני.." אמרתי בלי קול ונפלתי החוצה.
לפעמים, האמת כואבת. והיא בלתי צפויה. וכשמגלים אותה, כפגיון בלב, היא מפרקת את עולמנו.. ופוגעת היישר בנקודה הרגישה שבלבנו, לפעמים עדיף להרחיק את האמת.. או לקפוץ למים העמוקים ולחתוף את המכה מתחת לחגורה, ועכשיו.. אני חייבת איכשהו לאגור כוחות ולקום מחדש. אך איך.. איך אפשר?