שלום, יפהפייה – פרק 14.

~נקודת מבטו של הארי~

באותו הרגע שראיתי את ההודעה הארורה הזו שג'יק שלח לאלנה.. לאלנה שלי, הלב שלי התרסק ונשבר, לא האמנתי שהיא בוגדת בי עם אחד כמוהו.. לא יכולתי להאמין לכך, המחשבה הייתה כל כך מייסרת וצורבת, נפצה אותי וגרמה לכל מערכותיי לדלוק, לא.. היא לא יכולה לעשות לי את זה.. היא לא יכולה, אחרי כל מה שחלקתי אתה, כמעט את כל חיי, סוף כל סוף חשתי שאני חוזר לחיות.. שאני חוזר להיות אנושי ולחוש רגשות, חוזר לאהוב ולתת באמת.. ראשי כאב ודמי התחמם בוורידי, זה חלחל לי כה עמוק והצית אש להבה לוחמנית בקרביי, לא יכולתי להתבונן בה, לא רציתי לשמוע ממנה, אך יכולתי להרוג את ג'יק אם וזה היה תלוי בי..
נכנסתי לבית שלי, טורק את הדלת מאחוריי, נפלתי על גבי הכורסה הגדולה והלבנבנה שלי, טומן את ראשי בידיי, נשמתי עמוק אך היה נדמה כאילו והחמצן נגזל ממני ואין לי עוד כוח בריאות, לבי התכווץ בכאב והלם בחוזקה, הגוש שבגרוני היה כל כך מעיק.. כמכה מתחת לחגורה ולא יכולתי לתפקד, כאילו והיא לחצה בכזו קלות על גבי כפתור ההשמדה שלי, לא רציתי לקום מהכורסה הזו.. לא יכולתי, ידעתי שהדבר היחידי שמסוגל להקים אותי ממנה זה לראות את ג'יק עומד ממולי, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, נושך בחוזקה, פורק את הכעס על עצמי, חש במעט את הטעם המר של דמי.. זרקתי את הכרית על גבי הקיר ובעטתי בשולחן.. אני לא מאמין, לכל הרוחות – אבדתי אותה!
נשמעו דפיקות הולמות בדלת ביתי, לא רציתי לפתוח.. לא היה לי כוח או חשק, כל העולם התפרק ונחרב מסביבי, החשיך ונקרע לגורמים, חשתי שאני עצמי ככלי שבר שנאבד ונפל, כשל.. האמנתי לבלתי אפשרי, האמנתי שאזכה שוב לאהוב, אך כנראה שזה לא מגיע לי.. הנה עוד אחת, שגרמה לי לחוש כל כך שמח, נאהב ורצוי.. שברה לי את הלב, שברה את הבטחה שלי בה.. הכול התפוגג וזלג בין אצבעותיי והייתי עיוור וחסר זהירות על מנת לראות זאת! גם מה חשבתי לעצמי מההתחלה?! לספר לה על ג'ון, על אימא וג'מה.. להראות לה את הצלקות.. להתכרבל אתה סתם כך במיטה או מול מסך הטלוויזיה.. עד כמה יכולתי להיות כל כך עיוור?!
"הארי זה לואי – פתח את הדלת!". שמעתי אותו צועק.
גלגלתי את עיניי והתרוממתי רגל גוררת רגל, פתחתי את הדלת לרווחה ואכן לואי היה שם, לואי ואלנה.. דמי נזל מפניי ובטני התכווצה, כמעט וכשלתי לאחור.. למה..? אין רחמים לבן אדם שבור..? "לכי מכאן, עכשיו". יריתי לעברה ללא כל רחמים.
"הארי בבקשה אני מתחננת, רק שב לדקה אחת ותן לי להסביר.. למה אתה מסיק מסקנות בין רגע?" היא שאלה וראיתי.. בלעתי את רוקי.. ראיתי דמעות בעיניה.
נאנחתי ופלטתי אנקת ייאוש, היא החולשה שלי. "כנסי.." לחשתי וחזרתי להתיישב על גבי הכורסה. "מה את רוצה?"
לואי לחץ על שכמי. "תירגע אחי, היא רק בחורה". היא לא רק בחורה, היא הרבה יותר מזה.. מעצבן אותי לחשוב ולהרגיש כך אך איני יכול להתכחש לרגשותיי.. בלתי נתן להכחיש זאת עוד.. אך זה שמור לי.
"ג'יק נסה לפלרטט איתי באותו הלילה במועדון, וכפי שראית… הוא גם נסה לנשק אותי.." היא פתחה, חשתי כיצד כפות ידיי מתכווצות לאגרופים ואני פולט נהמה בקרביי, כל שריריי נמתחו בפעם אחת, הוא נגע בה.. המחשבה הזו רק החמירה את הכאב. "ומאז הוא נסה לפלרטט אתי לא פעם ולא פעמיים.. והוא התחיל להמציא שקרים ולאיים.. הארי אני מתעלמת מכך, זה באמת כלום עבורי..!". פלטה כנואשת, היא קשרה את אצבעות ידיה האחת בשנייה ויכולתי לראות בעיניה שהדבר שקרי לגמרי.
"אל תשקרי לי!". נהמתי עליה. "לעולם אל תעשי זאת".
היא גלגלה את עיניה. "אל תצעק עליי!". הגביהה את קולי. "ביינתיים מי שמתנהג בטיפשות זה אתה כאן לא אני!".
זקפתי גבה ופלטתי גיחוך, פגיעה חמורה באגו. "אל תכתיבי לי איך להתנהג".
"יודע מה הארי? אני ספרתי לך את האמת, עכשיו.. זו החלטה שלך, אבל אני גם לא מחכה לנצח.. זה יהיה ההפסד של שנינו..". היא לחשה לאוזני, מדביקה נשיקה קטנה ללחי שלי וגורמת ללבי להלום בחוזקה ולמקום לרטוט כרטט חשמלי עז שפגע בו.
לעזאזל, איני יכול לעמוד בה! וכנראה שהיא צודקת.. איני מאמין שמשהי תמימה וכה חפה מפשע כמוה תעשה זאת, הדבר חסר הגיון.. היא הייתה אומרת לי, או מתנהגת בצורה מחשידה.. היא לא כל כך התרגשה מההודעה.. אך עדיין עצם אור העובדה שהוא מנסה להשיג את מה שאני השגתי מלהיטה את כל כולי וגורמת לי לכעוס, אך זהו ענייני.. איני מוכן לתת לזה להרוס לי את הזוגיות הכי טובה בחיי.
אחזתי בידה ומשכתי אותה אליי, לואי גחך. "אני אלך חברים.."
"תודה לואי". חייכה אליו אלנה וחשפה את גומת החן היחידה שלה בצד ימין, הגומה שאני כל כך אוהב..
היא התבוננה בי בעיניה הכחולות והגדולות, כזוג אקדחים שפוגעים וקוטלים אותי בין רגע, נמסתי בין רגע מהמראה שלה ואבדתי את העשתונות. "אני מצטער.." מלמלתי.
ומשכתי אותה לחיבוק שדי הפתיע אותה אך הייתי מוכן להישאר כך, במצב הזה, להקפיא אותו, לחוש את המגע שלה, להריח את הניחוח המתוק שלה, לדעת שהיא שייכת לי, שהיא לצדי.. זהו הדבר המנחם והטוב מכולם. "היום בערב יש תצוגת גלריה של חבר מאוד טוב שלי.. וחשבתי אם תרצי לבוא אתי..?"
היא מצמצה בעיניה בהפתעה. "באמת?"
"כן, למה לא?" חייכתי.
היא העבירה את אצבעותיה הדקות בשערי, קורעת אותי לצדה.. אני כל כך אוהב.. שיכור.. לנוכחות שלה.. אליה.. התמכרתי אליה, אין רגע שאיני חושב או מתגעגע אליה, אילו ויכולתי להחליט הייתי בוחר לבלות כל שעה, דקה.. שנייה ביומי, בחיי.. לצדה.. היא הפנטה אותי, אני חש קורבן שלה.. והיא אינה יודעת זאת ולו קצת. "הייתי בטוחה שאינך מוכן למערכת יחסים.." גחכה.
"כן, אבל זה השתנה.. כי את האחת והיחידה, החברה.." קרצתי לה ונשקתי לשפתיה, השכבתי אותה על גבי הכורסה ועליתי מעליה. התבוננתי בה מלמעלה, נשען על גבי מרפקיי, היא כל כך יפה.. כובשת.. נוצצת וקורנת, אין פלא שעומדת להיות לי תחרות קשה עם כל כך המון בנים, אך חבל ועצוב לי שהיא אינה מודעת או מעריכה את עצמה.. אך אני מכיר את התחחושה, מרוב שאתה נפגע ופוגעים בך שוב ושוב, קשה לא לחשוב שמשהו לא בסדר בך.. אנו כל כך דומים ושונים, כמעט נוגעים, הולכים צעד אחד קדימה ולאחר מכן, אלפי צעדים לאחור.. אילו ורק נוכל יום אחד להשתוות.
"הארי, אתה באמת לא כועס עליי?" היא לחשה. "תקפת אותי.." השתנקה.
השפלתי את ראשי ונאנחתי, באמת הגזמתי בתגובה שלי, אך אני אגרסיבי מטבעי. אך רק עצם המחשבה שאפגע בדבר היקר לי ביותר בעולם, הכה זעיר והשברירי, בה.. פורקת אותי על נשקי. "אני כל כך מצטער אלנה.." לחשתי. "אני רק רציתי להגן עלייך".
היא זקפה גבה מבולבלת. "להגן ממה?"
"אפילו ואם זה היה נכון, והיית באמת בוגדת בי עם ג'יק, בכל זאת הייתי דואג לך כי.. כי את חשובה לי". לא האמנתי שאני מודה בכך.
"מתוק.." היא פלטה ונראתה כל כך פגיעה וכמהה.. אליי. היא פשוט התפרקה על גבי החזה שלי ועטפתי אותה בחוזקה, לא מוכן לעזוב, לשחרר, לתת לה ללכת.. היא נכנסה לי כל כך עמוק ללב ללא כל דרך חזרה.. איני מתאהב, אך אני רוצה אותה. אני רוצה את אלנה. טוב לי אתה, היא שונה.. בדרך כלל כל בחורה שהכרתי במשך השנים האחרונות היית רק באה ללילה, נשארת לשעתיים והולכת, היא שונה.. השיחות שלנו יחדיו, הרגעים שאנו חולקים, כאילו ואנחנו זוג מאוהב שמכיר שנים, אך השאלה האם היא לא תוותר עליי כפי שהבטיחה ודבקה בזה עד עכשיו, כי כל מי שמכיר אותי יותר, כך הוא יותר נפגע.
ואני לא מוכן לפגוע בה, לא שוב, לא נפשית או פיזית.. הבנתי שגם לי יש השפעה עליה.. איני אשתמש בזה נגדה, לעולם לא, הצלחתי להבליע חיוך, הרגשות של שנינו הדדיים.
"הארי.." היא לחשה.
לטפתי את הלחי שלה. "הממ..?"
"פעם עשית את זה עם משהי כאן? בבית שלך?" היא שאלה בהיסוס.
התאבנתי במקומי. "כן, אבל זה רק סטוץ".
"תמיד?" היא החלה לפתוח את כפתורי חולצתו.
הייתי קצר נשימה. "תמיד.." ולפתע אחזתי בכפות ידיה ועיניה נפערו לרווחה. "אך אני רוצה לשנות את זה, אני רוצה לשנות זאת אתך.." נשקתי לראשה.

~נקודת מבטה של עופרי~

אני וזאין התיישבנו על גבי הכורסה בבגדים תואמים וצפינו בסרט לצד פופקורן במעט שרוף, לא הפסקתי לדבר ולספר לו על עצמי, החלתי באמת להתאהב בו.. אני מניחה לפחות, אני רוצה להכיר אותי, הדבר חשוב לי כל כך.. הוא עצמו, כל כולו, יקר לי ונכנס ללבי.. טוב לי אתו, בחברתו, הוא הראשון שאני בטוחה ברגשות שלי כלפיו עוד מההתחלה.. יש בו קסם, דבר מה שמושך אותי אליו ללא כל שליטה, ללא כל טיפת אנושיות או רחמים, אין כל בחירה – זה הוא..
אך הוא התעלם ממני, היה כה מרוחק וקר, לבי התכווץ בחוזקה והלם בפראות, ראשי קדח והסתחרר בתוקפנות, חזי כאב וגרוני היה חנוק.. למה..? "זאין?" שאלתי בלחש. "מה קרה?"
הוא מצמץ בעיניו. "מה?"
דמי התפרע בכל וורידיי וחשתי כיצד הצמרמורת גולשת לאורך כל הגוף שלי. "זאין.. אתה לא מקשיב לי.." פלטתי במעט כעס. "מה קרה? הכול בסדר?"
הוא השפיל את ראשו לידיו ונשך את שפתו הבשרנית והמגרה, התכווצתי וזה חלחל לי כה עמוק, הבעיר אש להבה בנשמתי והנציח אותי בין רגע, לכדתי את שפתי בין שיניי בין רגע וכל העולם התפרק, חשתי כיצד המכות הצורבות שמכות בכל פיסת עור בגופי ללא כל שליטה מסוימת קורעות אותי לגזרים, כל סערותיי סמרו ועשיתי הכול על מנת לא לפגוש בעיניו שמטלטלות אותי בין רגע. "כן, אני פשוט במעט עייף.." מלמל.
נחרתי נחירת בוז, הוא משקר לי..? "זאין, אתה יכול לסמוך עליי". הפצרתי בו. "אני.. אני.." נשמתי עמוק. "אני הבת זוג שלך".
הוא הבליע חיוך לרגע. "מה גרם לך לשכוח את לואי ולבוא אליי?" שאל כמנסה להחליף נושא.
"לעולם לא התבוננתי לך בעיניים באמת, לעולם לא חשבתי עליך בתור בין זוג, אך מאז שהתנשקנו בפעם הראשונה, איני יכולה להפסיק לחשוב על כך.. אפילו עכשיו… ושאיפת נפשי היא לחזור לזרועות שלך ולחוש את השפתיים שלך על שלי, אבל..-" ובלי שיכולתי לגמור חשתי כיצד שפתיו מתרסקות על שלי בנשיקה מושלמת וחסרת רחמים, הנשיקה הזו כרסה וצבטה בי בחוזקה, כאילו ודוקרים בבית החזה שלי להב מושלם של תשוקה סוערת וגועשת לגבר הכובש שלצדי.. חשתי כיצד אני שלמה לצדו, כיצד צורת גופנו נעשית כאחת ללא כל רווח קטן ומורט עצבים אך עדיין נתן לחוש את המטען החשמלי הקודח בחוזקה בינינו כמחשמל את שנינו, כיצד האש בוערת ומחרבת הכול מסביבנו וגורמת לנו להיעלם האחד בשנייה.. שפתינו רחפו האחת על גבי השנייה.. התחושה שבה לשונו חוקרת את פי.. שאני חשה אותו כל כך קרוב אליי.. גרמה לי לסערת רגשות חסרת מעצורים וידעתי שאתן הכול על מנת להקפיא את הרגע הבלתי נשכח והקסום הזה, הופנטתי, כשלתי.. נפלתי בקסמיו, נמשכתי אליו ורציתי אותו יותר ממה שרציתי כל דבר אחר בכל חיי.. לא יכולתי להפסיק.. לא רציתי.. אך לבסוף התנתקנו. הוא התנשם בכבדות ומצחו נצמד למצחי. "עופרי, את.. את מיוחדת". הוא נסה לתפוס את נשמתו שנגזלה בדיוק כמו שלי.
חייכתי חצי חיוך. "הכול בזכותך.." מלמלה. "עם לואי לא היה לי את הרגעים האלו.. היו לנו רגעים יפים ומצחיקים, מרגשים ואוהבים יחדיו.. אך מעולם לא רציתי כל כך לנשק מישהו.."
הוא העביר קצוות שיער סוררת לאחורי אוזניי. "אבל זה לא רק זה, נכון?"
בלעתי את רוקי וזה צרב. "כמוכן שלא!". זעקתי. "אני בטוחה שכבר הוכחתי לך שאני רצינית.."
"כן, אני מצטער". גרד בראשו. "את רעבה?"
נאנחתי. "אני רעבה למידע ממך"
"מידע?" צחק צחוק מתגלגל שגרם לי לחייך.
גלגלתי את עיניי. "למה אתה נראה כל כך פוחד ואבוד?" שאלתי ברכות והנחתי את ראשי על גבי ברכיו, הוא התבונן בי מלמעלה וחייך. "את כל כך יפהפייה אף'.."
"אף'?" שאלתי בבלבול, מעולם לא קראו לי בשם חיבה כלשהו.
הוא זקף גבה בתימהון. "לא מוצא חן בעינייך?"
"כמובן שאני אוהבת זאת, זה מקסים תודה מתוק.. פשוט, לעולם לא קראו לי בשם חיבה.." לחשתי קושרת את אצבעותיי האחת בשנייה, בטני התכווצה בכאב מייסר. "לעולם לא באמת הראו לי שאוהבים אותי".
"אבל את כל כך ראויה לאהבה, את הנערה הכי מקסימה ונהדרת שאי פעם הכרתי, אילו ורק היית רואה את מה שאחרים רואים בך.. היית מבינה קצת עד כמה את חשובה לי ולעוד המון אנשים.. אני לעולם לא אוותר עלייך וכל יום אגרום לך לחוש נאהבת, מבטיח". וההבטחה הזו הייתה טעונה בכה המון ציפייה ותקווה, המילים הללו חזרו שוב ושוב בראשי ונחרטו בעמקי לבי.. אלוהים, כיצד הוא יודע להיות הכי רומנטי ברגעים שבהם אני כלל לא מצפה ממנו? הוא פשוט הצליח לקחת את נשמתי.. לקחת אותי..
אך מדוע הוא מסתיר ממני מה קורה לו? יכולתי לחשוב שהוא בגד בי, אך חשתי את האהבה שלו אליי, אהבה שהלוואי שאוכל להראות לו יום אחד..

~מנקודת מבטה של אלנה~

אני והארי הלכנו יחד ביד ונכנסנו לתערוכה, גם לואי ונוי הגיעו אך במכונית נפרדת משלנו. לא האמנתי עד כמה עברנו אני והוא היום, זכיתי לעשות זאת פעם ראשונה בחדר שלו מתוך רצון אמיתי שמקורו מעמקי הלב והנשמה, הוא כל כך חשוב ויקר לי, הוא הכול בשבילי.. הקרן אור ליופי ולביטחון העצמי, ברגע שבו לקח את עצמו והלך חשתי כאילו ודקרו את לבי בסכין החדה שבחדות וקטלו אותי, חרבו עד עפר ורסקו ללא כל טיפת רחמים, רק המחשבה על כך גרמה לי לקפוא במקומי ולנשמתי להיגזל, לבי הלם בחוזקה.. דמי התפרע בוורידיי, צווחתי צווחה מייסרת שהדהדה בכל מערכת, תא ואיבר בגופי וגרמה לי בין רגע להפוך לפקעת אחת של עצבים.. התבוננתי בגבר היפהפייה שלצדי, וחשתי כיצד אני נקשרת בו, משתקפת בו, זקוקה, כמהה, נואשת וצריכה אותו.. על מנת שיהיה העוגן שלי והתקווה, אני חשה כל כך שלמה לצדו כאילו והוא החצי השני שלי… כאילו והסיפור בינינו נועד לקרות.. חלקנו כה המון רגעים עד עכשיו וכולם שינו אותי, נגעו בי נפשית וגופנית וחדרו כה המון ללא כל דרך חזרה, הוא עצמו מצולק בי ללא כל דרך חזרה.. בכל מקום שקיים.. לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, לכל הרוחות.. גרוני היה חנוק.. אני חושבת שאני מתחילה להתאהב בו.. אך זה חד צדדי.. לעולם לא יהיה אותו הדבר.. אנו שונים מידי, מסובכים מידי, דומים מידי..
הארי לחץ את ידי בחום וחייך אליי. "על מה את חושבת?"
"עליך.." פלטתי ללא כל חשיבה.
הוא הידק את אחיזתו בי ומשך באגני על מנת שאהיה קרובה אליו. "הדדי לני".
לחיי האדימו בין רגע. "הארי, זה היה בסדר מה שקרה היום בצהריים? ב..במי..במיטה של..שלך..?"
הוא העביר יד בשערו. "זה היה שונה אך קסום, מיוחד.. אני.. אני רוצה לעשות זאת שוב".
לא יכולתי שלא לחייך, הוא חש טוב אתי, הוא בוטח בי.. הוא גנב את לבי, אני חשה כעש שמתקרב ללא כל שליטה לעמקי האש ונשרפת לצדו, הוא הדבר היחידי שמסוגל לגרום לי לבכות ולהישבר, הדבר היחידי שבעל משמעות בשבילי, עליתי על קצות אצבעותיי ולחשתי לאוזנו. "אם אתה תסכים לי לישון אצלך".
"ואם אני אגיד לך שאני מסכים?" הבליע חיוך.
פלטתי שריקה קטנה. "אז נוכל לדבר על כך".
הוא מצמץ בעיניו. "אינך גלה אתי.."
"הייתי בטוחה שאתה אוהב כשאני אתגרית אתך.." משכתי בכתפיי, לפתע קפאתי במקומי. "הארי.." מלמלתי כשהתקדמנו בין יצירות האומנות ותצלומי הנופשים המרשימים והססגוניים למדי של השקיעה והדרך שבה קרני השמש צובעות את הקרקע שאנו חיים עליה באלפי גוונים של אהבה וחום, של נחלים ויער אפל למדי.. תמונות גדולות של זוג או של קרבות.. עצרנו לרגע בפני תמונה אחת, היה שם זוג. הגבר חיבק את הנערה, קרב אותה אליו, טומן את אפו בשערה ועוצם את עיניו, הנערה מחייכת ונראית כה מאושרת ומלאת חיים.. הדרך שבה הגבר מתבונן, קרוב, אוחז בה.. כאילו ודבר בכל העולם אל יעצור אותו על מנת להגן ולהיות קרוב אליה.. "אני אוהבת את הציור הזה".
"גם אני". הוא כרך את זרועו סביב כתפי ונשק ללחי שלי. "אז מה רצית לומר מקודם?"
התכוונתי לענות, שנאתי את העובדה ששיקרתי לו היום בצהריים, אילו ורק היה מבין שהכל מהלב.. כי הוא יקר לי, כי הוא חשוב לי, כי איני מסוגלת לסבול את עצם המחשבה שאאבד אותו!
"הארולד!". דחף אותו במקצת מישהו, שנינו נפלנו לקדימה ואני צחקתי בזמן שהארי הזעיף מבט, כשראה מי הנער חייך חיוך גדול והשניים התחבקו, מי הוא? הוא היה בעל עיניים כחולות ושיער קצוץ חום.. הוא היה חיוור למדי וגבוה חרב כתפיים.. אולי הוא החבר של הארי?
"סאם, מה קורה? תצוגה מקסימה!". שיבח אותי הארי.
אך הוא כתגובה הצביע עליי בצניעות. "לא מקסימה כמו ההשראה שלי.."
זקפתי גבה. "מה?" סיננתי בלחש.
הוא גחך. "חומד, אלו את והארי.. הארי סיפר לי המון עלייך, כמעט כל שיחה שלנו היא רק עלייך, וגם ראיתי מספר תצלומי פפרצי.. והחלטתי להקדיש את זה לכם".
התבוננתי בציור, הוא בהחלט דומה לי ולהארי, אך האם סאם מכיר את הארי שאני מכירה? את הילד השבור והעצוב, הכאוב והרדוף, המתוק והפגיע שאני רק רוצה לחבק בחוזקה ולנשק על צלקת וצלקת, להעלים את הכאב, לספוג אותו בי.. האם אנשים שמעו על כך? או עליי? או על הזוגיות הקשה שקודחת בנו..?
"זה הציור האהוב עליי.. אתה מאוד מוכשר, דרך אגב, נעים להכיר". לחצתי את ידו והוא התעלם מכך וחבק אותי בחוזקה מנתק אותי לרגע מועט מהקרקע.
הארי צחק. "הייתי בטוח צחקת כשאמרת לי זאת…"
"איני צוחק בעיניים כאלו". קרץ לו. "כיצד את שורדת אותו?" שאל אותי.
צחקקתי. "מתרגלים". משכתי בכתפיי והשענתי את ראשי על גבי שכמו הרחבה והנוחה, החמימה והמושלמת של הארי שהתאימה בדרך חסרת שפיות לראשי, הארי נשק למצחי ונשם עמוק ולפתע הייתה לי תחושה כאילו ואנו יוצרים בועה סביבנו ומנותקים מהעולם.. חיים, שואפים, לוגמים האחד את השנייה בבועה ששייכת אך ורק לי ולו..
"טוב אני הייתי שמח לדבר אתכם אבל אני חייב להמשיך לכל שאר האורחים.." מלמל בטון מתנצל, הנהנתי בהבנה והארי פלט זאת במהירות. "לך ותראה להם את מה שאתה יודע לעשות סאם".
לפתע ראיתי נערה אחת גבוהה למדיי בעלת שיער אדום כאש ועיניים כחולות כים, בעלת שפתיים אדמדמות ומלאות כוורד ועור שזוף למדי מתבוננת בהארי ובי בכעס ובאיום ולא מורידה מאיתנו את המבט.
"הארי.." לחשתי. "מי זו?"
הוא כיווץ את גבותיו. "מי, מתוקה?"
הבלעתי חיוך מהדרך שבה קרא לי, הנהנתי בראשי לכיוון הנערה אדומת השיער, כשהארי ראה אותה הוא קפא במקומו והשתתק. "שיט.." פלט.
"מי זו?" שאלתי במעט בכעס. "רק היום אמרנו ש..-"
הוא מהר לקטוע אותי. "זו רוז, היא חברה לשעבר שלי.."
השתחררתי מידו והתבוננתי בו מוכת הלם והמחשבה שאני נושמת באותו מבנה שבה החברה לשעבר שלו שכנראה עדיין אוהבת אותו על פי הבדידות והמבטים שהיא שולחת לעברנו כחצים ופוגעת היישר בלבי וגורמת לקרקע להתפרק מתחתיי. "אמרת שלא היית במערכת יחסים".
"היא הייתה אחרת, יצאנו במשך מספר חודשים מועטים וזה נגמר.." הוא משך בכתפיו, היא התקדמה אלינו ונתרעתי לאחור, הארי החזיר את ידו שתהיה שלובה בידי. "שהיא לא תדאיג אותך, את הבת זוג שלי". לחש והיא נעמדה ממולנו, היא הייתה הרבה יותר מרשימה, גבוהה ורזה ממני.. היא נראתה כובשת ויפהפייה עד מאוד, חשתי כנעל בית פשוטה לצדה, השמלה האדומה והחושפנית שנצמדה לגופה המחוטב גרמה לה להיראות מאוד נשית ומושכת לעומת החצאית הלבנה שלי והחולצה האפורה.. חשתי כנעל בית ישנה ושכוחה לצדה.
"שלום לכם, הארי.. איזה צירוף מקרים..!". חייכה בהתפעלות. "ומי את?" ירקה לעברי כאילו ואני הבעיה הכי גדולה בכל עולמה, בלעתי את רוקי, אין לי כל טעם לפחד ממנה, אני עם הארי, הוא בחר בי לעשות את מה שלא עשה עם אף אחת אחרת. "אלנה שאנל, נעים מאוד".
היא לחצה את ידי בקרירות וחזרה להתבונן בהארי. "אז, אתם יוצאים?" שאלה.
"כן, היא החברה שלי". פלט בקשיחות.
היא גחכה. "להארי סטיילס יש חברה, זה חדש". מלמלה. "מה הסוד שלך?" צחקקה אליי.
משכתי בכפיי מצחקקת, זורמת עם ההצגה המוזרה שלה. "כנראה לא צריך מחשוף לאורך כל החזה בשביל זה".
היא נראתה מוכת הלם והארי החל לצחוק. "מה את עושה כאן רוז?" נסה לומר מבעד לשפתיו הקרועות מרוב צחוק.
"מה שאתה עושה, מתרשמת מהעבודות.. או שיותר נכון, לא כל כך מה שאתם עושים כאן". קרצה אלינו, הארי בא לענות לה אך סאם קרא לו. "אני מיד מגיע.." נשק לשפתיי נשיקה קטנה שגזלה את נשמתי והלך במהירות לסאם על מנת לבזבז עד כמה שפחות זמן.
בלעתי את רוקי וזה צרב, כל מערכותיי דלקו ולבי הלם בחוזקה, כפות ידיי הזיעו במקצת וראשי הסתחרר, היא התבוננה בי כהולכת להרוג אותי. "אני צריכה לדבר אתך.." מלמלה. "בואי אחרי".
הלכתי אחריה לשירותים וברגע שנכנסנו לשם היא בעטה בברך שלי בעזרת נעל העקב שלה וגרמה למקום לבעור כשריפה, התבוננתי בה ודמעות עלו בעיניי. "מה את עושה?!" צווחתי עליה.
היא משכה בשערי וחבטה את ראשי בכיור השיש, חשתי כיצד כל העולם מסתחרר לרגע והכול איטי מידי.. בלתי מורגש.. כאילו וראשי קודח כזוג קרחוני קרח קפואים, דמי התפרע בכל גופי.. אלוהים אדירים, אני חייבת ללכת עכשיו.. היא עוד תפגע בי.. תהרוג אותי..
"את חתיכת ילדה טיפשה! מה את חושבת לעצמך.. לקחת אותו?" היא שאלה בקול פגוע והבנתי שהיא פשוט מאוהבת בו עד כלות נשמתה.
"איני בחרתי בכך, הוא לקח אותי.." לחשתי.
היא כיווצה את כפות ידיה לאגרופים. "את לא מבינה שאת החפץ שלו? הוא ישתעשע בך, יגרום לך לחוש כל כך נאהבת וחשובה, אבל כשיימאס לו.. את תמצאי את עצמך בדיוק כמו כל אחת ברשימה של הבנות הפגועות שלו.. את לא מבינה שאת רק כלי משחק שלו? צעצוע?!"
לא הייתי מסוגלת להאמין לה, לא..הארי..הארי רואה בי משהו שונה.. אני חשה זאת.. רואה.. "תפסיקי את לא מבינה כלום!".
"לא מבינה כלום? חומד, כל פעם מחדש הוא חזר אליי.. הייתי הפרס ניחומים שלו.. ואני יודעת שנוכל להיות יותר מזה.. זו רק את שמפריעה, אינך מתאימה לו, אינך בוגרת וטובה לו מספיק!". ירקה לעברי בלי רחמים והמילים שלה הכאיבו לי יותר מהכאב הפיזי. "את לא מכירה אותי, אינך יודעת עם אני טובה לו או לא, זהו לא עניינך, אל תדחפי לכך ותהרסי כי אינך מסוגלת לזה! את אומנם נראית טוב אך מתחת לשכבה הזו מסתתרת משהי נואשת ושטחית שמזלזלת בעצמה!".
היא החטיפה לי סטירה שגרמה לי ליפול על גבי הרצפה. "את לא תדברי אליי כך! הארי הוא שלי! שלי את מבינה?!" היא צווחה עליי ועלתה מעליי, חוסמת לי כל דרך לברוח. "נועדנו להיות ביחד!".
"אינך מבינה שהוא לא אוהב אותך? הוא המשיך הלאה, הוא בחר בי! אין לך כל טיפת בושה?! תתבגרי, תמשיכי הלאה גם את, את משפילה את עצמך כל כך עכשיו!". לא פחדתי ממנה, הזוגיות שלי ושלו הרבה יותר חשובה לי ואהיה מוכנה לספוג את כל המכות, האיומים והקללות על מנת לשמור עליה מפני כל פגע רע.
היא באה לענות לי אך איש התחזוקה ראה אותנו ומהר להפריד. "כדאי לכן להתרחק אחת מהשנייה במהירות! איני מוכן להתנהגות כזו או ששתיכן תלכו מכאן! זהו אירוע מכובד!". נזף בנו.
רוז עקמה את אפה. "אין לי מושג על מה אתה מדבר.. הגנתי על עצמי.. אני חושבת שהיא שיכורה.. או שלקחה סמים.." ומהרה לברוח, איש התחזוקה התבונן בי במבט מאשים.
בלעתי את רוקי. "תאמין לי, חבר שלי לעולם לא יתן לי זאת".
"את בטוחה, את נראית מסוחררת, מי הוא החבר שלך?" שאל בסקרנות.
עיניי נקרעו לרווחה ולא היו לי כוחות על מנת להתערב על כך, רק רציתי להגיע להארי! "כי היא הרביצה לי.. תראה את הברך שלי!". הרמתי את רגלי. "החבר שלי הוא הארי סטיילס".
ופשוט הלכתי במהירות, חפשתי את הארי בעיניי, פגשתי בלואי ובנוי.
"אתם ידועים היכן הארי?" שאלתי במהירות.
נוי התבוננה בי בדאגה. "הכול בסדר? את נראית נורא!".
"כן, ראיתם אותו?" התעלמתי ממנה.
לואי כיווץ את גבותיו. "הוא הלך לבר המשקאות.."
"תודה". פלטתי מאחוריי והתקדמתי בצעדים מהירים לכיוון בר המשקאות, אך כשראיתי את מה שראיתי, הייתי עושה הכול על מנת לא לרצות להכיר בקיומו.. הגבר שאני אוהבת.. לבי, חיי, נפשי.. יושב על גבי הבר ומתרסק על גבי.. על גבי שפתיה של רוז..
עולמי החשיך ונדם מלכת..
לא!
הוא ראה אותי אך שזה היה מאוחר מידי, הסכר נפרץ מכל היום הזה, בכיתי.. בכיתי כל כך.. פשוט לקחתי את עצמי ורצתי משם, דוחפת את האנשים בדרך, שמעתי אותו קורא בשמי מקיים סצנה באמצע הגלריה אך הדבר לא שינה לי, לא יכולתי לראות אותו, לא רציתי לשמוע אותו.. ידעתי שאשבר מכך.. יצאתי מדלתות הגלריה והחלתי לרוץ במדרכה, לא יודעת אפילו לאן נושאות אותי רגליי..
"אלנה חכי!". הוא צווח אליי.
אך התעלמתי.. דבר לא שווה עוד, כל האהבה והקשר שלי אליו נשברו בין רגע.. הוא הרס זאת!