שאלה חסרת תשובה – פרק ראשון

עוד דם. עוד טיפה. עוד כאב… עוד סבל. עוד שתי דמעות. עוד שנייה… עוד דם.
עוד חתך שצורב את עור זרועי. עוד עווית פנים מייסרת. עוד נשימה עמוקה. עוד דם.
הסכין החדה יושבת בין אצבעותיי, רוטטת מפחד שמא לא אבצע את עבודתי בדייקנות כמו כל פעם אחרת.
כבר כמה פעמים הבטחתי להם שאפסיק, לכולם, אבל זה קשה מדי.
זו הדרך היחידה שלי להוציא את כל הכאב החוצה.
אולי זה טיפה יותר מדי כואב, אבל זה בסדר.
אני מתמודדת עם זה.
אחרי שגמרתי את המלאכה המסובכת יתר על המידה שטפתי את ידי מכוסת הצלקות הלבנבנות במי ברז קפואים ונאנחתי בייסורים. ככה גם הרגשתי. ראשי כאב והסתובב סחור סחור בי הפסק, בטני התהפכה ועשתה את תרגילי ההתעמלות שלמדתי בחוג לפני ימים ספורים ונִשמתי, המצולקת לא פחות מידי השמאלית הפועמת בחום וקור גם יחד, לוחצת על חזי ופעם בדקה בערך מחסירה פעימה ועוצרת את נשימתי.
זרקתי את הסכין מכוסה הדם בכיור השיש במטבח השקט בדרך לחדרי, שקירותיו מכוסים פוסטרים של הלהקה האהובה עליי ביותר.
אלה שהצילו אותי מלאבד את חיי לדיכאון.
אלה שאני הולכת לישון איתם בלילה וקמה איתם ביום שלמחרת.
אלה, היחידים שמבינים אותי באמת.
עיניי הצהבהבות כצבא דבש התמקדו בפוסטר הראשון שתליתי שלהם, חמישה בחורים צעירים ועליזי רוח, מחייכים למצלמה ומחבקים אחד את השני.