קצת שנאת אהבה 1D – פרק 5

***נקודת המבט של הארי***

עקבתי אחרי לואי בזמן שהוא הסתבוב בין החנויות והסתכל דרך חלונות הראווה, מוביל אותי בכל רחובות לונדון. הוא גרר אותי החוצה מהבית היום מוקדם בבוקר כדי לנסות למצוא 'מתנה קטנה' לאלנור ואחרי שעה אנחנו עדיין תהוים ביידים ריקות. רציתי להתלונן ולבקש ממנו שיחזיר אותי הביתה כדי שאני יוכל לישון אבל ידעתי שזה יישמע ילדותי. מספיק מביך לעכשיו, חשבתי לעצמי כשנזכרתי בסצנה שעיתי בסטארבאקס לפני כמה ימים.

לואי סוף סוף עצר מול איזה חנות. הסתכלתי למעלה מצפה לראות חנות תכשיטים יקרה אבל הייתי מופתע לגלות שטעיתי. עמדנו מול חנות ההלבשה התחתונה של וויקטוריה סיקרט. "מממ, לואי למה אנחנו פה?" תהיתי והוא חייך, נראה יותר כמו ילד קטן.

"הממ.. קניתי לה כבר פרחים ותכשיטים בעבר…" הוא אמר חותר לאיזה נקודה "אני חושב שהגיעה הזמן לקצת כיף!" בלי לתת לי זמן להביעה את הדעה שלי הוא ישר גרר אותי לתוך החנות והתחיל להסתכל על איזה תחתונים שחורים חלקים.

הסתכלנו קצת מסביב אבל הוא לא הצליח להחליט על משהו אחד. "לואי, מה לוקח כל כך הרבה זמו? רק תבחר אחד ותקנה אותו!" לחצתי עליו.

"אני לא יכול להחליט מה לקנות לה… יש פשוט יותר מדי! מי ידע שקניית חזיות יכולה להיות כזאת קשה!" הוא הגיב עם חיוך על השפתיים. אני לא יודע מה לא בסדר איתו שהוא מוצא את זה מצחיק, אבל אני רק רציתי ללכת הביתה ולישון.

החלטתי שאם אני כבר תקוע איתו פה אז אולי כדאי שאעשה קצת כיף. "אני חושב שכדאי לך למדוד אחד! אולי זה יעזור לך להחליט מהר יותר" צחקתי והבאתי לו חזיית פוש אפ אדומה. הוא חייך אלי במהירות לפני שבמהירות הניח את זה בחזרה.

"זה מצחיק הארי, אבל לא. מה אם מישהו יראה אותי?"

הזעפתי את הפנים לחוסר הבנת ההומור שלו. "אני מאתגר אותך". אמרתי לו.

הוא הסתכל עלי ולקח את החזייה שהתעלם ממנה קודם "בסדר, אבל רק אם גם אתה תמצא אחד כדי למדוד ותצתרף אלי, ילד גדול" הוא אמר, הרים את הקול שלו לגבוה יותר כדי שישמע כמו ילדה וקרץ אלי והלך לחדר ההלבשה.

חיפשתי קצת באיזור ההלבשה ובחרתי חזייה בשבילי לפני שעשיתי את הדרך ללואי שנעלם. היו כמה חדרי הלבה שם. הווילון האדום היה סגור בשניים מהחדרים, מראה שהם היו תפוסים. הלכתי לתא ההכי קרוב וחשבתי שלואי כנראה נעלם לתוך התא הזה אז העברתי את הווילון לצד אחד במטרה לפתוח אותו.

כשעשיתי את זה שמעתי צווחה. זה ועוד איך לא לואי, חשבתי כשבהיתי בנערה העקשנית שמעולם לא הפסיקה לעזוב את המחשבות שלי. הייתי בשוק. מה הקטע עם הילדה הזאת ואיתי ממשיכים להיתקל אחד בשנייה? -בכל מקום-? היא נראתה מדהים כשהייתה לבושה רק בזוג תואם של חזייה ותחתונים שחורות.

"למה אתה כאן?!" היא צעקה "תצא מפה!" הוו אם חשבתי שאני בדיוק מצליח להוציא את הדמות שלה מהראש שלי אז טעיתי. אני לעולם לא הולך לשכוח את התמונה הזאת.

***נקודת המבט של צ'לסיה***

"למה אתה כאן?!" "תצא מפה!" צעקתי כשנתתי מבט זועף להארי. לא שהוא הבחין בגלל שהוא בברירות לא הסתכל על העיניים שלי. הוא חייך כשנהפכתי לאדומה וניסיתי להסתיר את עצמי כמה שיכולתי. חסר טעם להגיד שהנסיונות שלי היו חסרות טעם כשהייתי בתחתונים וחזייה. הוא נראה שלא הצליח לזוז או אפילו למצמץ אז החטלתי לעשות משהו בעצמי, דחפתי אותו אחורה וסגרתי את הווילון בפנים שלו. אחרי כמה שניות סוף סוף שמעתי אותו הולך משם.

כמה מביך! במהירות הורדתי את הבגדים שמדדתי ולבשתי בחזרה את הבגדים של עצמי. למה הוא היה חייב דווקא להכינס לחדר ההלבשה -שלי-? יש עוד הרבה אחרים אבל לא, הוא היה חייב להכינס לשלי, בדיוק כשאני חצי ערומה. כל השנים האלה חייתי בלונדון ומעולם לא ניפגשנו אפילו פעם אחת ועכשיו פתאום הוא נמצא בכל מקום! לעזאזל עם כרמה. חשבתי כשיצאתי מחדר ההלבשה.

כשהייתי בדרך ללכת לדלת היציאה מהחנות שמעתי קולות של ציחקוקים ובמיידי זהיתי את זה. הארי. עקבתי אחרי הקול של הציחקוקים השקטים כל הדרך עד שהגעתי לסוף של תאי ההלבשה. הייתה רק מחשבה אחת בראש שלי: זה זמן נקמה. שמעתי עוד צחקוק והתפללתי שאני לא אראה שום דבר שיותר מדי מטריד כשמשכתי את הווילון לצד אחד.

או מי גאד. מעולם לא חשבתי שאני אראה משהו כזה בכל חיי. הארי סטיילס ולואי טומלינסון עומדים מולי. בחזיות. נשכתי את השפתיים שלי כדי לנסות לא לצחוק על הסיטואציה המשוגעת הזאת. "אוי סליחה אני…. אמ…. שהפרעתי למה שזה לא יהיה…" ניסיתי להחזיק את הצחוק של עצמי אבל זה לא עבד כל כך טוב.

יכולתי לראות שהארי היה נבוך והרגשתי גאה שהצלחתי להשיג נקודה לזכותי אבל מצד שני לואי נראה לגמרי נינוח ועמד ברגוע מחייך אלי. "הוו אין בעיה! היינו בדיוק בדרך החוצה!" לואי חייך אלי בנעימות.

הנהנתי אליו באיטיות וניסיתי לשחק כאילו זה נורמאלי לגמרי והוא פשוט חייך אלי בחזרה. הסתכלתי שוב אל הארי והוא היה לגמי אדום מהמבוכה.

"אממ… זה לא מה שזה נראה…. אני יכול להסביר…" הארי מילמל תוך כדי שהפנים שלו נהפכו אפילו ליותר אדומות.

הסתכלתי עליו והייתי בטוחה שאם אני אענה משהו זה יהרוס את ההבעה הרגועה והבטוחה שלי אז פשוט החלטתי ללכת משם לפני שאני אתפרץ מצחוק. וואו. זה היה משהו חדש.