קנאת סופרים 2 (הסיפור על הפעם בה פגשתי את אתגר קרת)

לא היה קשה מדי לארגן את זה. נכון, זה מבצע די מורכב, ואני רק נער בן חמש עשרה שהתחיל לכתוב לפני שנה ושבקושי למד כתיבה בחיים שלו. שלא לדבר על זה שאני גר בערד. ובכל זאת, הפשטות שבה ארגנתי את הכול הדהימה אפילו אותי.

מה שהיה הכי מורכב זה להשיג אקדח. את זה פתרתי דרך חבר שמכיר כל מיני אנשים במשטרה. אחר כך היה צריך לגלות איפה הוא גר. בהתחלה חיפשתי באינטרנט. זה לא הצליח. אבל לא התייאשתי ואחרי שיחה עם הדודה התל אביבית שלי, שמכירה את כולם, גם את זה גיליתי. באיזה שעות הוא בבית לבד בלי שירה והילד הוא גילה לי בעצמו בכול מני ראיונות לעיתונות. ואת מה שלא הוא גילה, גילו לי מדורי הרכילות.

אחר כך היה העניין של ההגעה למקום. בגלל שאני לומד בבית ספר דמוקרטי ההברזה לא הייתה בעיה, ואחרי שניפצתי איזה חזיר פסחזון וחיפשתי גם מתחת לספות, ביחד עם הכסף שנשאר לי ממה שסבתא הביאה בחנוכה, היה לי מספיק לאוטובוס לתל אביב. אל הבית עצמו, בתוך העיר עצמה. הייתי צריך כבר להגיע ברגל.

שיקרתי להורים שאני נוסע להופעה של פורטיס, אפילו לקחתי איזה חבר רק בשביל הנסיעה, ויצאתי לדרך. זהו, פשוט מאוד.

אתם יכולים לשאול למה עשיתי את זה. טוב, זה די ברור לא? כבר כמעט חצי שנה עברה מאז שסיימתי לקרוא את כל מה שכתב (הספר האחרון שלו שקראתי היה הקייטנה של קנלר. כן. זה היה האחרון. באופן מפתיע היה הכי קשה להשיג דווקא אותו). מאז קראתי ספרים, קומיקסים, סיפורים. עברתי בין סופר לסופר. בין יוצר ליוצר. חלקם היו טובים. חלקם פחות. אבל אף אחד מהם לא תיאר את הרגשות שלי בצורה כול כך מפורטת ומדויקת כמו שהוא תיאר.

יש כמובן גם את הסיפורים שלי. רוב הזמן אני באמת מצליח להתנחם בהם, אבל בהמון מקרים אני לא מרוצה מהם, כי הם פשוט פחות מדויקים ופחות תואמים את מה שאני מרגיש מהסיפורים שלו, ואפילו כשאני כן מרוצה מהם. אתה לא באמת יכול להישאב לתוך סיפור שאתה יצרת ושהכול בו כבר ידוע לך מראש.

וחוץ מזה, גם אף פעם לא הייתי מהאנשים שקוראים משהו בפעם השנייה או השלישית. תמיד הייתי מאלה שקוראים פעם אחת וממשיכים הלאה, שצריכים כל הזמן דברים חדשים.
אז עשיתי את זה. התוכנית מומשה ועכשיו עמדתי בפתח הדירה שלו. הסתכלתי על השלט המנצנץ והילדותי "כאן גרים בכייף משפחת גפן- קרת", התנשמתי והתנשפתי (רבאק. הבן אדם גר בקומה שמינית) וגם קצת היססתי.

פתאום לא הייתי בטוח מה אני הולך לומר לו. פחדתי ממה שהוא עלול לחשוב עליי. הייתי בטוח שאני נראה ממש מטופש ככה, עם הסנדלים והאקדח ביד. ואני גם כותב בצורה כל כך מסורבלת ואוצר המילים שלי כל כך קטן. חוץ מזה, אני הייתי בטוח שהוא יתאכזב, כמובן אחרי ההלם הראשוני. הרי בדפיקה בדלת כולם היו מבוגרים. ואני הייתי בטוח לגמרי שכשהוא חולם על המעריץ הפנאט עם האקדח, הוא חולם אותו הרבה יותר קרוב לגיל שלו. או לפחות יודע אנגלית ברמה סבירה, מה שאני לא.

"די!" אמרתי לעצמי. "אתה לא יכול להתחרט עכשיו. אחרי כל מה שעברת. אתה כל כך קרוב, אתה סתם שוב מכניס את עצמך לכל המחשבות האלה. פשוט תפסיק לחשוב ותתחיל עם זה" פתאום גם חזרו אליי הפחדים בנוגע לזה שאולי הכתיבה שלי לא מספיק ייחודית ושבעצם אני רק חיקוי עלוב שלו. נשמתי עוד נשימה עמוקה. ניגבתי מעליי את הזעה שהצטברה. גם בגלל הלחות של המרכז שממש לא הייתי רגיל אליה, העפתי מעליי גם את הפחד הזה. והתחלתי.
קודם כל דפקתי על הדלת. חשבתי שאולי הייתי צריך גם להדביק זקן או אפילו ממש לגדל אחד, או להתחפש לסוקר או שליח פיצה, כדי שהרפרנס יהיה ממש ברור לו ולקוראים. אבל זה יהיה מספיק ברור גם ככה. ובכל מקרה זה לא יהיה אחד לאחד. גם בגלל שהאקדח שלי כבר שלוף.

לקחו לו כמה שניות, אבל אז אני שמעתי אותו מרחוק. "כן, פתוח. מי זה?" פתחתי את הדלת. את הבית אני מכיר כבר מהסרטון המטופש והחמוד הזה שהם צילמו, המשפחה, כאילו הם בסרט ישן. ובכל זאת עכשיו הצלחתי לקלוט כמה פריטים חדשים. עיתונים של הארץ מפוזרים בכל פינה, המון מחברות, ובעיקר ספרים. חלקם שלו או של שירה. רבים מהם פוסט מודרניים, זיהיתי את השם ריימונד קארבר למרות שלא הייתי בטוח לגמרי מי זה.

הייתי די מאוכזב האמת. חשבתי על כך שהבית ממש קלישאתי מצדו. אבל אולי בעצם אני רק ממהר להאשים ושירה אחראית על כך. כי אני רואה שם גם ספר של אבא שלה ודיסק של אביב.

הוא קם מהשולחן שבפינת האוכל ונעמד מולי, בין הסלון למטבח.
"אתגר?" וידאתי למרות שכבר היה לי ברור בלי שום ספק שזה הוא. ובכל זאת. "כן?…" הוא ענה בחשש. הוא היה הרבה יותר קטן ממה שדמיינתי אותו. והקו הלבן בשיער גרם לו להיראות גם קצת זקן יותר. "מי אתה אם יורשה לי–" קטעתי אותו וכיוונתי לכיוונו את האקדח.
"תכתוב לי סיפור!" ציוותי בלי הרבה עיכובים, ישר ולעניין. הוא הסתכל עליי בתדהמה. "עכשיו!" הוספתי. בעיקר בשביל הרושם. "ועל תתחכם לי עם דפיקה בדלת או עם סופר יושב לבד בחדר של מודעות עצמית מטופשת, כי זה כבר ממוחזר וזה גם לא באמת סיפור". הוא בהה בי מזועזע. לא מבין מה קורה סביבו. "תקשיב…" הוא התחיל לגמגם. "אני לא… אי אפשר לכתוב ככה, בכל ה.. זה לא…" האמת שהוא היה די חנון. קצת הזכיר לי את עצמי. אז כנראה שלא סתם אומרים עליו שהוא סופר העם. שהוא קולו של דור שלם.

בזמן שמלמל הסתכל סביבו ועליי ולאט לאט הבין מה קורה. לקח לו קצת זמן. הוא לא תפס את זה ברגע. זה גרם לי לדמיין כמה זמן ייקח לי אם יום אחד יקרה לי דבר כזה. בטח פחות, אבל אי אפשר לדעת.

אחרי שהבין הוא חייך אלי. "טוב, אז אתה מכיר את זה כבר ויודע שאני לא כותב ככה. אבל בכל זאת, נגיד וכן הייתי. איזה סיפור היית רוצה?" "אני לא יודע". הרגיע אותי שהוא התחיל להראות סימנים של שיתוף פעולה. הרשתי לעצמי למשוך בכתפיי "לא ממש אכפת לי. רק שיהיה "אתגרי" כזה ולא רגיל, ואולי גם מתוחכם, עם איזה טוויסט, וברור שגם סוחף". לרגע עלתה בי המחשבה שסיפור אחד כנראה לא יספיק לי, אבל אני לא באמת יכול לדרוש ספר שלם עכשיו. החלטתי שאם זה ילך טוב אז נראה.

"יש לי כמה רעיונות בתקופה האחרונה." הוא אמר. "אני יכול לחשוב קצת ולעשות משהו, אבל. ואתה יודע שיש אבל, אני לא אעשה את זה." הוא עצר לרגע. "יש לי גם כמה סיפורים מוכנים. בכל זאת, פרסמתי את הספר האחרון ב- 2010. אבל גם אותם לא אתן לך." ראיתי שבתחילת שיחתנו הוא היה מבוהל מאוד. אבל עכשיו נראה היה שהוא לוקח הכל בקלילות ובהומור. הוא גם התיישב וחזר לאכול.

"איזה חוצפה יש לך! יש לי אקדח. אתה לא רואה?!" צרחתי עליו. משהו לא עבד כמו שרציתי. הוא לא נרתע ממני בכלל.

"כן. יש לך אקדח." הוא אמר. "אבל בסיפור הזה אני לא רוצה לפגוע בעצמי. אני במצב רוח רומנטי היום, וגם קצת אופטימי, אז אני פשוט לא אעשה כלום ואתה לא תפגע בי. אולי אתה תירה לעצמך בראש, או שהאיש עם הכי פחות סבלנות יופיע, או אולי גמדים קטנים, או אולי תשב איתי ונדבר עם האוכל על ילדים ועל משבר גיל העמידה כמו שאופייני לי בסיפורים האחרונים."

עכשיו הבנתי מה הייתה הבעיה שלו. סוף סוף קלטתי. הוא פשוט הופיע בכל כך הרבה סיפורים שהוא כתב על עצמו, שהוא בטוח לחלוטין שגם זה עוד סיפור שהוא כותב. החלטתי שאני מוציא אותו מזה. יריתי לו בבטן, בגלל כל המתח שהייתי בו, כול הגוף שלי רעד ופספסתי. הוא צחק.
"אתה רואה" הוא חייך אליי. לרגע חשבתי שאולי הוא צודק. התלהבתי שאני בסיפור של אתגר קרת. שהוא כותב דווקא עליי! . אבל אז נזכרתי שזה פשוט לא נכון. רציתי להוכיח לו את זה. "תקשיב. אני יודע שאתה לא רגיל לזה. אבל אתה לא נמצא בסיפור שלך, אלא בשלי. אני יודע שזה מוזר לך, אבל תראה רגע. תנסה לעצור את הסיפור כמו שעשית כבר בעבר. אם אתה הסופר ברור שתצליח" הוא ניסה. כמובן שהיה מאוד בטוח בעצמו. לאחר כמה שניות של הרבה מאמץ הוא התייאש. עכשיו אני חייכתי. ניסיתי. הרמתי את היד מהעט ופשוט עצרתי את

ואז המשכתי. גם ירדתי כמה שורות למטה, כדי ממש להדגיש את ההפסקה. הוא היה מזועזע. מרוגז. האמת שאני לא יודע מה יותר חירפן אותו: זה שלפני רגע כמעט הרגתי אותו, או זה שהוא לא הכותב.

"אוקי. אוקי." הוא הרגיע את עצמו. חושב על פרצה שיוכל להשתמש בה. "אם אני רק דמות, אז… אז אני כמו כוכי! כן. יש. מצאתי. אני כן יכול לשנות את העלילה והחוקיות של הסיפור, ואתה לא תפסיק לכתוב כי אתה הרבה יותר מדי נרגש מהפגישה אתי!" הוא התחיל לטפס על הקירות והתקרה ולפגום בעלילה, לפגום בעקביות ובאווירה, אבל אחרת מכוכי. כזה, חנוני ורגשני יותר, אבל גם הרבה יותר אגרסיבי. הרבה יותר פסיכוטי. הוא כנראה היה ממש מיואש.
המצב המוזר הזה הכניס אותי ללחץ ולא היה לי מושג מה לעשות. בלי לחשוב יותר מדי פשוט יריתי בו. הוא זז כול הזמן, ועכשיו גם בחמישה ממדים, אז היה לי קשה לפגוע בו. אבל איכשהו הירייה הזו הייתה יותר טובה מהקודמת. פגעתי לו ביד. ההדף של הירייה היה יותר מדי בשבילי הפעם. מעדתי לרגע. הרסטה שיש לי זזה למרכז הפנים והסתירה לי את שדה הראייה. הפגיעה ביד גרמה לו לעצור את הניסיון השלישי שלו לפגוע בלינאריות. כשראה שאני לא רואה, הוא ניצל את ההזדמנות ורץ לעברי כדי לחטוף ממני את האקדח. הוא כמעט הצליח. אבל אני נלחמתי בכוח. וכך נאבקנו עד שלבסוף הייתה לי אחיזה לרגע ויריתי בו שוב, פעמיים. בירך ובחזה.

הוא התמוטט לידי והסיפור מיד חזר להיות נורמטיבי. רק אז פתאום נזכרתי לחשוב את המחשבה: "או מיי גאד! אני פאקינג יריתי עכשיו באתגר קרת!" ומיד אחריה מחשבה נוראית יותר: "הוא בחיים לא יכתוב לי יותר סיפור." בטירוף מוחלט רצתי לכיוון המחברות שלו לחפש את הסיפורים המוכנים שדיבר עליהם קודם. הרגשתי שאני חייב אותם עכשיו. ברגע זה. וששום דבר לא יעצור אותי מלמצוא אותם. לא מצאתי במחברות, ואז נזכרתי שבסיפור ההוא על העיתונאית והריאיון הוא כותב במחשב. עזבתי את המחברות ורצתי לכיוון המחשב.

שירה והילד היו אמורים להגיע בעוד כחצי שעה והקול של היריות בטח יזעיק את המשטרה תוך בערך עשר דקות. בזמן הזה הייתי חייב להספיק כמה שיותר.

לבסוף מצאתי את אחד הסיפורים, ולרעש השכנים הזועמים שכבר התחילו להתאגד מחץ לדלת, התחלתי לקרוא אותו.

הסיפור היה מדהים כרגיל, גם אם קצת ממוחזר והרבה פחות שובר גבולות. קראתי אותו במרץ ובהתלהבות. אבל אז פתאום היה משהו שגרם לי להפסיק לקרוא ולהביט בקרת ששוכב במעבר וגוסס. היה משהו בדרך שבה הגסיסה שלו הוצגה. שבה הסיפור התייחס אליה. משהו אישי ורגשני כזה. זה גרם לי להבין. זה גרם לי לקלוט. ברגע אחד הרגשתי את זה בכל עצמותיי.
זה בכל זאת לא היה הסיפור שלי. הוא פשוט לא היה רומנטי ואופטימי היום אלא ממש פסימי ועייף, וכנראה שבהשפעת איזה סרט אקשן מתחכם. אינספשיין אולי. בגלל זה הוא גם נתן לי לעצור את הסיפור. הבן-כלב פשוט רצה לבלבל את הקוראים.

כן, הייתי קצת מזועזע, וכן, עולמי חרב עלי. אבל האמת היא שבעיקר חשבתי. "יש! אני בכל זאת דמות בסיפור של אתגר קרת! ואפילו מרכזית!" מיד התחלתי לשחק בתיאור המציאות ונקודת המבט. אז כדי להתנקם בי, הוא פשוט הפסיק לכתוב