קיץ 2011 – פרק 4 חלק א' (סיפור על 1D)

מהפרקים הקודמים: שחר קיבלה כרטיס טיסה זוגי ללונדון ולקחה איתה את שביט, מסופר בקצרה על הטיסה שלהם וכשהן הגיעו ללונדון שחר מאוד התפעלה ממראה עיניה. בינתיים זאין חוזר למלון שהלהקה שוהה בו , בדרך שחר עולה לאוטובוס ושביט מיד אחריה, זאין רואה את שחר ומתאהב בה, הוא "מבקש" מלואי לעזור לו איתה, לואי הולך אליה ונוגע בכתפה. היא מסתובבת ומגלה ש…..

פרק 4
*מנקודת המבט של שחר*
עמדתי ליד הקיר של האוטובוס בקומה העליונה, פתאום הרגשתי נגיעה קלה בכתף שלי והסתובבתי לראות מי זה. לא יכולתי להוציא מילה מהפה שלי כשראיתי שמי שניסה למשוך את תשומת לבי היה לואי טומלינסון מ'וואן דיירקשן', לא ידעתי איך להגיב! גם שביט הסתובבה אחריי והיא הייתה בשוק בדיוק כמוני! OMG!!! "היי." הוא אמר במבטא הבריטי המשגע שלו… איך זה שלא שמתי לב שעליתי לאוטובוס של הלהקה האהובה עליי? "היי…" אמרתי ברעד והחזקתי את ידה של שביט כדי לא להשתגע. "תקשיבו, "הוא התחיל לדבר ואני לא ידעתי מה לעשות, זה לואי טומלינסון – מדבר אליי! הוא דיבר באנגלית רהוטה ואני הקשבתי בשקט לכל מילה שאמר. "רואות את הבחור הזה שם?" הוא אמר והצביע על זאין, שמיד הסיט ממני את מבטו הסקרן. "אתה…. לואי טומלינסון מ'וואן דיירקשן'…." שביט אמרה בקול חלוש. "אה, אז אתן מכירות אונתו? גם את זאין?" הוא שאל בתמימות, איך אפשר שלא להכיר?! "כן, בטח! זאין הפייבוריט שלי!!!" אמרתי בהתרגשות, נשמתי עמוק ונרגעתי מעט. "טוב, זאין קצת שם עלייך עין, אם את מבינה למה אני מתכוון…." הוא אמר תוך כדי צחקוק בלתי נראה. הוא החווה בראשו לכיוון זאין, שחייך אליי חיוך קלוש והמשיך לצפות בנוף. "הוא באמת… שם לב אליי?" צפיתי בו בהפנוט וחייכתי חיוך חולמני. לואי לא ענה, אבל הבנתי מתנועות גופו שהוא מאשר. "טוב, " הוא אמר והוציא את הטלפון הנייד שלו מכיס מכנסיו. "את רושמת?" הוא שאל והתכונן לתת לי את המספר של זאין מאליק!! הוצאתי את הטלפון שלי והנהנתי לו. "0… 5… 4… 2… 7… 2… 5… 5… 2… 7." הוא הקריא לי את המספרים באטיות אחד אחד, נופף בידו לאות פרידה וחזר לאן שזאין ישב בו. ראיתי אותו קם ומחבק את לואי והחיוך לא יורד מפניו. "אומייגזר! הרגע קיבלת את המספר של זאין מאליק! למה שלא תעשו היכרות?" שביט הציעה לי ולפני שעניתי לה היא דחפה אותי לכיוונו של זאין בהתרגשות. נעמדתי מולו, חיוך מטופש דבוק לפרצוף ולא ידעתי מה לומר למפורסם שהרגע קיבלתי את הנייד שלו! זה לא שפוי! "היי, אני שחר…"אמרתי בקול חלוש וחייכתי אליו, שיבין שאני חברותית ולא נושכת… הוא הושיט את ידו כדי ללחוץ את שלי, הושטתי את ידי והרגשתי את חום ידו בידי. שנינו הרגשנו כמו אילמים, ולחשוב שזאין מאליק לא יודע איך להתנהג ליד בחורה, זה מטורף! "אני יודעת שזו בקשה מוזרה, אבל…. אני יכולה לחבק אותך?" אמרתי בביישנות וציפיתי לתשובה "לא", אבל הוא הנהן לאישור והתחברנו ביחד כמו שלם אחד. זו הייתה תחושה מדהימה, הייתי פשוט בעננים! לא ייאמן שזאין מאליק מחבק אותי מרגע זה!!! בינתיים שביט התחילה לדבר עם לואי באנגלית שוטפת ואני לא זזתי מהמקום…!

*מנקודת המבט של זאין*
זה היה חיבוק הכי נעים ומרגש שהיה לי בכל חיי, לא ידעתי מה לומר! אני אולי מפורסם, אבל מתחת לזה אני בסך הכול בנאדם רגיל ומאוהב מעל הראש לגמרי! התנתקנו במהירות, רציתי להמשיך אבל ראיתי שלא ממש היה לה נוח עם המצב שהיא נמצאת בו, אבל לא יודע מאיפה אזרתי אומץ והצעתי לה שניפגש מתישהו. "תגידי, רוצה שניפגש היום מתישהו?" שאלתי מעט בחשש. היא עמדה לענות לי, אבל האוטובוס עצר בתחנה שלנו ושחר עפה אחורה, אני נפלתי לידה וחייכתי חיוך נבוך. הרגשתי איך אני מסמיק, קמתי מהרצפה וניקיתי את בגדיי מעט. היא חייכה אליי חיוך מושלם. "ביי, זאין. נדבר!" היא אמרה, לקחה את המזוודה שלה מהקומה הראשונה וירדה מהאוטובוס כשחברתה אחריה. בם אנחנו ירדנו עם התיקים העצומים שלנו והלכנו לכניסה למלון שבו שהינו. "היי, שביט!" לואי צעק לחברתה של שחר, שרק עכשיו מצאתי ששמה שביט, שתי הבנות נעצרו ולואי רץ אל שביט. בזמן שעמד ליד שביט ודיבר איתה ועם שחר שמעתי את הארי לוחש לנייל: "נראה לי שלואי מאוהב…" ושניהם צחקקו. לואי חזר אלינו והודיע בקול רם: "שימו לב, שימו לב!" כל המבטים הופנו אליו. "רואים את שתי הנערות האלה? הן הולכות לאותו מלון שאנחנו הולכים אליו וגרות חדר לידינו בחודשיים הקרובים, ואנחנו נעזור להפגיש בין שחר לזאין!" הוא קרא וכל המבטים הופנו אליי במקום ללואי. שמתי לב שבינתיים הבנות התקדמו לכיוון הכניסה למלון ואף מבט לא זז ממני. "נו, למה כולם מחכים? כבר יש לה את הנייד שלו בזכות לואי, אז…" ליאם אמר והציל אותי. התקדמנו לכיוון הכניסה למלון והפקיד נתן לנו את המפתח לסוויטה שלנו – חדר לכל אחד ועוד שני חדרי אורחים למי שישן אצלנו פעם, אולי גם שחר… "היי, בנות, איזה מספר החדר שלכן?" ליאם שאל אותן והגניב מבט חטוף לעברי, חשבתי שאני עומד להשתגע! "חדר מספר… 29. למה, איזה חדר אתם?" שחר שאלה ושביט לחשה לה משהו באוזן והצביעה עליי. מיד התנהגתי כאילו הכול כרגיל ולא כאילו אני משתגע מקנאה. התקרבתי לשחר ושביט והעפתי את ליאם אחורה, ממש כמו בד – בוי רציני. "אנחנו מספר 30. בא לכן לעשות משהו אחר כך?" נתתי לבד – בוי שבי להשתלט עליי, ואני חייב לומר שהוא עשה את זה בצורה מרשימה ביותר. "כן, בטח, נשמח! אולי לאיזו מסעדה?" שביט שאלה וחייכה ללואי בחטף (למוגבלים שבינינו חטף זה כאילו לשנייה אחת ואז היא חזרה להסתכל על זאין ושחר). "טוב, אז מתי שבא לכן לצאת למסעדה או משהו כזה תבואו לדירה או תסמסי לי." אמרתי לשחר וחייכתי אליה. היא חייכה אליי בחזרה את החיוך הממיס שלה וחזרתי לחבורה בהרגשה של ניצחון סופי. "נראה שמצליח לך…" נייל אמר ונתן לי טפיחה על הגב. הלכנו לכיוון הסוויטה שלנו וכל אחד התמקם בחדר משלו, חדר האורחים נשאר פנוי, אבל אני מבטיח שלא להרבה זמן….

-לאחר שעתיים וחצי (בערך)-
"חבר'ה, האולפן מבוטל היום. יש להם איזה בעיה במכשירים אז קבעתי איתם לעוד יומיים שוב, נקווה שזה יסתדר עד אז…" הארי נכנס לחדר ואמר בטון אחראי ומעט מודאג, אבל אל היה לי אכפת כלל. שכבתי על המיטה שלי, לבוש במכנס קצר וגופייה וצפיתי בראיון האחרון שלנו לטלוויזיה. "זאין, מה אתה צופה לעתיד?" המראיינת שאלה אותי בסקרנות. "לא יודע, כרגע אני מחפש חברה, ואני בטוח שאשאר עם הבנים עוד הרבה שנים." אמרתי מרוצה מעצמי והעפתי מבט לליאם ולואי. נראיתי שם כל כך בטוח בעצמי, לא הצלחתי להבין למה לא התנהגתי ככה מול שחר כשהיא רצתה לחבק אותי. חוץ מזה, אף פעם לא התאהבתי באמת עד היום, אז לא הייתי בטוח איך זה מרגיש. אבל היום ומהיום אני יודע, כי הכרתי את שחר. לפתע שמעתי את הטלפון שלי רוטט בשידה לידי, קיבלתי הודעה. פתחתי את הטלפון ולחצתי על תיבת ההודעות, ההודעה הייתה ממספר לא מזוהה. "היי זאין. חשבתי שאולי נעשה משהו לפני הצהריים, רק אתה ואני, בלי הבנים ושביט. נראה לך?" הייתי בעננים! היא באמת רוצה שנעשה משהו ביחד! מיד החזרתי לה תשובה: "בטח, אני אשמח! אבל מה נעשה? אם את רוצה רעיונות, אני מכיר את לונדון די טוב, אז אין בעיה אם התמצאות." שלחתי לה וחייכתי לעצמי חיוך גאה. 'איזה מלך אני!' חשבתי לעצמי ושמעתי את הטלפון שלי רוטט שוב על השידה מעץ בהיר. "תפגוש אותי בכניסה למלון, יש לי רעיון." היא שלחה לי וקמתי מהמיטה בקפיצה. לבשתי חולצה קצרה שמודפס עליה סמיילי שאומר "הכול טוב" בצבע שחור, , הסמיילי היה בצהוב והכיתוב בלבן, מכנס כחול כהה ונעלי אולסטאר שחורות עם פסים. הודעתי לבנים שאני יוצא מהבית וירדתי במעלית לכניסה למלון.