קיץ 2011 – פרק 3 (סיפור על 1D)

מהפרק הקודם: טוב, אז לכל מי שלא קרא את הפרק הקודם מה שהיה בו זה ששחר קיבלה כרטיס טיסה לחודשיים ללונדון ולקחה אתה את שביט, החברה הכי טובה שלה אתה. הן הלכו לשדה התעופה ביחד, טסו וכשהגיעו לשחר הייתה רק מילה אחת להוציא מהפה: "ואוו!" זה מה שהיא אמרה.

פרק 3
*מנקודת המבט של זאין*
האוטובוס עבר בכבישים במהירות מדהימה, עצר מכוניות אחרות ואני חושב שאפילו גרם לתאונה וכל זה רק כדי להביא אותנו למלון בזמן, כדי שנוכל להתארגן ולצאת בזמן לאולם ההקלטות. בהיתי בשמש שהשתקפה על הים היפה ולא שמתי לב שאנחנו זזים. זה נראה לי כאילו הזמן נעצר ואני הייתי יכול להסתכל על הנוף לנצח. "מה קורה אתך, זאין? אתה בכלל לא בפוקוס היום, פספסת פעמיים את הכניסה שלך היום ובגלל זה אנחנו נגיע באיחור והיה צריך להזיז את כל הלו"ז שלנו שעה וחצי קדימה. תתרכז!" הארי צעק עליי והטיף לי, אבל לא שמתי לב אליו בכלל. פתאום הרגשתי יד על כתפי והיא לקחה אותי לצד השני של הקומה העליונה של האוטובוס. מסתבר שזה היה ליאם. "טוב, תקשיב, אני לא צריך שום הטפות מוסר ושתגידו לי מה לעשות, אני רק צריך קצת זמן לעצמי, זה הכול." ניסיתי להסביר לו, אני לא תינוק ואני יודע מה אני עושה עם החיים שלי. "לא באתי להטיף לך מוסר כמו הארי, רק רציתי לשאול אם משהו קרה או שאתה מבואס בגלל שלא היית מרוכז היום ופספסת 2 כניסות?" הוא שאל בחמלה ולא יודע למה, פשוט התקדמתי וחיבקתי אותו, חיבוק של אחים. מיד הפניתי את ראשי והסתכלתי על הנוף עוצר הנשימה, בלעתי רוק והתאמצתי לא לבכות. ליאם התקרב אליי מעט, אבל מיד התחמקתי ממנו, לא רציתי שהוא יראה את הדמעה הנוצצת שזלגה מעיני החומה. הוא ירד אחריי למטה וכשראה את אותה דמעה נופלת במורד לחיי מיד בא ונעמד מאחוריי. "זאין, מה קרה?! למה אתה בוכה?!" הוא שאל בבהלה, אני לא חושב שמישהו מהבנים ראה אותי אי פעם בוכה מעצב, כי בכיתי מהתרגשות הרבה מאוד פעמים….. הוא הוציא נייר טישו מהכיס שלו ונתן לי. לקחתי את הטישו, ניגבתי עת עיניי וקינחתי את אפי. הוא התיישב לידי והסתכל עליי במבט מנחם, אבהי כזה. "אני ממש לא יודע מה לעשות, אני ככה כבר הרבה זמן…." אמרתי בין דמעה אחת לשנייה. השפלתי את מבטי כדי שלא יראה שאותן דמעות ממשיכות לרדת מעיניי העצומות בכאב. "אין לי אהבה, ליאם. אין לי משהו שימלא את החלל שיש לי בלב. אין לי את הבחורה שנועדה לי, ומכל המעריצות שאוהבות אותי אין אף אחת שמתכוונת לזה באמת… אני לא יכול בלי אהבה, בן אדם לדאוג לו ולהרגיש שהוא תמיד פה כדי לדאוג לי מתי שאצטרך." הסברתי לו מה אני מרגיש והוא הניח את ידו על גבי כדי לנחם אותי. עכשיו גם נייל שמע אותי מלמעלה וירד למטה כדי לבדוק מה קרה. "זאי, מה קרה?" הוא שאל וקולו התרכך מעט. הוא שם לב שאני בוכה והתקרב אליי, הוא עמד מאחורי הכיסאות שליאם ואני ישבנו עליהם. "לא חשוב כרגע, נייל. אתה יכול לעזוב אותנו לבד בבקשה?" הוא שאל בנימוס ונייל עלה בחזרה למעלה. "אהבה? זה מה שחסר לך? אפשר למצוא לך אהבה בקלות מאוד!…" הוא ניסה לנחם אותי, אבל לצערי לא הצליח. "תודה שאתה מנסה לעזור לי, אבל אני אמור לעשות את זה בעצמי." אמרתי ביובש, קמתי מהכיסא והשארתי את ליאם למטה. שילבתי את ידיי ושמתי אותם על קיר הגג הנמוך, עליהם השענתי את ראשי והסתכלתי על המדרכות הכחולות שהאוטובוס עבר. כשעברנו ליד שדה התעופה נזכרתי בפעם הראשונה שהגעתי ללונדון, אני מכיר אותה מספיק טוב כדי להתרגש ממנה. ליד שדה התעופה הייתה תחנת אוטובוס, האוטובוס עצר וראיתי שלתוך הקומה התחתונה נכנסות שתי בנות עם בגדי קיץ, מדברות ביניהן והגבוהה יוותר מחזיקה מפה של העיר הענקית. מזוודות גדולות נגררו אחריהן כשהאחת שכנעה את השנייה לעלות לקומה העליונה, ואת הרוב לא הבנתי כי הן דיברו בשפה שלא מוכרת לי, היא נשמעה די דומה לעברית שהארי מנסה ללמד אותי מידי פעם אז הנחתי שזאת עברית. הסתכלתי על שתי הבחורות, התמקדתי באחת מהן והרגשתי שזהו, הבעיה שלי נפתרה ואני מ-א-ו-ה-ב! בסופו של הריב בין שתיהן הן השאירו את המזוודות בקומה למטה ועלו למעלה, איפה שאני הייתי. האוטובוס התחיל שוב לנסוע ורצתי להתחבא מאחורי הגב של לואי כמו ילד קטן שמשחק מחבואים. "מה קרה, זאי? ממי את מתחבא?" הוא אמר בקול לגלגני וצחקק. "רואה את הבחורה הזאת?" אמרתי והצבעתי על הבחורה השמאלית, היה לה שער חום בהיר ואסוף לקוקו גבוה מעל ראשה, היא לבשה גופייה קצרה, ג'ינס קצר ונעלה כפכפי אצבע. "אני חושב שאני מאוהב….!" סיימתי את המשפט וצחקקתי בקול תינוקי. אפילו לא ידעתי את שמה, אבל ידעתי שזו האחת שלי! הן עדיין לא שמו לב עלינו וכבר לואי הספיק לחמוק מאחיזתי ברגלו, הוא התקרב אליהן, שם את ידו בקלילות על כתפה של הבחורה חומת השער והיא הסתובבה.