פרק 5 – השיר והנשיקה

פרק 5:

"OMG!" אני אומרת.
אני המומה. הפאפרצי פירסם את התמונה הזאת. אך כשאני מבינה שוב אני רואה שהתמונה הזו נשלחה בהודעה ולא מהאינטרנט.
"מי.. מי שלח לך את זה?" אני שואלת בגימגום ולחץ.
"אבא שלי" היא צוחקת, "הוא צלם פאפרצי ולפני שהוא מוכר את התמונות האלה הוא מראה לי אותן ושואל אותי אם הן יהיה שוות משהו לדעתי,
אז אמרתי לו שלא יפרסם אותה, לפחות לא עכשיו.." היא מוסיפה.
"איך נלחצת, אל תדאגי, אני לא אספר לאף אחד, אשמור את זה בתור הסוד הקטן שלנו." היא אמרה.
"וואו.. תודה… את מדהימה אמה!" אני אומרת ומחבקת אותה..
ניצלתי! חשבתי לעצמי, כלפתע עולה במוחי מחשבה, שאם נריב היא עלולה לפרסם תמונה זו.
"טוב אז בואי נלך לארוחת הצהריים" אני אומרת לה, ואנחנו הולכות לשבת בשולחן בחדר האוכל.
ישבנו עם עוד ארבעה חברים. אנחנו לא "המקובלים" בואו נגיד את זה ככה, אבל גם לא "מנודים"… אנחנו.. משהו באמצע.
"אז.. עוד שעה והבייתה" אומר אריק, "כן! מערכת קצרה היום" מייקל אומר.
"ההורים שלי טסו לאירלנד, מתחשק לכם מסיבה אצלי היום?" שרי שואלת, שהיא די מקובלת, וידועה כעורכת מסיבות טובה ביותר.
"אני מגיעה!" אמה אומרת, "מגיע בטוח!" מייקל אומר ומחייך, כולם אמרו שיגיעו.
שרי עולה על השולחן, "חברה, בעוד 3 ימים מסיבה אצלי, כל כיתות יא ויב מוזמנות! בשעה 9 בערב מתחילים! הכל עליי, רק תתלבשו יפה ותבואו עם מצב רוח טוב!" שרי אומרת וכולם מריעים לה.
היא יורדת מהשולחן וחוזרת לשבת בכיסא שלה.
"ארין גם את מוזמנת, המסיבה הזאת תהיה הראשונה שלך בLA אם אני לא טועה? "
"כן.." אני אומרת ומחייכת.
"ברוכה הבאה" היא אומרת ומחייכת גם כן.

הסתיים יום הלימודים והגיע הזמן ללכת הבייתה.
אני ניכנסת ללמבורגיני שלי ונוסעת מבית הספר.
אני נכנסת דרך השער וחונה בחנייה.
אני נכנסת לבית, עולה לחדרי, אך לפניי שאני נכנסת לחדרי, אני מציצה דרך הדלת כשג'סטין שר אחד מהשירים שעוד לא יצאו שכתב רק הרגע.
הוא שר כמה מילים, ומוסיף למחברת.
"וואו.." אני אומרת. "זה היה יפה." אני מוסיפה כשג'סטין מרים מעליו את הגיטרה הקלאסית, ואומר לי "היי!" הוא קם ומביא לי חיבוק.
אני מתחילה להתרגל לעובדה שאני גרה עם ג'סטין ביבר, אבל אני לא יודעת באיזה דרך אני אמורה להתרגל, בתור אחים או בתור…
אני סוגרת את הדלת ונכנסת לחדרו.
אני מתיישבת ליידו על המיטה, והוא ממשיך לנגן ולשיר. קולו כל כך יפה, והוא מביט בי כשהוא שר, מה שגורם לי להסמיק.
אני מחייכת, והוא מחייך אליי, "מה, זה לא טוב?" הוא שואל. " אתה מושלם.." אני לוחשת. "מה?" הוא שואל. "הכל טוב! מעולה! תמשיך" אני אומרת.
הוא ממשיך לשיר, הוא יודע את החולשה שלי כניראה, כי הוא מביט בי כשהוא שר, ולדעתי זה מקסים. עינייו בצבע דבש, כל כך יפות.
"אז.. איך קוראים לשיר?" אני שואלת. "זה הפתעה, את תזהי את זה בעוד יומיים כשהוא יצא."
הוא מרים מעצמו את הגיטרה ושואל "אז איך היה היום בבית הספר?", "איחרתי בשעה, אל תשאל, רדף אחרי פאפרצי, וצילם אותי,
ושלח את זה לבת שלו שבמקרה אנחנו חברות הכי טובות בבית הספר, לפחות אני חושבת כך, והיא אמרה לו שלא יפרסם את התמונה, וניצלתי.." אני אומרת.
"אז.. היה לך יום ארוך!" הוא אומר. "ומפחיד במיוחד.. התעייפתי מהיום הזה" אני אומרת.
"למה את לא רוצה להיראות איתי?" הוא שואל. "אולי כדי שחצי עולם לא ישנא אותי או יחשוב דברים משוני עלי או ישפוט אותי" אני אומרת .
"אל תשימי על העולם, הם קטנים ליידך, את מדהימה, ואל תחשבי שלא.." הוא אומר.
הוא מתקרב אלי. אני רוצה את זה, איך תוך חודשיים הוא הצליח לגרום לי להרגיש אליו משהו?
"ג'סט…" אני לוחשת והוא קוטע אותי בכך ששם את אצבעו על פי שגורם לי לשתוק.
הוא מתקרב אלי, אני יכולה להרגיש את נשימותיו, אני עוצמת את עיניי ומרגישה את שפתיו על שפתיי. התנשקנו!