Dark Blood #פרק 31 – יתד מעץ חלק א’.

~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
חיכיתי בכיכר על יד הבית שלי לזאין שיבוא לאסוף אותי.
לא השקעתי בכלל במראה שלי או בלבוש שלי. זרקתי על עצמי ג'ינס וחולצה לבנה פשוטה. לא רציתי לשדר לו שאני מתכוננת לבילוי הזה, אני לא חושבת שבילוי זו ההגדרה הנכונה. לבלות את ה24 שעות של סוף השבוע שלי עם זאין זה ממש לא ברשימת הדברים המהנים שאני יכולה לעשות.
להורים סיפרתי שיש יום הולדת לניקול ואנחנו מארגנות מסיבת פיג'מות. השקר הקלאסי.
על גבי תיק בד קטן עם מברשת שיניים ולשיער, בגדים למחרת,ספר למקרה שאני לא אסבול אותו יותר וארצה לברוח לעולם שלי, ועמוק בתוך התיק עטוף חיצונית בצעיף ובמטפחת אדומה החבאתי יתד מעץ.
המטרה שלשמה הסכמתי להגיע לפגישה הזו היא רק זה.
קראתי בספרים רבים על דרך להרוג ערפדים ולענות אותם. אם לוקחים יתד מעץ שנטבלה בדם של ערפד ונועצים אותה בליבו הוא נכבה. נכבה פירושו שגופו מת אבל הנשמה שלו חיה- אם אפשר לקרוא למה שיש להם בפנים נשמה.
בזמן שהנשמה ערה, הגוף דורש את אותם הדברים כשהוא היה חי, רק שהוא לא יכול לבצע את הפעולות שעוזרות לו לחיות.
הרעיון הוא לא רק לגרום למוות של זאין, אלא לדאוג שהוא יסבול כל יום. כל שעה. שהגוף שלו יצרח מרעב, אך הוא לא יוכל להאכיל את עצמו. ואף אחד, מלבד תוקע היתד לא יכול להוציא את היתד מגופו. ואני- ממש לא מתכוונת להוציא אותו ממנו.
אני מודה. עברו בתוכי המון מחשבות. משהו בי מהסס לעשות את זה. בכל זאת, זה לקחת חיים של מישהו. לא פשוטה המלאכה. אבל בכל פעם שאני חוזרת בי עם המחשבה, אני מיד נזכרת בכל מה שעשה והשנאה והזעם מאזנים את עצמם מול החמלה.
ראיתי מכונית ספורט אדומה עוצרת על ידי ודמותו של זאין נראתה במושב הנהג. התקדמתי אל עבר המכונית. זאין מיהר לפתוח לי את הדלת.
תהיתי מה גורם לו לחשוב שאם הוא יפתח לי את הדלת ככה הוא יכבוש את ליבי? גלגלתי את עיניי. הוא הבחין בכך.
"היי," הוא אמר בחיוך, נכנס לרכב ,הוריד את משקפי השמש שלו והביט בי- מנסה לקלוט באילו אנרגיות הגעתי לכאן. בטוחה שהוא קלט דיי מהר.
"היי." השבתי בשקט. זו הייתה המילה האחרונה שהחלפתי עם זאין.
רוב הנסיעה עברה בכך שזאין מקשיב לשירים דרך הרדיו ומתופף על ההגה לצלילי המוזיקה בשקט ואני בוהה בחלון, בנופים שחולפים להם מנסה להבין לאן אנחנו נוסעים.
כששם לב שאני לא ממש בעניין, ניסה להגביר את השיר, שלדעתו היה שיר טוב.
הוא ניסה לסחוט ממני תגובה חיובית לשיר, או באופן כללי.
את השיר לא אהבתי ואין סיכוי שאזרום איתו בעניין הזה.
"ליאן, זה לא יכול ללכת ככה." הוא עצר לפתע את הרכב בשולי הכביש." או שתשחררי קצת ותתני לי הזדמנות או.. שאני לא יודע.." הוא אמר מיואש. מבטו מתחנן אליי ולחמלתי. אתה באמת לא מבין שהסיבה שאני כאן זה חמלה כלפייך?
טוב, האמת שזו נקמה מתובלת עם חמלה.
"אתה לא רואה כמה אני פתוחה?" אמרתי בציניות.
"ליאן, אני לא מכריח אותך להיות פה. אם את רוצה אני יכול להקפיץ אותך הבית-" הוא אמר אך קטעתי אותו.
"לא. תיסע. תנצל את ה24 שעות האחרונות שלך." אמרתי. הוא החזיר חזרה את המפתח אל מקומו וניסה להתניע את הרכב. הרכב עשה קולות עמומים, אבל לא הגיב. הוא ניסה שוב, אך ללא כל שינוי.
"מה קורה? " שאלתי.
"הרכב לא מתניע פתאום." הוא אמר וניסה להתניע שוב, הפעם יותר באגרסיביות.
"מ..מה זה אומר?" שאלתי. הוא יצא מהרכב, פתח את מכסה המנוע והחל להשתעל. מכסה המנוע מעלה עשן.
יצאתי מהרכב כדי לראות מה קרה.
"הלך המנוע!" הוא אמר ,טרק בכעס את מכסה המנוע וקילל. "ידעתי שלא הייתי צריך לתת להארי לנסוע לי ברכב." הוא סינן בכעס.
"אז מה עושים עכשיו?" שאלתי והבטתי סביבי, לראות אם יש לנו איך להיעזר בסביבה, אבל הכביש היה ריק לגמרי ממכוניות והן גם לא נראו באופק.
"נצטרך ללכת ברגל. זה לא רחוק מכאן." הוא אמר, לקח את התיק שלו וכמה דברים מתא המטען ונעל את הרכב.
הוא הלך מלפניי, מוביל את הדרך ואני מאחוריו צועדת בשקט. לא מאמינה לסיטואציה שאני נמצאת בה.
אחרי הליכה ממושכת של עשר דקות התקרבנו לשדה רחב ידיים בצבע סגול.
זיהיתי מיד את הריח החזק. שדה לבנדר. ריח של לבנדר יכול להמיס אותי.
עברנו דרך השדה. אני מתענגת על כל הדרך. הנוף מסביבי היה מדהים. מזג האוויר היה מושלם. לא חם מדיי ולא קריר. מסביב שמענו קולות מדהימים של ציפורים מצייצות. הרגשתי שאנחנו במעין סרט.
אחרי עוד הליכה של חמש דקות מושלמות בתוך השדה, הגענו למתחם.
במתחם היה בקתת עץ, מקום לקומזיץ, אגם, כמה סירות משוטים וסירת מנוע.
המקום היה ריק לגמרי מאדם. היה שקט שונה. השקט המופתי של הטבע.
הבטתי סביבי, מוקסמת לגמרי מהמקום.
"מה את חושבת?" זאין שאל, מביט בי בחיוך, כשהוא מבין שאני מרוצה מבחירת המקום.
"האמת שאני מופתעת." אמרתי, ממשיכה להסתובב סביב עצמי.
"אמרתי לך שאני עוד אפתיע." הוא חייך חיוך מסתורי. "בואי." הוא אמר, הניח את התיק שלו והתקדם אל עבר סירת המשוטים.
הלכתי אחריו כמרחפת, מנסה לחפש אולי יש עוד חלקים של המקום שלא ראיתי.
הוא הרים את היריעה שכיסתה את הסירה. הוא משך בחבל וקירב את הסירה אלינו.
הוא קפץ אל תוך הסירה, כשהוא עדיין מחזיק בחבל כדי שהסירה לא תיסחף.
הבטתי בו בהלם. לא ידעתי אם לבטוח בו. מאיפה אני יכולה לדעת שהוא יודע איך משיטים סירה?
"את באה?" הוא שאל והושיט לי את ידו. הבטתי בידו ארוכות, מהססת.
המבט השלו בעיניו גרם לי לסמוך עליו. תפסתי את ידו, והוא עזר לי להיכנס פנימה.
התיישבתי על הספסל מעץ. הוא תפס את המשוט והחל לחתור.
אחרי כמה דקות של חתירה בשקט מוחלט, שבתוכו אני מביטה סביבי בהתפעלות והוא מביט בי הוא נעצר. היינו באמצע האגם.
"איך גילית את המקום הזה?" שאלתי. היה לי קצת קשה להסתיר את החיוך שלי. נהנתי כל כך מנוכחות הטבע שמסביבי. זה הזכיר לי ימים רחוקים, בחופשות המשפחתיות שלנו עם המשפחה של נייל. היינו מגיעים למקומות כמו כאן, ונהנים בחיק הטבע.
"האמת שגדלתי כאן." הוא אמר. "זה היה הבית שלי." הוא הביט סביבו כמוני.
"בטח כיף לגדול כאן, כשכל הטבע הזה סביבך." אמרתי.
"אין ספק שטבע זה חלק גדול ממני." הוא אמר. אין פלא. אתה מתנהג כמו חיה.
"למה אתה כבר לא גר כאן?" השאלה שריצדה במוחי נפלטה בטעות החוצה. הרגשתי שהוא לא מרגיש בנוח עם השאלה הזו.
"פשוט אני לא מרגיש בנוח לגור פה מאז ש.. מאז שההורים שלי.." הגמגום ומשך הזמן שלו בין מילה למילה גרמו לי להרגיש שקשה לו לענות.
"מה קרה להם?" השאלה חסרת הטקט השנייה נפלטה לאוויר.
"הם..הם נרצחו." הוא אמר כמעט בלחישה. הבנתי שנגעתי בנקודה כואבת. "אני מגיע לפה כשאני רוצה לחשוב, להתאפס. הלבד והשקט כאן עוזר לי." הוא הסביר ובמידה מסוימת ניסה להחליף את הנושא.
זרמתי ולא המשכתי לשאול שאלות.
לפתע הוא נעמד והתחיל להוריד את חולצתו. עקב התנועה שלו הסירה זזה מעט. ניסיתי לייצב את עצמי.
"מ..מה אתה עושה?" שאלתי אותו והבטתי בו מלמטה בבלבול. הוא עצר באמצע התנועה. שמתי לב שאני מביטה ממושכות בגופו השחום והשרירי. אם ידיו היו שריריות בצורה מדהימה- גופו נמצא ברמה אחרת לגמרי.
לנגד עיניי התגלו עוד מספר קעקועים לאורך הגב והבטן שלו. כששמתי לב שאני מגזימה עם הבהייה שלי, עצרתי את עצמי.
נראה היה שהוא שם לב ששקעתי בו, אך הוא בחר להשאיר את פניו חתומות.
"נכנס למים?" הוא שאל במבט לא מבין את פשר שאלתי.
"למה אתה מוריד את ה-" אמרתי והפעם הוא הוריד את מכנסיו ונשאר אך ורק עם הבוקסר השחור שלו.
"אני לא נכנס עם בגדים." הוא משך בכתפיו וקפץ קפיצת ראש אל תוך המים. אני נותרתי יושבת בסירה, מנסה לא להפוך אותה כשאני בתוכה.
"את לא באה?" הוא שאל והתקרב אלי תוך כדי שחיה, משעין את ידיו על הסירה. טיפות מים נטפו מפניו, הפכו את פניו לבורקות.
"אני לא אוהבת כל כך מים." אמרתי. האמת היא שאני פשוט לא יודעת כל כך לשחות.
"חבל. המים מושלמים."
"אני אוותר."
"הפסד שלך!" הוא קרא והחל לשחות אחורנית, מתרחק ממני.
ניצלתי את השקט הזה, נשענתי לאחור, עצמתי עיניים ונתתי לרוח הנעימה להעיף את שיערי.
אחרי כמה דקות של שקט, הרגשתי לפתע שאני נרטבת. זאין השפריץ על כולי מים.
"מה אתה עושה?!" רטנתי בעצבים. התרוממתי לישיבה. המקרה הזה היה מעין מתודה קצרה על החיים שלי. אני חיה את חיי השלווים ואז זאין מגיע והורס לי אותם.
"תעשי לי טובה, תהיי קצת יותר קלילה ותיכנסי למים. אין לך דרך לחזור הביתה." הוא אמר במבט מתחכם.
"אני לא נכנסת עם בגדים." קבעתי.
"לא אמרתי שתיכנסי עם בגדים," הוא אמר וחייך חיוך שובב. התעלמתי מההערה.
"אני לא הולכת להיות בלי בגדים. במיוחד לא לידך." אמרתי.
"אז תיכנסי איך שאת." הוא אמר וחייך. עוד לפני שהספקתי לשם לב מה קורה סביבי מצאתי את עצמי בתוך המים מתחת לסירה. זאין הפך אותה כשאני עליה.
הוא לא חיכה שנייה, צלל פנימה והרים אותי חזרה מעל פני המים.
"אני לא מאמינה שעשית את זה עכשיו!" אמרתי ברוגז, מעיפה מעל פניי את המים שנכנסו לכל מקום בפניי. צללתי למים כדי לסדר את השיער שצנח על פניי.
"אמרתי שאני אפתיע." הוא חזר על דבריו שאמר מקודם רק שהפעם הם נאמרו עם חיוך מעושה פרוס על פניו. המים הצלולים הגיעו לי אל הצוואר.
"והמים לא חמים בכלל!" אמרתי כששיניי נקשו ברעד מהקור. היד שלי עדיין לא מרפה לשנייה מידו. אם לא אתפוס בו, אני אטבע תוך כמה שניות.
שמתי לב שהוא לא מפסיק לבהות בפלג גופי העליון. נזכרתי שאני לובשת עליי רק חולצה לבנה שהפכה במהרה לשקופה. ניסיתי להסתיר את גופי עם ידיי
"תצמדי אליי, לא יהיה לך קר." זה במהרה יכול היה להישמע משפט פלרטטני, אבל מה שהוא אמר נכון.
"נו, איך אני עכשיו? אני יותר פתוחה?" שאלתי וגלגלתי את עיניי.
"אין ספק שיש שיפור," הוא אמר. "אבל זה עדיין לא מספיק." הוא אמר וצלל אל לתוך המים.
ברגע שהוא עזב את ידי, נלחמתי על כל שנייה שהראש שלי היה מחוץ למים.
הזזתי את ידיי במהירות, אחת אחרי השנייה וגם את רגליי כדי לוודא שלא אטבע.
הסתובבתי כדי לראות לאן הוא נעלם. כשהסתובבתי חזרה הוא התגלה מאחורי. זה היה נדמה כאילו הוא מחפש להציק לי כדי שיתפתח משהו, תתפתח שיחה כלשהי, אך לא נתתי לו את מבוקשו.
החולצה שלי ריחפה על פני המים ועשיתי תורנות עם הידיים שלי- פעם אחת להוריד אותה, בפעם האחת לדאוג שאני לא טובעת.
"אני עומדת לטבוע." אמרתי לזאין בשקט. הייתי צריכה הרבה כוחות נפש כדי להודות בזה. להודות שאני חלשה ואני זקוקה לעזרתו של זאין.
הוא חייך חיוך מרוצה. הוא אוהב כשבנות סביבו הן חלשות וזקוקות לזרועותיו השריריות.
"שימי את היד שלך הכתף שלי." הוא אמר והושיט לי את ידו כדי לתפוס אותו.
נעצרתי לשנייה, בוחנת את האופציה, את הקרבה- האם כל זה מתאים לי. אחרי כמה שניות של מחשבה הנחתי את זרועי על כתפו. המגע שלי בשלו גרמו לי לרעד קל, שהוא יכל גם להרגיש. השתדלתי כמה שיותר להתרחק ממנו, מה שגרם לזרועי לפעול הרבה יותר ממה שפעלה קודם.
"תתקרבי עוד." הוא אמר ותפס במותני כדי לקרב אותי אליו. נאלמתי דום מהמגע הזה. "אני לא נושך." הוא אמר בחיוך. ברצינות?
"יש לך איזה מאגר של בדיחות ערפדים ואתה משתמש בו רק ברגעים הכי גרועים?" שאלתי בציניות, מנסה להבין מה גרם לו לחשוב שאני אצחק מהבדיחה הזו. במיוחד לא אחרי האירועים האחרונים. הוא רק צחק מהתגובה שלי לבדיחה.
" למה את לא אוהבת מים?" הוא שאל.
"סתם..פשוט לא ממש אוהבת."שיקרתי.
"ועכשיו הסיבה האמיתית?"
"פשוט אני.. אני לא ממש יודעת לשחות." אמרתי וראיתי אותו מתאפק לצחוק.
"דווקא זה נראה שהמים ממש אוהבים אותך." הוא אמר, מעביר את המבט שלו בגופי. הייתי יכולה כבר להוריד את החולצה מרוב שהיא לא הייתה רלוונטית.
"אפשר שנחזור?" התנתקתי ממנו והתקדמתי בשחייה צולעת לכיוון הסירה.
"למה?"הוא שאל, מנסה להבין מה עשה לא נכון והתקרב אליי לאט לאט, כאילו בוחן אם זה מותר.
"הפלרטוטים האלו לא מוצאים חן בעיניי." אמרתי. "סיכמנו שאני אכיר צדדים חדשים בך. אלו הצדדים שלך?" אמרתי כשגבי מופנה אליו ואני מנסה לטפס בדרך כלשהי חזרה לסירה.
"אל תיקחי את זה ברצינות." הוא אמר בשקט. נבהלתי מכך שקולו היה כל כך קרוב. הסתובבתי אליו והתנגשתי בו. הוא היה כל כך קרוב אליי. אני נדחקתי כמה שיכולתי אל דפנות הסירה, מנסה לברוח מהמבוכה.
שוב הסיטואציה הזו-אני צמודה לגוף שלו ובוהה בעיניו ופשוט לא מצליחה להסיר את עיניי מעיניו. "אני לא כזה." הוא בקושי לוחש. נראה שגם הוא מהופנט בכל הסיפור הזה. הטיפות שנטפו משיערו ומאפו טפטפו על פניי מרוב שהוא היה קרוב אליי.
תוך שניות הרגע הזה החזיר אותי אל היום שהתנשקנו. היום הזה היה כל כך מוזר ומבלבל. כשזה קורה עכשיו זה הרבה יותר מוזר ומבלבל.
נראה שגם הוא נזכר ברגע הזה עכשיו.
הוא רכן אליי, כמו בפעם הראשונה באופן המהנה הזה האפים שלנו התנגשו. היינו סנטימטר מנשיקה. דפיקות הלב שלי החלו להאיץ. כל העור שלי הצטמרר.
לא יודעת להסביר מה עבר עליי בפנים, אבל משהו בי דוחף אותי עוד יותר לכיוונו.
אך תוך שנייה, כמו שנזכרתי בנשיקה נזכרתי בנשיכה. איך המבט התאב שלו התפרע על צווארו של אחי. אני חייבת להימנע ממגע איתו.
"אני לא מצליחה לעלות." אמרתי והסטתי את מבטי הצידה והשפלתי מבט בחוסר נוחות.
הוא התרחק ממני מעט, והרים אותי אל הסירה. מיד אחריי הוא עלה בעצמו אל הסירה. שקט כמו שהיה בינינו בזמן החזרה לא היה בנינו מעולם. זה היה שקט צורם. ישבנו אחד מול השני, ולא הוצאנו מילה. לא היה לי אומץ לזוז מילימטר.
הוא הוציא את החבל, קשר את הסירה אל המזח, יצא ועזר לי לצאת מהסירה.
הפעם ראיתי אותו מגניב מבטים חטופים אל גופי הרטוב, שכעת כשיצאנו מהמים, הבגדים נצמדו לגופי. הוא ניסה להסתיר את זה, אך לא התייחסתי. שילבתי את ידיי בניסיון להסתיר כמה שיותר חלקים מגופי.
"את צריכה מגבת?" הוא שאל בשקט. המילה הראשונה שהוא החליף איתי.
"כן, תודה." אמרתי. הוא הביא לי את המגבת שהתנגב בה.
עטפתי את הגוף שלי במגבת, מגנה על גופי הרטוב מפני הרוח שנשבה.
הלכנו חזרה אל התיקים שלנו. נזכרתי שיש לי את השמלה שלי שהבאתי למחר. הלכתי אל מאחורי הבקתה כדי להתלבש. החלפתי את החזייה והתחתונים, התנגבתי עוד קצת. באתי להרים את השמלה.
הסתכלתי מסביבי. השמלה לא איתי. שכחתי אותה בתיק!
הצצתי מאחורי הבקתה. זאין היה כבר לבוש. הוא פרש שמיכה על הדשא והתעסק עם הדברים בתיק שלו.
התלבטתי אם לצאת עם המגבת עליי, אך זו לא הייתה אופציה כי היא מכסה רק את פלג גופי העליון ובקושי את פלג גופי התחתון.
"זאין?" קראתי לו. הוצאתי רק את הראש שלי החוצה והחבאתי את הגוף שלי כמה שיותר מאחורי הבקתה. "שכחתי את השמלה שלי." אמרתי והצבעתי על התיק שלי במבוכה.
"אני אביא לך." הוא אמר והתכופף אל התיק שלי. אם הוא יגלה את היתד- אני גמורה.
"לא!" צעקתי. הוא הביט בי במבט מבולבל מההיסטריה שבה סירבתי. "פשוט.. יש לי שם דברים..דברים של נשים שאתה לא צריך לראות." זה התירוץ המגוחך והילדותי ביותר ששמעתי. זה הכי טוב שיצא לי?
"אז מה את רוצה לעשות?" הוא שאל מבולבל.
"תסתובב ואל תסתכל עד שאני אגיד לך." אמרתי.
"אוקיי," הוא גיחך והסתובב. רצתי אל התיק במהירות, חטפתי את השמלה מהתיק, מוודאת שהיתד עדיין מוחבאת כמו שצריך.
"אפשר?" הוא שאל בקול משועמם ופנה להסתובב.
"עוד לא!" רטנתי ולבשתי את השמלה במהירות. "עכשיו כן." אישרתי לו והוא הסתובב.
הוא הוציא מהתיק בקבוק זכוכית של בירה, נשכב על השמיכה וטפח עליה, מסמן לי לבוא ולשכב גם. התיישבתי עליה רחוק ככל האפשר ממנו.
"הייתי זורק עכשיו איזו הערה צינית על כך שאני לא נושך, אבל הבנתי שאת פחות צוחקת מהבדיחות האלו." הוא אמר וגיחך.
"ראיתי איך אתה לא נושך." אמרתי, רומזת לו על הכמעט נשיקה שהייתה לנו באגם.
"בכל אופן, אני לא אגע בך בלי שתרצי." הוא אמר כשהבין למה התכוונתי וחיוך שובב נפרס על פניו.
האמת שממש רציתי פשוט לשכב ולבהות בשמיים. לחשוב, להיות בתוך השקט הזה.
השתחררתי מעט ונשכבתי קצת יותר קרוב אליו.
הייתה שתיקה מביכה בינינו. הגנבתי מבט אליו. הוא הביט במבט נעול בשמיים. הוא העביר את ידיו אל מאחורי ראשו. נראה שהוא התענג על האוויר שזרם.
כל כך רציתי גם להשתחרר כמוהו. אבל הפעם השקט הזה הציק לי מדיי. ניסיתי לחשוב על נושא שיחה קליל, שלא יגרור הערה צינית, או פלרטוט לא במקום.
הבטתי סביבי, עיניי נעצרו על הקעקועים שבידיו.
"זה כאב? " שאלתי למראה שרוול הקעקועים שבידו. הסתובבתי ונשכבתי על הצד, כשאני משעינה את ראשי על כף ידי.
הוא פתח את עיניו, מופתע שפתחתי בשיחה איתו.
"מה כאב?" הוא שאל לא מבין.
"הקעקועים."
"לא כל כך. זה יותר מציק. תלוי בגודל." הוא אמר וחזר לעצום את עיניו אחרי שלא מצאתי מה להגיד.
"אני יכולה לראות אותם?" הוא הנהן בבלבול. כעת הוא התרומם וגם אני. הושיט לי את זרועו. אחזתי בה בשתי הידיים, וסובבתי את היד שלו, בוחנת את כל הקעקועים. "יש להם משמעות?" שאלתי.
"לרוב לא." הוא אמר. ידו כולה מכוסה בקעקועים מבלי חלק אחד שרואים בו את העור חוץ מחלק אחד, שנמצא בחלקו האחורי של היד, קרוב לבית השחי.
'הכאב יעלם, הזיכרון לא.' כל שאר הקעקועים היו מרוחקים מהקעקוע הזה.
העברתי את האצבע שלי בעדינות על החלק הזה.
"לזה יש משמעות?" שאלתי. יכולתי לשמוע אותו מתקשה לבלוע את הרוק שלו. כנראה שאני ממש טובה בלדקור נקודות רגישות.
"אולי היחיד עם המשמעות הרצינית." הוא אמר במבוכה. הייתי נבוכה מכך שהוא נבוך.
"איזה זיכרון יש לך שלא היית רוצה שיעלם, אז חרטת אותו על היד שלך?" שאלתי.
"הפנים של ההורים שלי." הרגשתי שהוא מתחיל לרעוד. זה לא היה מהקור. עיניו החלו לנצנץ. הוא מיד גירד במצחו, כמסווה לכך שהוא מעלים את הדמעות האלו במהירות.
הרגשתי שאני חייבת להחליף נושא לפני שאני ארגיש חמלה אליו. יש לי מטרה לכך שהסכמתי להגיע לכאן והמטרה הזו ממש מתנגשת עם החמלה.
"בן כמה אתה בעצם?" שאלתי והורדתי את ידי מידו בחטף.
"205." הוא אמר. "אני נחשב תינוק אל מול שאר הערפדים." הוא גיחך.
"אז איך בעצם הפכת לערפד?" שאלתי.
"אני נולדתי ערפד. זה משהו נדיר בעולם שלנו. הגוף שלי מתבגר לעומת שאר הערפדים שנשארים עם המראה של הגיל שבו הם הפכו לערפדים." הוא הסביר. "והתכונות האנושיות שלי קצת יותר חזקות משאר הערפדים."
"כל השנים האלו לא משעממות אותך?"שאלתי. תמיד סקרן אותי לדעת. הוא עבר כל כך הרבה שנים. הוא לא מיצה את זה מתי שהוא?
"זה תלוי. בסופו של דבר, כל אחד מוצא לעצמו סיבה שלשמה הוא נשאר חי. יש כאלו בשביל המשפחה, כאלו בשביל אהבה, כאלו בשביל נקמה." הוא אמר. "בסופו של דבר, החיים מסדרים לך תמיד ריגושים חדשים." הוא אמר והביט בי, מקווה שאני אבין למה הוא התכוון.
ניסה להעביר את המסר שאני הריגוש שלו לשנים הבאות.
הסטתי את מבטי במבוכה, אך נתתי לו את התחושה שאני לא הבנתי.
מה שיותר נתפס בי זה עניין הנקמה. ערפדים מוכנים לבזבז על זה מאות שנים מחייהם. אני מוכנה ומזומנה להקדיש את הזמן הקצר שלי בעולם הזה בשבילה.
***
הלילה ירד לאט לאט. השמש נבלעה מאחורי העצים והירח עלה במקומה, משתקף על פני מי האגם ומשמש כמנורה של הטבע.
זאין כיבה את המדורה שהדליק והוביל אותי דרך שביל הגישה אל בקתת העץ.
זאין פתח את דלת בקתת העץ בחריקה רועשת.
החדר היה מואר במנורת שולחן קטנה. לא גדולה במיוחד הבקתה.
"כאן גרתם?" שאלתי בשקט.
"זה החלק היחידי שנשאר. שאר הבית נשרף." הוא אמר. "זה היה מקום לאורחים." הוא אמר.
הכל היה יחסית צפוף. הבטתי מסביבי. יש רק מיטה אחת כאן. מיטה זוגית. הוא תכנן שנישן כאן ביחד.
הנחתי את התיק שלי על המיטה והפנתי לו את הגב. בזמן הזה הוא ניסה לסדר את הדלת החורקת בכניסה.
דפיקות הלב שלי החלו להאיץ. הנשימות נהיו יותר ויותר כבדות.
אני באמת מתכוונת לעשות את זה?
קול מוזר ועמום בראשי אומר לי את זה. מנגד יש קול אחר שמתסיס את כל איברי מבפנים. הוא צורח לי בראש לעשות את זה. חד ומהיר. דבר לא יכאיב לי אחר כך.
מזכיר לי את הסבל של אח שלי כשהוא קורע את הורידים שלו ואת הצוואר שלו. הוא מזכיר לי את המילים שהוא אמר לי, מזכיר לי את ריי ששוכב שם מת.
'הוא לא יציב.' , 'הוא סכנה לכולם'
הקול משכנע אותי למה לעשות את זה.
הורדתי את הצעיף מעל היתד וגם את המטפחת האדומה. היתד מוכתם כולו בדם של ליאם שנידב את עצמו בלי לדעת בכלל למה הדם שלו הולך לשמש.
עצמתי את עיניי, הוצאתי את כל האוויר מריאותיי.
רכשתי את כל האמון הדרוש לו.
זה עכשיו או לעולם לא.
הסתובבתי על מנת להתקרב אליו, אבל זאין כבר קלט את הסיטואציה. כנראה ששמע את דפיקות הלב שלי.
הוא הביט בי ואז במקל. הוא ראה שהוא מוכתם בדם. הוא הבין שאני יודעת.
"ליאן תורידי את זה," הוא ביקש. "ליאן, זה לא משחק." הוא אמר וניסה להתקרב אליי כדי להרגיע אותי.
"שלא תעז להתקרב אליי!" צעקתי והרמתי את היד עם המקל באיום.
הוא התרחק והרים את ידיו. מסמן לי שהוא לא מתכוון לפגוע בי.
"ליאן, את לא יודעת במה את מתעסקת. תורידי את זה!" הוא צעק.
"אני יודעת בדיוק במה אני מתעסקת!" צעקתי לעברו. הדמעות ממתינות בגרוני, מחכות לאישור לפרוץ החוצה. "אני רוצה שתרגיש! שתרגיש את הכאב שגרמת לי! שתרגיש את הכאב הזה שאני הרגשתי כשאתה מכבה אותו לעצמך מתי שאתה רק רוצה!" אמרתי.
"ליאן, אני לא מכבה אותו! אני מרגיש אותו שורף בתוכי! האשמה, הכאב שלך, במיוחד כשזה נגרם בגללי. זה הורג אותי מבפנים!" הוא צעק חזרה.
"הייתי צריכה להרוג אותך מההתחלה. כל פעם אני סופגת טעות אחר טעות שלך! עד הנשף, הייתי מוכנה לתת לך הזדמנות. הזדמנות אחר הזדמנות. אבל אתה כל הזמן רק מפשל והורס את ההזדמנויות האלו!"
"אני יודע! אני יודע! ואני לא יכול לסלוח לעצמי על זה! אני רוצה לשרוף את עצמי כשאני רואה אותך בוכה!" הוא אמר. "אני מתייסר לא פחות ממך בטעויות האלו."
"אין לך מושג איך זה מרגיש! אין לך מושג איך זה כואב!" ברגע הזה צעקתי את נשמתי החוצה. השיניים שלי ננעלו אחת על השנייה בזעם. התקרבתי אליו, ידי רעדה כמו שלא רעדה מעולם, אך השרירים מכווצים ומוכנים למלאכה. "אני רוצה לחיות את החיים הרגועים שהיו לי לפני שהכרתי אותך! אני רוצה שתעזוב אותי! אני רוצה לשכוח אותך! לתמיד!" עכשיו הדמעות קיבלו אישור וכמו במסדר צבאי פרצו אחת אחרי השנייה החוצה.
חיזקתי את אחיזתי ביתד וידי עשתה את דרכה אל עבר הלב שלו. אני עושה את זה.