פרק 1 סיפור על ואן דירקשיין "hurt" ^.^
יום האחרון ללימודים:
רעש והמולה נישמעו במסדרונות בית הספר יום האחרון ללימודים ושל הבית ספר
"שרלוט שרלוט"
שמעתי את השם שלי ניקרא ללא הרף בקול רם
שנישמע מדבר ממקרופון. הסתובבתי סביב סביבי וחיפשתי
מאיפה בא הקול עד שראיתי את נועם עומדת על הבמה כשהמיקרופון חומק לה בין הידים אני מצחקקת ושומעת כמה ליחשושים מכולם "שקטטט"
צורחת נועם וכולם תוקעים אצבעות באוזניים ומשתתקים
"תודה באמת" היא מרימה ידיים בחוסר ישע ויורדת מהבמה ואחריה עולה המנהלת "גאד יום אחרון" אני אומרת כשאני מחבקת את נועם "רציני כאילו את סתומה נכון את מתרגשת"?
היא שואלת ומחפשת משהו בתיק שלה
"למה כאילו שאת לא מתרגשת" אמרתי והסתכלתי על נועם במבט חושד
"אהה רציתי לספר לך משהו" היא אמרה והוציאה משהו מהתיק שלה והחביאה מאחורי הגב "נו מה" אמרתי וחייכתי חיוך קטן "תקראי
" היא אמרה ונתנה לי מעטפה שניראתה מחשידה
"מזה" שאלתי והסתכלתי עליה "בואי נגיד שההורים שלנו החליטו שלא יזיק לנו קצת אחריות"
היא אמרה והגניבה חיוך מסתורי על הפנים שלה "יותר פרטיים" אמרתי בסקרנות
"אויי את כול כך גרוע ברמזים טסים לאנגליה אחותי" היא אמרה וחייכה חיוך גדול
"את רצינית"? אמרתי ופערתי את פי בהלם "הכי רצינית רק את ואני ואנגליה ו.." קטעתי אותה.
"אלללל תגידי את זה" אמרתי ועדעתי שהיא תגיד וואון דירקשיין
"אני את ו וואן דירקשיין" היא אייתה את שתי המילים האחרונות
בהתנשאות "נוווו בירצינות למה ללכת להופעה שלהם" אמרתי ועשיתי פאפי פייס
"כי את הבטחת ואני רוצחת אותך אם את לא באה איתי להופעה ולמאחורי הקלעים"
היא אמרה בקול של מפקד "כן המפקד" אמרתי בציניות והצדעתי לנ
"מתי טסים" שאלתי ושתינו התחלנו להתקדם לשער בית ספר "מזתומרת הטיסה עוד שעתיים"
היא אמרה והעיפה מבט על השעון שלה "דיי ברצינות צריך לטוס" אמרתי והתחלנו
לרוץ לעבר המכונית שלי שלא הייתה רחוקה משער בית הספר
ניכנסנו עלייה והתחלתי לנסוע הגענו לבית שלי עספנו מלא בגדים ונעליים
וטסנו לשדא התעופה ועלינו על המטוס הכול עבר במהירות
שאיך שלא שמתי לב אני כבר מתעוררת בתוך וילה ענקית שבה גרים ואן דירקשיין.
שהכול התחיל מהערב הראשון באנגליה..
תגובות (2)
לא הכל התחיל בזה שאת המשכת אז תמשיכי
^.^ אני ממשיכה כבר היום כי יש לי רעיונות ^.^