פרק שמיני-סיפור על וואן דירקשן-great britain

"אני עוזבת את הווילה!" צרחתי לזאין תוך כדי שאני בורחת "רגע חכי לי!" צעק אליי זאין כשהוא מתנשם ומתנשף במהירות כדי להשיג אותי, כן אני רצה מהר מאוד עצרתי הוא השיג אותי ונעמד לידי "היא כזאת נוראית?" הוא שאל והסתכל עמוק בעיניי בכחולות "כן" עניתי לו "את לא יכולה לעזוב" הוא אמר "למה?" שאלתי אותו בלגלוג "כי אני אוהב אותך" הוא אמר לי ותפס אותי חזק בזרועותיו התקרב אליי לאט לאט ו.. נישק אותי ברגע הזה העולם הפסיק לזוז זאת הייתה הנשיקה הראשונה שלי בכל חיי! והטובה בכל חיי! הסתכלתי עמוק לתוך העיניים המהפנטות שלו "בסדר אולי אני אשאר עוד קצת" חייכתי אליו וברגע הזה הבנתי ש….. הבנתי שאני לא אוהבת את נייל יותר

*נקודת מבט לואי*

מה יש ליהל הזאת? מה שירה כבר יכלה לעשות לה? למה יהל ברחה מהבר? כל כך הרבה שאלות הטרידו אותי הראש שלי כאב ולפני שהספקתי להבין התעלפתי על שירה מונטסון (איזה שם מהמם!) כשהתעוררתי הייתי בתוך הוואן הלבן שלנו ישבתי ליד שירה וליאם הארי נהג ויהל וזאין היו במושבים האחורים והתנשקו בלי סוף הגענו הביתה סוף סוף שירה סיננה לי "חייבת לזוז אני עוד מעט אחזור" וברחה לאנשהו היא כזאת מהממת

*נקודת מבט שירה*

שונאת את החיים שלי שונאת את הגורל זאת בדיוק הסיבה שקעקעתי על את המשפט "i hate my life" על הכתף רצתי, לאן? למפקדה של ולאד אלא מה? האיש החזק הזה ששולט בי שינה את חיי אני לא רוצה לחטוף את יהל אני לא רוצה להרוג אותה הגעתי למפקדה של ולאד נתתי למכשיר טביעת את לסרוק את היד שלי ונכנסתי קירבתי את שפתי לרמקול ואמרתי לולאד שישב אי שם ברוסיה "הצלחתי אני בתוך הווילה השלב הבא: להתחיל להציק ליהל" אמרתי רועדת למיקרופון "יפה יפה" קולו של ולאד עם המבטא הרוסי הכבד הדהד בחלל החדר "ולאד אי אפשר לוותר על זה?" שאלתי אותו בפחד "את יכולה לוותר על זה אבל את רוצה שלא תראי את אחותך לתמיד?" שאל ולאד בערמומיות "לא אני לא רוצה אני הולכת להשלים את המשימה שלי" אמרתי וברחתי מהגיהנום הזה "אני לא רוצה לחזור לשם בחיים" מלמלתי לעצמי