פרק ראשון-Now or never

בעודי ישנה שומעת את הצלצול שלי באייפון של השיר Who Says של סלינה גומז. מיד קמתי ורצתי להתלבש. שמתי חולצה ורודה וג'ינס לבן ונעלי בובה ורודות. וכמעט שכחתי להשים את צמיד ה-BFF שלי . רצתי לביתה של אושר . (זאת החברה הכי טובה שלי ולשתינו יש צמידים תואמים) "אושר" קראתי בקול. לקח לה כמה זמן לצאת. היא יצאה החוצה ואמרה "מה דחוף עכשיו".שאלה בנימה עצבנית."אנחנו חייבות לרוץ אנחנו מאחרות ממש בואי כבר"אמרתי."omg שכחתי את צמיד ה-BFF" אמרה בתקווה שאני יחכה ועשתה פאפי פייס."רוצייייייייייי"אמרתי בעצבנות ואחרי כמה שניות היא כבר לא הייתה לידי. רצנו לבית הספר כאילו אין מחר. הגענו לבית ספר . כרגיל איחרנו נכנסנו לכיתה אך להפתעתנו במקום לשמוע צעקות מהמורה שמענו קולות ברכה לא אלינו אלה אל נערים בריטים. הבנות התאספו סביב נער אחד עם עיניים ירוקות מושלמות!ותלתלים המסודרים לצד שמאל הוא התלבש מאוד יפה. איתו עמדו עוד ארבעה נערים שנראו שונה אחד מהשני אך נראו חברים טובים. כל הבנות בכיתה צרחו רק אני לא הבנתי למה. הסתכלתי על אושר והיא הייתה בתדהמה. "מה קרה הפוני שלי לא מסודר" שאלתי. "מה קשור ,את לא מכירה אותם?" היא אמרה בפרצוף מוזר."מה יש להכיר עוד נערים בריטים שהבנות אוהבות"אמרתי לא מבינה . היא פתחה את פיה לממדים עצומים."omg איך את לא מכירה את ואן דיירקשן אני חולה עליהם הם מהממים וגם השירים שלהם"אמרה בלי הפסקה. "ואת לא סיפרת לי" אמרתי כאילו נעלבת ועשיתי פרצוף עצוב.
"לא זה לא קשור נו באמת שירז אל תעלבי לי עכשיו אני מצטערת בואי נלך לדבר איתם". אמרה מצטערת. אבל איך שרצינו לפנות אליהם נשמע הצלצול הצורם באוזני. ורצתי לפינה הקבועה שאני ואושר יושבות בה אושר אמרה שהיא תתעקב כי היא צריכה להכניס את הציוד ללוקר. הסכמתי ורצתי למקום אבל הפעם…..