I'm not my self when im without you – וואנשוט ארוך \ סיפור קצר.

קודם כל אני רוצה להגיד שלא אני כתבתי את זה, זאת חברה שלי כתבה והיא לא רצתה לפרסם את זה אבל היא הסכימה שאני אפרסם את זה.
אני ממש אהבתי, ואני לא יודעת למה היא לא רצתה לפרסם את זה אז אני רוצה להראות לזה שזה באמת יפה.

זה וואנשוט ארוך \ סיפור קצר, איך שלא תרצו לקרוא לזה, יש ל4 חלקים.
ג'ניפר – בת 18, שיער ברונטי שמתבהר לשטני בקצוות, עיניים חומות-ירוקות ומהפנטות, דיי גבוהה. את הסיפור שלה עם הארי, אף אחד לא באמת הצליח להבין…אפילו היא.
התכוננתי למסיבה, לבושה בשמלה קצרה, עמדתי מול המראה ודמעות התחילו לרדת לי מהעיניים.
*פלאשבק*
"הארי תן לי ללכת!" אמרתי, "לא, אני רוצה להסביר לך", דחפתי אותו מהדלת והוא סוף סוף נתן לי לצאת מהבית.
לואי בדיוק נכנס, הוא ראה אותי בוכה והוא עצר וחיבק אותי חזק. "די…תרגעי" הוא אמר לי. אני חולה על לואי, הוא תמיד יודע איך להרגיע אותי.
ישבנו שם בכניסה, וסיפרתי לו הכל. הכל.
*סוף פלאשבק*
עבר חודש וחצי מאז המקרה. חודש וחצי. שאני בלי הארי. אני אוהבת אותו הכי בעולם, אבל אני פשוט לא יכולה לסלוח לו.
אז רוצים לדעת מה קרה? אוקיי.
אני הייתי חברה של הארי שנתיים, מאז האקס פאקטור.
יום אחד,שהארי הלך להכין לנו ארוחת בוקר, או לפחות ניסה להכין, קיבלתי שיחת טלפון.
אני: "הלו?"
איש מסתורי: "ג'ניפר?"
אני: "כן, מי זה?" הקול היה מוכר, אבל לא הצלחתי לזהות אותו…
איש מסתורי: "זה בן."
הרגשתי איך מפלים יורדים לי מהעיניים, זה בן! לא ראיתי אותו שנה וחצי, מאז שהוא טס לקנדה בגלל העבודה שלו. בן גדול ממני ב-4 שנים, הוא בן 22.
אני: "בן? זה באמת אתה?"
בן: "כן ג'ני, התגעגעתי אלייך!"
אני: "אני התגעגתי אלייך כל כך, אני לא יכולה לתאר במילים כמה שהתגעגתי אלייך" אמרתי בבכי.
בן: "איפה את? אני רוצה לראות אותך, יש לנו הרבה פערים להשלים, בכל זאת שנה וחצי…"
אני: "אני בלונדון, איפה אתה??" שאלתי מקווה שיגיד את התשובה שציפיתי שהוא יגיד.
בן: גם אני! אני רוצה לפגוש אותך, את יכולה היום?"
אני: "כן כן כן כן ברור שאני יכולה! מתי ואיפה?!" אמרתי שחיוך דמי לובאטו עלה לי על הפנים.
בן: "אממ…רוצה בפארק רוז (סתם שם) בשעה 7 בערב?"
אני: "אין בעיה, הלכתי להתארגן. אני לא יכולה לחכות!!!" פה כבר התחלתי לקפץ מאושר.
בן: "גם אני, התגעגתי כל-כך, אני אוהב אותך ג'ני!!" הלב שלי ירד לתחתונים שהוא אמר את זה. התרגשתי כמו ילדה בת חמש.
אני: "גם אני אוהבת אותך, הכי בעולם!" אמרתי וניתקתי.
עד כאן הבנתם? יופי, אז אני אמשיך.
ישבתי אם הארי לאכול את הארוחת בוקר שהוא הכין, ופה התחלתי לראות שהוא מרגיש לא בנוח, משהו עובר עליו. שאלתי אותו מה קרה, אולי 30 פעם, אבל הוא אמר בקרירות שהכל בסדר, ניסיתי לחבק אותו, אבל הוא התחמק. כשישבנו בסלון, הוא לא התקרב אליי, הרגשתי שעשיתי משהו לא בסדר.
היום עבר ככה, לא הייתי רגועה, התרגשתי, והארי? הוא לא דיבר איתי כל היום, אבל ידעתי שאם אני יתחיל עכשיו אם השאלות, אני לא אצא מפה עד מחר.
הגיעה השעה 6 וחצי בערב ונכנסתי ללחץ, בכל זאת שנה וחצי לא ראיתי את הבנאדם, גאאאאד התגעגעתי אליו כלכך!
התארגנתי מהר, לקחתי את הפלאפון, וירדתי למטה.
הארי ראה טלוויזיה וטחן לו חטיפים וכשירדתי הוא אפילו לא התייחס…
"האז אני יוצאת, אני חוזרת עוד איזה שעתיים…" אמרתי ואז הוא נזכר להתייחס אליי. הוא קם מהר ואמר "לאן את הולכת?!"
הוא התקרב אליי והיה לו מבט כועס, הלכתי אחורה לכיוון הדלת ואמרתי לו "אני הולכת לפגוש חברה קרובה שלא ראיתי הרבה זמן". למה שיקרתי? כי אני ידעתי שאם הייתי מתחילה להסביר לו, היינו נכנסים למבוך של שאלות ועניינים. ולא רציתי את זה. לא עכשיו, שאני הולכת לפגוש את בן. אז החלטתי לספר לו למחרת בבוקר.
הוא כמובן לא האמין לי. הוא חשד. פשוט יצאתי מהבית ואמרתי לו שאני יחזור אחרי שעתיים. הרגשתי שהוא כועס. מאוד.
אהבתן? תגובות וממשיכה.