עיר האורות השקרים והאהבה- פרק 2

נקודת מבט נועה: הגעתי למורד הרחוב.. הסיילורס 14 ..13 או הנה הסיילורס 12.. זה מקום העינויים החדש שלי, פה אמרר את חיי במשך 4 שנים אומללות! יחסית לכלא המבנה נראה די טוב.. אפילו מעולה, כשגרתי בישראל גרנו בבניין,בית קטן אבל חם. הגעתי לשער הפתיחה ולעיניי נגלה מקום יפהיפה גדול ומרווח, דשא ענקי, מזרקה גדולה מלאה במים והשתקפות שטופת שמש, ממש כמו טירה, השער נפתח לאט לאט והגעתי לתוך הבית "וואו!" אמרתי בהתלהבות זה.. מדהים! הכל בצבע לבן הכל גדול ויפה..
" וזה החדר שלך גברתי" ..
"מה? מי זה?" שאלתי והסתובבתי במהירות.
"שלום, אני אנני העוזרת של אביך ועכשיו גם העוזרת שלך" עוזרת? טוב זה כבר מוזר עד כמה אבא שלי עשיר? "היי אני נועה, הבת של מקס, בעל הבית.." אמרתי בנבוכה.
"אבא שלך בחור מקסים! ממש חמוד הוא באמת אדם טוב!" היא אמרה וחייכה אליי.
"כן, כולם חושבים ככה בהתחלה" אמרתי וצחקתי. עליתי במדרגות.. אין לזה סוף כמה מדרגות! אין פה מעלית? לבסוף ראיתי על אחת הדלתות שלט שכתוב בו באותיות זהובות:"החדר של נועה", אני משערת.שזה שייך לי.. נכנסתי לחדר פעורת פה.. הכל מהכל היה לי בחדר! שולחן סנוקר מרשים מערכת קולנוע ביתית, מחשב נייד, ספריה לבנה ענקית מימדים, ומיטה גדולה המזמינה להיכנס, לא חשבתי שכל כך אופתע.. פרקתי את הבגדים בארון, כמה מהבגדים כבר שכחתי שיש לי.. או הנה השורט הוורוד ששמתי בפסטיבל קיץ, והבגד ים שמרי קנתה לי!! עכשיו כבר לא היה אכפת לי מהעושר של המקום, אני מתגעגעת לבית, לא לארמון שמנסה ליצור את החום הביתי, שאין בו. מעניין מה עם שון, ודויד, אני אפילו מתגעגעת לריבים עם אמא שלי כשאני חוזרת מאוחר הביתה.
צלצול הטלפון קטע את מחשבתי וגעגועיי.
"היי לך ילדונת"
"היי מקס, מה שלומך.. איפה אתה, אחלה בית.." אמרתי בעודי מסתכלת על הפלזמה הדבוקה לקיר.
"כן, הבאתי מעצב.. שאמר שתמותי על החדר! אהבת?" הוא שאל בהתרגשות.
"כן, מאוד נעים פה.. מקס נדבר יותר מאוחר אני עייפה מהטיסה" אמרתי ודמעה זלגה בעיניי.
"הכל בסדר?" הוא שאל בהתענינות. אני יודעת שהוא לא אדם רע.. אבל 12 שנה לא זכר את קיומי ולא התעניין ופתאום הוא חושב עליי? ומפריד אותי מכל הטעם שהיה לי בחיים.
"הכל בסדר, נדבר טוב" אמרתי וניתקתי את הטלפון, נכנסתי למיטה לאגור קצת כוחות לחיים החדשים שמחכים לי בעיר הבלתי נסבלת הזאת.