עולם מושלם – פרק שני מוקדש לקרוקס =^-^=

~הארי~

"האז הכול טוב?" לואי שאל אותי, מתיישב לידי על בסלון ומוציא אותי ממחשבות אינספור, אפילו אני בעצמי לא יודע על מה חשבתי, או שאולי סתם בהיתי בנקודה חסרת משמעות בחלל החדר.. קשה לדעת.
"כן.. הכול בסדר." אמרתי לו בעייפות, הרגשתי שאין בי כוח מספיק כדי להרים את ידי, אין בי כוח כלל, אני צריך למלא את עצמי במשהו חדש, משהו מרתק שיהפוך את חיי למעניינים יותר, כאילו ידי עשויות מאבק ויתפוררו בכל שנייה שתבוא, יתחברו ויתפרקו, כדי לגרום לי סבל רב ככל האפשר… נשברתי. זו המילה.
"נו, שומעים בקול שלך שמשהו לא בסדר, אולי תגיד לי מה קרה?" הוא שאל והניח את ידו מאחורי על מסעד הספה (החלק שהגב נשען עליו בספה – הערת הכותבת), הסתכל עליי בעיניו בצבע הטורקיז של הים, תמיד הוא מזכיר לי את הילדות שלי, זו אחת הסיבות שאני כלכך אוהבת לעשות איתו שטויות, הוא כמו אחי הגדול וגם חברי הטוב ביותר, אז החלטתי שאני יכו לספר לו הכול… גם את זה. "אני מרגיש בזמן האחרון כאילו חסר לי משהו… כאילו.. לא יודע. כאילו אני צריך למלא את החיים שלי במשהו חדש, מרגש…" אמרתי ושוב שקעתי במחשבות אינסופיות, על דברים מופלאים וחיים חדשים, על מקום יפהפה ועולם מושלם… "נו אחי מה הבעיה? לך תצא עם איזו מעריצה ותהיה מסופק" הוא אמר והתרווח על הספה, חלץ את נעליו והוריד את שתי ידיו, אותן שילב על חזהו בצורה מעט מוזרה.
בדיוק אז צלצל הטלפון.
הפתיחה של השיר שלנו, LWWY נשמע באוזנינו שלי ושל לואי והרמתי את האייפון שלי, עניתי לשיחה והצמדתי את המכשיר לאוזן שלי. "הלו?" שאלתי, מיד נשמע באוזני הקול המוכר והאהוב עליי ביותר, הקול שאני מחכה לשמוע כל יום בשבוע, ומתאמץ להיות בחברתו כמה שיותר, הקול של אימא שלי. "אימא!" קראתי בקול כמו ילד פעוט, שמתגעגע לאימא שלא ראה חודשים רבים פנים מול פנים, היא צחקקה מעט והתחילה לדבר, זה היה כסיפוק מתוק למחשבותיי המתרוצצות בלי הרף, שנחו ונדמו באחת והניחו לי ליהנות מהרגעים הספורים בהם אני שומע את קולה של האישה האהובה עליי בעולם כולו. "שלום, מותק. תקשיב, רציתי לדבר איתך על משהו, או יותר נכון להודיע לך. במהלך הטיול השנתי שלי בישראל, כמו שאני עושה כל שנה עם דודך שגר בארץ, הצלחתי לפנות מעט זמן ולהגיע לבית שלו ושל המשפחה שלו. אתה זוכר את דודה סיסי, נכון?" אימא שאלה אותי, ומיד נזכרתי בשנותיי הראשונות בעולם הזה, בחגים שבהם נפגשנו עם כל המשפחה, וגם בדודה סיסי ובבתה היחידה, היילי. אני זוכר איך נפגשנו בחיבוק ושיחקנו בלגו, פאזלים ומחבואים בגינה הקטנה של ביתנו. היינו חברים כלך טובים, לאן נעלמו כל השנים? כל הזמנים הטובים שבהם היינו רק ילדים?
"כן, אני זוכר אותה, גם את בת הדודה היילי אני זוכר, מה איתם?" שאלתי, מעט מבולבל, כבר שנים לא אמרתי את השמות האלה, וכעת הם צרבו על שפתיי המלאות תמונתה של היילי בגיל 4 שנים בלבד רצה במוחי בעוד כל שאר המחשבות המתסכלות קפואות אי שם בפנים, בתוך המודע שבמוחי.
"אז… יצא לי לדבר עם דודה סיסי, והיא אמרה שהיא נורא מתגעגעת למשפחה ושהיילי בקושי כבר זוכרת מישהו ושהיא רוצה לרענן את זכרונה, ומיד לאחר מכן אמרה שהיא מתכננת לשלוח אותה לטיול בן שנה תמימה בחו"ל. אם אתה מבין לאן אני חותרת…" היא אמרה ונשפה מנה גדושה של אוויר לתוך הטלפון. "אז הצעתי לה להביא אותה אלייך, אליכם, שתהיה איתכם בחופשה שלה למשך שנה, וכך גם תחזקו את הקשר המשפחתי, והיא תביא איתה עוד שתי חברות. מה.." היא המשיכה לדבר, אך מוחי הפשיר וכל המחשבת המשיכו לרוץ, אך הפעם במהירות כפולה, בעוד שמחשבות רבות נוספות מתווספות אליהן בכל שנייה בודדה. חשבתי, מה יקרה כשניפגש? איך היא תגיב למראה החדש שלי, לקול שלי, לעובדה שאני… מפורסם? ומה עם שתי החברות שלה מישראל? מי הן? ומה יקרה בשנה הזו?
"אימא?" אמרתי והיא עצרה באחת את כל הסבריה, שנשמעו לי מעורפלים למדי מכיוון שלא הקשבתי לה כלל, היא עצרה והקשיבה לי בדממה. "מתי הן יהיו פה?" שאלתי, היא צחקקה וענתה לי מיד; "אני שומעת בקול שלך שאתה מתרגש. הן יהיו בבית שלכם, הבנים, בעוד בערך.. 12 שעות.. משהו כזה." היא אמרה ואני נתקפתי חרדה, איך אני יכול להיות מוכן ב12 שעות בלבד?!. ואז הבנתי שבעצם צעקתי את המחשבה האחרונה, כי לואי הסתכל עליי במבט הזוי, ושאל בתנועות שפתיים, "למה צריך להתכונן?, אז החלטתי לגמור את השיחה ולהסביר לו הכול.
"אימא, אני צריך ללכת, אני אוכל לתפוס אותך יותר מאוחר?" שאלתי, היא אמרה שכן וניתקתי את השיחה.
"מה קורה?" לואי שאל במבט ניטראלי, ומיד עניתי לו; "יש לנו רק 12 שעות." וקמתי מהספה, להתחיל להתכונן.