עולם מושלם – פרק שלישי חלק ב' מוקדש לזוהר ארוךךך

-בבית של הבנים-
~הארי~

נכנסנו הביתה עשינו לבנות סיבוב בבית, הראינו לכל אחת את החדר שלה, לכל אחת היה חדר בנפרד כי אני חושב שבנות מעדיפות את הפרטיות שלהן אפילו שהן החברות הכי טובות (לפי מה שהיילי סיפרה לי), בדרך הביתה דיברתי הרבה עם היילי, היא ישבה לידי בנסיעה והצלחנו להשלים את רוב הפערים שנהיו בינינו מגיל 4, ממתי שהיא ואימא שלה עברו לישראל.
"היילי אינלך מושג כמה אני שמח לפגוש אותך שוב" לחשתי לה בשובבות כשהתיישבנו ביחד בסלון ונשכתי את האוזן שלה, יש הרבה אנשים שזה מסמן להם זוג, אבל אצלנו זה היה קטע מגיל צעיר ממש, פעם אחת היא אפילו נשכה אותי טיפה יותר מידי חזק וזה פצע אותי, אבל איך אפשר היה לכעוס על ילדה קטנה ומתוקה כמוה? היא הייתה פשוט בובה קטנה, אהבתי אותה כמו אחות, בעיקר בגלל שאת רוב הזמן שלנו היינו מבלים ביחד. "גם אני שמחה לראות אותך האז" היא לחשה לי בחזרה, נשכה בעדינות את האוזן שלי וצחקקה. מהמכונית שמתי לב שאופיר וליאם מתקרבים טיפה, הם מדברים כל הזמן וצוחקים ביחד אפילו שאופיר נראתה אחת שלא צוחקת הרבה הוא הצליח לגרום לה לחייך, כל פעם שרא.יתי אותה צוחקת הרגשתי צביטה בלב, לא הבנתי מה קורה לי, וכל פעם שראיתי את ל י א ם מצחיק אותה, זה ממש עצבן אותי, לא הצלחתי להבין מה אני מרגיש, אבל אני חייב לצאת מזה.
ראיתי את ליאם ואופיר מתיישבים על ספה אחרת בסלון תוך כדי שהם צוחקים מבדיחה שאופיר סיפרה, זה פשוט מרט כל קצה עצבים שלי, הרגשתי כאילו חור נפער בבית החזה שלי, ליאם הפך לשניות ספורות לאויב המושבע שלי, 'תתעשת על עצמך, סטיילס! ממתי אתה חושב על ליאם דברים כאלה?! תירגע!', אמרתי לעצמי, לא הבנתי מה קורה בגוף שלי, הבטן שלי התמלאה בפרפרים שרק רוצים לפרוץ החוצה, בדיוק עד שהיילי הוציאה אותי בכל המחשבות שלי על אופיר וליאם, והדבר האחרון שחשבתי עליו היה: 'אסור לי לתת להם להתחבר, אני חייב להשיג אותה לעצמי', ולא הבנתי מאיפה יצאה המחשבה הזו?!
"האז, הכול טוב? אתה עושה פרצופים כבר חצי שעה.." היילי אמרה ומיד התנערתי מהכול, חזרתי להיות אני, אבל הצביטה העצובה הזו בלב שלי לא נעלמה.
"כן, הכול טוב.. אנחנו יכולים לדבר בפרטיות יותר?" שאלתי אותה לחוץ, ובלי לשים לב חזרתי להרגל המגונה שלי לכסוס את הציפורן של הזרת של יד ימין, אבל היילי מיד שמה לב לזה. "כן, רואים שאתה לחוץ… תפסק לכסוס את האצבע, " היא אמרה ורק אז שמתי לב שאני כוסס אותה, והורדתי את היד ושמתי אותה על הרגל שלי, "ובוא נעלה למעלה. וואו, כמה זמן שלא הייתי פה אני עדיין זוכרת את המקום!" לא הבנתי למה היא מתכוונת, המקום הזה היה אמור להיות חדש בשבילה, אבל גם לא ממש התייחסתי לזה ורק עליתי אחרי היילי למעלה, הספקתי לראות את זאין ולואי מדברים, ההבעות של שניהם לחוצות, כאילו הם אויבים שמתאפקים לא לירות אחד על השני, ונתקפתי חרדה כשנזכרתי שזאין באמת יודע לירות, 'מה קורה לך היום, סטיילס?! תירגע!' אמרתי לעצמי במוח, ראיתי גם את אור שמתעסקת באייפון 5 שלה, ואת אופיר וליאם צוחקים ביחד, והצביטה התחזקה במעט.

אני והיילי התיישבנו על המיטה בחדר שלי, מסתכלים אחד על השני עד שפצינו פה בדיוק באותה שנייה, ושנינו אמרנו "אני צריכ/ה עזרה, ורק את/ה יכול/ה לעזור לי.", ושנייה אחרי זה התחלנו לצחוק. היא פשוט.. היא פשוט אני!
"מה את צריכה, היי (קיצור של השם היילי, ככה כולם קוראים לה – הערת הכותבת)?" שאלתי אותה, היא חייכה אליי חיוך עצוב והתחילה לדבר: "תקשיב, אני הייתי הרבה זמן דיירקשנית, לפני בערך שנתיים וחצי, אני הערצתי אותכם (ולא ידעתי שאתה זה אתה), " צחקקתי מעט בגלל הדרך שבה ניסחה את המשפט האחרון. "בטירוף, אבל בעיקר את נייל. ועכשיו, בזמן הקצר שהיינו ביחד, בקושי דיברנו אבל הבטן שלי עושה שלוש סלטות באוויר כל פעם שאני רואה אותו, אני יודעת שאני מאוהבת בו וזה לא חדש לי, אבל אני לא יודעת איך הוא יגיב אם אני אגיד לו את מה שאני מרגישה… וחשבתי שתוכל לעזור לי בזה, בגלל שאתה כבר מכיר אותו שלוש שנים מקרוב כמו שתי אצבעות ביד… אז… תוכל לעזור לי?" היא גמרה לדבר בחיוך שואל והמבט שלה נראה כאילו היא עומדת לבכות, וכשהא ניגבה את העיניים שלה עם האגרוף הימני שלה הבנתי שבאמת יש לה דמעות בעיניים, ניגבתי לה אותם (כמו ג'נטלמן, האז השמעקסי *~* – הערת הכותבת) מהעיניים ונשקתי למצח שלה בעדינות, היא האדם החשוב לי בעולם, היא משפחה, והמשפחה שלי לא בוכה לעולם, אלא אם זה מאושר! "בטח שאני אוכל לעזור, אני יכול לדבר איתו ולשאול אותו מה הוא חושב עלייך, בלי לרמוז שום דבר כמובן." אמרתי בטון רגוע, רק רציתי להרגיע אותה ושהיא תחזור לחייך את החיוך המקסים שלה, שגורם לי לצחוק כל פעם שאני רואה אותה… "ועכשיו, " היא התחילה לומר אחרי שניגבה את כל הדמעות מעיניה היפות וקינחה את אפה בנייר שנתתי לה. "במה אני יכולה לעזור לך, אדוני?" היא אמרה בשמץ צחוק ושילבה את ידה בידי ברומנטיות, זה גרם לרגש אחר להתנפץ בי, אהבת אחים, היא באמת דואגת לי, באמת חשוב לה מה שאני מרגיש…!
"טוב, אז ככה. מהרגע שראיתי את החברה שלך, אופיר, לא יודע מה קרה לי, נהייתה לי צביטה כזו בלב, חור עמוק נפער בבית החזה שלי ובער כמו אלפי שמשות, הפרפרים המוזרים האלה מתרוצצים בבטן שלי ולא מרפים, התחושה הזו מסחררת אותי, והיא כל הזמן עם ליאם, זה פשוט מרתיח אותי! אני לא יודע מה עובר עליי, אבל אני מרגיש שאני חייב להיות לידה בכל שנייה, שאני חייב לנשום את האוויר שהיא נושמת, אני חייב לשבת לידה ולנחם אותה, ללטף את השער שלה, להצחיק אותה כמו שליאם עושה…" אמרתי בכבדות ראש ונאנחתי אנחה כבדה ועצובה. דמעה בוגדנית ומלוחה זלגה על לחיי והכתימה את המצעים הלבנים שהיו מסודרים בקפידות על המיטה.
"האז…" היא אמרה והעבירה את אגודלה בעדינות על לחיי, העור שלה התחכך בשלי, המצח שלי נפגש בשלה בצליל נקישה זעיר, העיניים שלי היטשטשו מבכי ויבבה קלושה פרצה מגרוני, הרגשתי כמו ילד קטן ואבוד. אבוד בעולם שמעולם לא הכרתי, ולא ידעתי איך לתאר את מה שאני מרגיש.
"האז, הכול בסדר. אתה לא צריך לבכות. את כל מה שאתה מרגיש, כל מה שאמרת לי עכשיו, אפשר לתאר רק במילה אחת. אהבה. אתה מאוהב." היא אמרה והביטה בי, ניתקה את מצחה משלי, ומבטה הפעם היה מעט יותר רציני, האודם על פניה נעלם במהירות הבזק, והיא הייתה הפסיכולוגית שלי עכשיו.
"אבל אני אוהב גם אותך, זה.. לא אותו הדבר.. לא כמו שאני מרגיש אל אופיר…" ייבבתי והיא חיבקה אותי קרוב, גם אני הנחתי את שתי ידיי הגדולות וחיבקתי אותה חיבוק דוב גדול, ושנינו יצאנו מהחדר בהרגשה שאנחנו מרוצים, אין יותר דמעות וכל הבעיות התעופפו לארץ הדברים הרעים (מאיפה הוצאתי את זה לעזעאזל?! – הערת הכותבת). זהו זה, הכול נגמר.

~נייל~

ישבתי לבדי בחדר הגדול שלי, הקירות שהיו צבועים בתכלת ועליהם עננים לבנים שנראו כמו צמר גפן נראו לי כזזים באנימציה, הגוף שלי נח ושכבתי על המיטה שלי בחוסר מעשה, אך בתוכי הייתי אחוז טירוף, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, מהרגע שהיילי, בת הדודה של הארי הגיעה אלינו ידעתי שאני מאוהב בה, והיא גם דיירקשנית, איך שהיא חיבקה אותי בשדה התעופה גרם לי להרגיש רצוי, אחרי כלכך הרבה שנים שלא זכיתי להרגיש כזה… היא גרמה לי להרגיש שאני שווה משהו, ואני יודע שאת כל המשך חיי אני רוצה לבלות איתה! אבל אני לא יודע, אם להגיד לה או לא… אני יודע שהיא דיירקשנית, ושאני הפייבוריט שלה, אבל אני לא בטוח בעצמי, אף פעם לא הייתי בטוח בקטע של בנות… אבל זה לא זה הפעם, אני פוחד מהתגובה של הארי כשישמע שאני מאוהב בבת הדודה שלו! אני פשוט אבוד, לא יודע מה לעשות עם עצמי, וכל עוד אני רואה אותה מדברת עם מישהו אחר מהבנים אני משתגע, אני פשוט מתחרפן!
"ניילר, אפשר לדבר איתך?" הארי נכנס בפתאומיות לחדר, הוא הבהיל אותי ממש והלב שלי קפץ, ואז נזכרתי במה שחשבתי שניות ספורות לפני שהוא נכנס לחדר, והלחץ והחרדה אחזו בי בלי הפסקה.
"כן, בוא תשב. מה קורה?" שאלתי אותו וניסיתי להראות רגוע כמה שאפשר, אבל זו לא הייתה משימה כזו פשוטה. "תקשיב, רציתי לדבר איתך לגבי משהו." אמרתי לו, וכבר לא יכולתי לעצור את הלחץ שהתפשט על פניי. "בדיוק ככה גם אני." הוא אמר, לא הבנתי למה הוא מתכוון, על מה כבר יש לו לדבר איתי? "נו, אז תתחיל. אני מקשיב." אמרתי לו, הוא לקח לעצמו נשימה עמוקה, זה כבר סימן שהחדשות לא צמר גפן מתוק, אבל הייתי מוכן לעבור הרבה כדי להשיג את מה שאני רוצה, גם את זה. "רציתי לשאול מה אתה חושב על היילי, בלי שום כוונה, יודע, " הוא שאל ונתקפתי גל של זיעה קרה, מאיפה הוא יודע שאני מאוהב בה?! לא סיפרתי את זה לאף אחד, אז מאיפה נודע לו?! לא יכול להיות שאני עד כדי כך שקוף!! מה אני יכול לענות לו עכשיו?! "רק רציתי לדעת מה דעתך עליה, בתור בת הדודה שלי, ובתור מישהי שתהיה פה שנה שלמה, בלי הפסקות." במילים האלה הוא עוד יותר גרם לי לאבד את כל עשתונותיי, לא ידעתי מה לומר.
"זה בדיוק מה שרציתי לדבר איתך עליו, אני חושב שאני…" בלעתי רוק והתכוננתי לומר לו את זה, למרות שלא ידעתי בשיט מה תהיה התגובה שלו לזה. "אני חושב שאני מאוהב בה." אמרתי והשפלתי את ראשי, גל קר של אוויר מחלון החדר הציף אותי והעברתי יד בשערי, מתכונן לעונש הצפוי לי. שמעתי השתנקות מופתעת מכיוונו של הארי.
"אתה… באמת…? אתה מאוהב בה?" הוא אמר בקול יחסית חלש למישהו מופתע וחדר במטו אל כל מחשבותיי, 'אני לא מאמין שאמרתי לו את זה! לו!' קול בראשי צעק לי, אך לא ייחסתי לו כל חשיבות והמשכתי להסתכל על פניו של הארי, המופתעים ספק מרוצים במעט שבהו בי ללא הפסקה, מה שהלחיץ אותי קצת.. קצת – הרבה…
"טוב, זה כל מה שרציתי לדעת… ביי" הוא אמר והתחמק מהחדר, סוגר ברעש את הדלת העשויה עץ מאחוריו, הצלחתי לשמוע את קול רגליו הרצות לחדר השני בקצה המסדרון, חדרו שלו.

~היילי~

ראיתי את הארי יוצא מהחדר של ניילר במהירות, כלכך קיוויתי שהתשובה שלו הייתה חיובית, או לפחות שהאז הצליח להוציא ממנו משהו שיעזור לי… אמממ, לנו.
ברגע שהוא נכנס לחדר וסגר מאחוריו את הדלת קפצתי עליו בשאלות, והמשפט הראשון והיחיד שהוא אמר הפיל אותי לרצפה והעיף אותי לשמיים: "זוג מאוהבים שכמוכם… ;)", מיד קפצתי על המיטה שלו, על הרצפה ועפתי עליו בחיבוק דוב עצום ולא הפסקתי לצחוק ולחייך, הייתי פשוט מאושרת, לדעת שהוא גם אוהב אותי! "סלח לי אדוני, אבל יש משהו שאני חייבת לעשות.." אמרתי לו ויצאתי מהחדר בקפיצה, רצתי במסדרון לחדר של נייל ופתחתי את הדלת בלי לדפוק ובלי לשאול, לא היה כלום שיעצור אותי עכשיו! הייתי פשוט מאושרת, מסופקת, הכי שמחה שאפשר להיות!
"היילי?" הוא שאל, התיישבתי לידו על המיטה וחייכתי, כבר כאב לי הלחיים מרוב חיוך אבל לא יכולתי להפסיק, "יש לי משהו מלהגיד לך, אבל זה חייב להיות בסוד, אסור שאף אחד ישמע…" אמרתי לו והחיוך נעלם בשנייה מפניי, משהו שהפתיע את שנינו, הוא קירב את אוזנו לפי, נשכתי את שפתי התחתונה בגירוי, הוא היה כזה דורש..
"אני מתה עלייך אהובי" לחשתי לו באוזן בקול הכי סקסי שהיה לי, נשכתי אותה קלות בדיוק כמו שתמיד הייתי עושה עם האז. בינתיים שתי ידיי עטפו את עורפו בחמימות בלתי מתוארת, הוא מיד חייך ותוך שניות ספורות שפתיו התרסקו על שלי, הנשיקה הייתה מספקת יותר מכל נשיקה שאי פעם הייתה לי, השפתיים שלנו כאילו נועדו אחד לשנייה, היינו ככה איזה חמש דקות, עד שהיינו חייבים לרצות את הצורך הדפוק שנקרא 'לנשום', וגם אז החיוך לא ירד מהפנים של שנינו…
עד שהדלת נפתחה בחוזקה, התנגשה בקיר מאחוריה, ובפתח החדר ראינו שנינו את…