עולם מושלם – פרק שלישי חלק א' מוקדש לאור

~אור~

המטוס ללונדון היה מלא אנשים, מכל מקום דיבורים מתרגשים, בני משפחה מתאחדים ועוד כל מיני סיפורים.. "נו אתן מתרגשות?" היילי שאלה בחיוך מאוזן לאוזן, עניתי לה שכן, מאוד, אבל זה היה כלום לעומת מה שהרגשתי בפנים. חשבתי מה יקרה, כשאני סופסוף אפגוש את לואי, איך הוא יגיב ומה הוא יגיד?! הייתי מאושרת, פשוט ככה…
"אופיר?" היילי שאלה ואופיר הורידה את האוזניות מהאוזניים שלה, "מה?" היא שאלה, כנראה שלא שמעה את קולה של היילי שקראה לה בערך מיליון פעם, "תכניסי את המכשירים, אמרו ברמקול שאסור בתוך המטוס…" היא אמרה, ובאנחת אכזבה אופיר הכניסה את הטלפון שלה עם האוזניות לתוך תיק הגב שלה.
"נו, אור, חושבת על בעלך? מה הוא יגיד שהוא יגלה שיש לכם 69 ילדים בלי שהוא ידע?" היילי אמרה ושתינו צחקקנו בעוד שאופיר משועממת לגמרי, לא הקטע שלה אבל גררנו אותה לזה, היא איתנו אז היא באה איתנו לכל מקום – אחרי הכול, היא כמו הגיסה של לואי וניילר, אחות שלנו!
"אופיר את יכולה ללכת לישון" אמרתי לאופיר, הוא הוציאה כרית מיני פיצית והלכה לישון בתנוחה הכי הזויה (ומצחיקה) שראיתי בחיים שלי.
"נו… נכון הולך להיות לנו משעמם עכשיו?" שאלתי את היילי, היא פיהקה פיהוק ארוך ולאחר מכן השיבה: "כן, ניראה לי שכן…" ועצמה גם היא את עיניה.

-כעבור 10 שעות, שדה התעופה בלונדון, שעה 17:46-

התעוררתי במטוס מהקול של הטייס שהודיע שהמטוס בתהליך נחיתה, אפילו לא זכרתי שהלכתי לישון, ראיתי שהיילי ואופיר ישנות והערתי אותן כדי שנהיה מוכנות לרדת מהמטוס כשהוא ינחת. "בנות, קומו.." אמרתי כמעט בלחש וניערתי את אופיר ביד אחת והיילי בשנייה, שתיהן קמו כמו בתזמון מושלם, בדיוק באותה שנייה. "כבר הגענו?!" היילי שאלה בהתרגשות ובקול ערני לגמרי, כאילו לא ישנה בכלל ואותו החיוך נמרח שוב על פניה. "כן, הגענו." אמרתי והיא מיד אחזה בתיק שלה, "המטוס נחת בשדה התעופה 'לונדון אייר' בלונדון, אנא צאו מהמטוס אל שדה התעופה, מקווים שנהניתם מהטיסה." הטייס קרא ויצאנו, לוקחות את המזוודות שלנו מבטן המטוס.

-חצי שעה לפני, בבית של הבנים-

~לואי~

"בנים, רדו למטה!" קראתי אל המדרגות, מחכה שמישהו ישמע וירד למטה, רציתי לברר עם מי הארי דיבר בטלפון, למה הוא צעק 'איך אני יכול להיות מוכן ב-12 שעות בלבד?!' ולמה צריך להתכונן? לפעמים אני פשוט לא מבין אותו…
נייל וזאין מיד ירדו למטה, ליאם מעט אחריהם והארי בערך דקה אחרי כולם. כולנו נעצנו בו מבטים, והוא החזיר לנו מבט לא מבין.
"למה קראת לנו?" נייל שאל, וזו אחת הפעמים היחידות היום שראיתי אותו, אך לא ליד שולחן האוכל. "קראתי לכם, כי אני חושב שלהאז יש מה לספר לנו, לא ככה?" אמרתי והפניתי מבט שואל לכיוונו של הארי, אני לא מבין למה הוא לא סיפר לי שומדבר, ולמה מאז השיחה שלו עם… מי שזה לא היה הוא רק מסתגר בחדר שלו, לא יוצא ולא מדבר עם אף אחד…
"אני חושש שזה נכון… טוב, תקשיבו, אני הולך להפיל עליכם עכשיו משהו, שנפל גם עליי, אבל אם נתמודד עם זה ביחד אנחנו נצליח… להסתדר." האז אמר, כולם נעצו בו מבטים סקרנים, אפילו אני, למרות ששמעתי את החצי שלו בשיחה. "נו… אתה לא מתכוון ל.. הפיל עלינו את זה?" ליאם שאל ועבר במבטו על כל אחד מאיתנו, לקבל אישור במבט שהאז יכול לדבר. כולם אישרו.
"טוב, אז ככה… מגיעות לפה שלוש בנות, בת דודה שלי שלא פגשתי מגיל 4 ושתי חברות שלה… הן יהיו פה לשנה." הוא אמר וארבע לסתות נפלו לרצפה, כולנו היינו בשוק חוץ מהארי, שהשפיל את מבטו המתבייש לרצפה כנעלב. "מה… מה אתם אומרים?" הוא שאל בלי להרים את ראשו.
"מה אומרים?! מתי הן מגיעות?!" זאין שאל כמעט בצעקה, הארי צחקק מעט והסתכל בשעון שעל ידו. "בערך… עכשיו!" הוא צעק, "המטוס שלהן בלונדון! חייבים ללכת לאסוף אותן לפה!" הוא צעק, כולנו רצנו למכונית, התנעתי את המנוע ויצאנו לדרך.

"איך קוראים לה? להן?" נייל שאל בדרך בעוד הוא מחזיק חתיכת בריסטול, כדי לסמן לבנות לאן לגשת כשהן יורדות. "קוראים לה היילי, ולשתי החברות שלה… אין לי מושג, למען האמת." האז אמר, ונייל רשם את השם 'היילי' על הבריסטול בכתב די ברור. "הגענו." אמרתי לכול, נייל לקח את הבריסטול ויצאנו אל שדה התעופה.

-בחזרה להווה-

נכנסנו לשדה התעופה המלא באנשים, נייל נעמד על אחת המדרגות שעולות לקומה והרים את השלט שכתב, מיד הסתובבו אלינו שלוש בנות, שלושתן היו יפהפיות, אך הייתה שם אחת שתפסה את עיניי על השנייה הראשונה; היה לה שער חום גלי וארוך מאוד, העיניים שלה נצבעו בצבע צהוב-ירוק, היא הייתה גבוהה ורזה עם חיוך גדול ונחמד, היא הייתה פשוט מושלמת! לא יודע למה, דמיינתי את בת הדודה של הארי עם שער בלונדיני (גם אני – הערת הכותבת), אבל מסתבר שהיא לא כזאת.
שלוש הבנות התקרבו אלינו, ומכיוון שהייתה אחת שמיד קפצה על הארי בחיבוק ניחשתי שזו בת הדודה שלו. היה לה שער חום מדהים ומחומצן בקצוות, עיניים חומות כמו שוקולד חם וטעים, היא הייתה גבוהה למדי, שחומה ודי רזה, היה לה עגיל הליקס אחד באוזן, עגיל כסוף באף, וכשהסתכלתי מקרוב הבחנתי שיש לה גם עגיל בטבור… היא הייתה די יפה, והייתה עוד אחת, היה לה שער גלי בצבע שטני ועיניים ירוקות אפורות היא הייתה בגובה די ממוצע ורזה. "שלום, קוראים לי היילי." היילי, בת הדודה של הארי הציגה את עצמה, היא ניסתה להתנהג אלינו כאילו אנחנו אנשים רגילים, אבל כשהגיעה להסתכל על נייל לא יכלה להתאפק. "עאעאעאעאעאעעא!! אתה.. ני… נייל הורן עאעאעאעאעא!!" היא צעקה וכולנו התפקענו מצחוק, היא התנפלה עליו בחיבוק והוא חייך חיוך מעט מוזר, לא הבנתי מה פשר ההבעה שלו… עד עכשיו הנערה שהדליקה אותי התעסקה בטלפון הנייד שלה, ולא שמה לב לכל ההתקהלות והרעש. "אני אופיר." אמרה הבחורה השנייה, זו שעמדה ליד היילי ולחצה יד לכל אחד מאיתנו.. "היא לא דיירקשנית..-" היילי אמרה בעוד היא ממשיכה למחוץ את נייל שנעשה מעט כחלחל (*~* – הערת הכותבת) מחיבוקה, ואופיר חייכה חיוך קלוש. "כן… אני לא ממש בקטע הזה." היא אמרה ונגעה בכתפה של הנערה השלישית, כל מערכותיי נדלקו ברגע, נשימתי הואצה כפול מליון, התכוננתי לראות את פניה.
עיניה הצהובות-ירוקות הביטו בי ונפערו מתדהמה, היא חייכה חיוך מבוהל ומופתע, "אני לואי, לפי הפרצוף שלך את בטח מכירה אותי.." אמרתי בצחקוק קל, היא הנהנה בראשה וחיוכה גבר מעט, כך גם שלי.
"אני… אני א… אור.. אתה לואי טומלינסון…" היא מלמלה ותלתה באופיר מבט שאומר 'אני עוד שנייה מתעלפת פה!!' ונאחזה בכתפה של אופיר כדי לא ליפול אחורה, וזו תלתה בה חיוך קטן.
"עוד שנייה תהרגי אותו, היי!" אופיר הביטה לעבר היילי ונייל ואמרה להיילי, היא התנתקה ממנו מיידית והסמיקה כהוגן.
"בואו נצא." הארי אמר והתחיל ללכת, היילי אחריו בעוד היא משלבת את כף ידה בזו שלו והוא מחייך אליה את החיוך השובב שלו ונייל נכרך אחרי שניהם, אופיר וליאם מדברים ביניהם ואני, אור וזאין הולכים בשלישיה בלי לומר מילה.