סיפור על וואן דיי המושלמים עונה 2- פרק 1

-נקודת מבט של שחף-
נו!! למה אני לא יכולה להגיב!!! נייל! אני שומעת אותך!
גם אותך טיי, וגם אותך זאין ואת איימי הקטנה שהצטרפה אליינו!
גם אותך ענבר, ואותך ליאם ואת ג'ייק וניק הקטנים! אני מצטערת שלא הייתי בחתונה שלכם, אני ממש מצטערת, אבל שמעתי שהיה נפלא !
נועה ולואי, אתכם אי אפשר לפספס, ואת שון, הבן שלכם, שלפי התיאורים- מושלם!
אס והארי, הריבים הבלתי פוסקים שלכם! גם אתזה אני שומעת!
למה אני לא יכולה פשוט להגיב לכם?!
זה בערך מה שעבר עליי בשנה ושלושת החודשים האחרונים, כן כן, כבר שנה ושלושה חודשים שאני בקומה, ונייל, הוא לא וויתר עליי, אפילו לא לשנייה, כל יום הוא פה, והוא משתדל גם כל לילה..
היום אמור להיות ה- 15\1\17 אם אני לא טועה, בכל זאת אני צמח.. (למי שלא יודעת קומה נקרא גם צמח).
מזה?! מזה כל הלבן הזה? איפה אני?!
נייל? טיי? נועה? ענבר? אס? הארי? זאין? לואי? ליאם? כולכם פה?!
"נייל?" הברה אחת יוצאת מפי.

-נקודת מבט ענבר-
"נייל" שמעתי קול קורא אלינו.
זאת שחף! היא.. היא התעוררה? כאילו, שחף פה? אני לא יכולה לעכל את זה שהיא פה.
ביקשו מאיתנו לצאת מהחדר כדי שהאחות תבדוק אותה.
ישבתי בחוץ, בתוך זרועותיו של ליאם, מנסה לעכל שהיא פה!! שחף התעוררה! סופסוף!
"את בסדר?" ליאם שאל.
"אני.. אני באמת שלא יודעת" אמרתי מבולבלת מזה ששחף פתאום התעוררה.
"אני פה, את יכולה לספר לי מה את מרגישה" ליאם אמר והעביר את ידו בשיערי.
"אני פשוט לא יודעת מה להגיב, מה להגיד לה כשאני אראה אותה עוד מעט כשניכנס אליה, אם היא בכלל לא תזכור אותי? מה יהיה אז? " אמרתי ודמעות התחילו לזלוג מעיניי.
"היא תזכור אותך! אל תדברי שטויות!" ליאם אמר וחיבק אותי.
"ולגבי מה שתגידי לה, אל תתכנני מראש, מה שייקרה ייקרה" הוא הוסיף וניגב את דמעותיי.
"אתה כזה מושלם" אמרתי והנחתי את ראשי על ברכיו, נשכבת על הספסל הארוך שישבנו עליו רק שנינו.
"אני יודע" ליאם אמר וגרם לי לחייך.
ליאם שיחק בשיערי עד שהאחות יצאה מהחדר של שחף.
"נו מה מצבה?" שאלתי את האחות במהירות.
"היא בסדר, היא התעוררה, היא תצטרך להישאר פה לכמה ימים לבדיקות ולמעקב, אתם יכולים להיכנס אבל אל תפעילו עליה לחץ או עומס, היא חלשה" האחות אמרה וחייכה אליי.
"תודה" אמרתי והאחות הלכה.
נכנסנו לשחף.
"היי" היא לחשה והתיישבה במיטתה.
"אני לא, אני פשוט לא מאמינה שאת ערה" אמרתי וחיבקתי אותה, אולי עשר דקות התחבקנו, זה לא הספיק לי, שנה ושלושה חודשים לא לחבק אותה ועכשיו להשלים את הכל בכולה עשר דקות? לא זה פשוט לא מספיק.

-נקודת מבט של טיי-
עברה שנה ושלושה חודשים מאז ששחף נכנסה למצב קומה.
כל יום אנחנו פה, וכמעט כל לילה נייל פה.
הוא לא מוותר עליה, וטוב שכך!!
"נייל?" שמעתי לחישה.
"היא התעוררה! היא התעוררה! מהר תקראו לאחות" נייל צעק מאושר.
הארי הלך לקרוא לאחות.
"תצאו בבקשה" היא ביקשה.
"לא! עד שהיא התעוררה! אני לא עוזב אותה" נייל בכה, מסכן, אני לא יכולה לתאר את מה שעובר עליו.
"דיי נייל! תיתן להם לעשות את העבודה שלהם" זאין הרגיע את נייל.
יצאנו מהחדר חסרי סבלנות, מחכים כבר לתשובה לגבי מצבה של שחף!
אחרי שעה בערך של חוסר סבלנות ובכי של 4 תינוקות האחות יצאה אלינו.
"נו מה מצבה?" ענבר דאגה לשאול מיד.
"היא בסדר, היא התעוררה, היא תצטרך להישאר פה לכמה ימים לבדיקות ולמעקב, אתם יכולים להיכנס אבל אל תפעילו עליה לחץ או עומס, היא חלשה" האחות אמרה וחייכה אלינו.
"תודה" ענבר אמרה והאחות הלכה.
נכנסנו לשחף.
"היי" היא לחשה והתיישבה במיטתה.
"אני לא, אני פשוט לא מאמינה שאת ערה" ענבר אמרה וחיבקה אותה, אולי עשר דקות הן התחבקו, אפשר להבין.
"כבר התרגלנו לראות אותך ישנה" אמרתי וצחקנו.
כולם חיבקו אותה, נייל עמד מאחוריי כולנו, הפנים שלו היו קפואות, הוא רק שקע בשחף.
"נייל, התגעגעתי" שחף אמרה וסימנה לליאם שישב לידה שיעזור לה לקום.
הם הגיעו לנייל, שחף נעמדה מולו והסתכלה בעיניו.
"אני חושב שכדאי שנשאיר אתכם קצת לבד" ליאם אמר וסימן לכולנו לבוא אחריו אל מחוץ לחדר.
יצאנו והשארנו אותם שם לבד לדבר.

-נקודת מבט נייל-
"מה? אני.. אני לא מאמין.. את ערה?" אמרתי מבולבל, לא הצלחתי לעכל שהיא פה, אחרי כלכך הרבה זמן!
"אני פה, ואני פה לתמיד" היא אמרה והתקרבה אליי יותר.
עכשיו היינו ממש צמודים, ליטפתי את שיערה שכל כך התגעגעתי אליו, ליטפתי את פניה ואז שפתייה נחתו על שלי, ואוו, שנה ושלושה חודשים חיכיתי לנשיקה הזאת! שנה ושלושה חודשים! זה יותר מדי זמן! אבל זה סופסוף הגיע, כלכך חיכיתי למגע שלה, לנשיקות שלה!!
"אני כלכך אוהב אותך! את פשוט לא מבינה כמה התגעגעתי אלייך! לקול שלך,למגע שלך, להכל!" אמרתי כשהתנתקנו מהנשיקה.
"גם אני, אני כל כך אוהבת אותך, התגעגעתי אלייך, גם כששכבתי שםף לא בהכרה, גם אז לא הפסקתי לאהוב אותך ולהתגעגע אלייך!" שחף אמרה ונישקתי אותה שוב, נשיקה אחת לא מספיקה לשנה ושלושה חודשים!!
"נראלי שכדאי לקרוא להם שייכנסו" שחף אמרה כשהתנתקנו מנשיקה ארוכה מאוד..
קראתי לכולם להיכנס, השלמנו פערים.
היא סיפרה לנו שהיא שמעה אותנו אבל לא הצליחה להגיב, עד כמה שהיא רצתה, היא לא יכלה.
"רק, פעם הבאה, אם חס וחלילה מישהו יהיה בבית חולים, אל תשאירו את אס והארי לבד, הם רבים בלי סוף, כמעט התעוררתי רק מהצעקות שלהם" שחף אמרה וצחקנו.
"טוב אתם תתנו לי לראות את האחיינים הנסיכים שלי איימי, שון, ג'ייק וניק או שאני אמשיך לחכות?" שחף אמרה.
"מאיפה את יודעת את השמות שלהם?" ענבר שאלה מבוהלת.
"אמרתי לכם, אני שמעתי כל מילה שלכם פה, פשוט לא יכולתי להגיב" שחף חזרה על דבריה, היא באמת אמרה את זה קודם.
"הנה, זאת איימי" זאין אמר והראה את איימי לשחף, היא החזיקה אותה בידיה, ליטפה את ראשה והסתכלה עליי. אני כלכך רוצה שתהיה לנו גם אחת כזאת קטנה ומתוקה.
"אלה הם ג'ייק וניק" ענבר אמרה והביאה לה את ניק וג'ייק.
"הם דומים מדי, איך אני אבדיל?" שחף אמרה וצחקה.
"את תתרגלי, וחוץ מזה לג'ייק יש נקודת חן קטנה מתחת לאוזן" ענבר ענתה לה.
"ואיפה שון הקטן? שמעתי שהוא יהיה ממש דוגמן צמרת" שחף אמרה והסתכלה על נועה ולואי.
"הוא ישן, אבל את מוזמנת לראות אותו" לואי אמר והסיע את העגלה שבה שון ישן לכיוונה של שחף.
"איזה דוגמן קטן" שחף אמרה וליטפה את ידיו הקטנות.
"אני מצפה לפחות לשלושה כאלו, זה ברור לך?" שחף אמרה לי וצחקה.
"כמה שתרצי, אם זה איתך אז מצדי 40 ילדים" אמרתי לה ונישקתי אותה.

-נקודת מבט של טיי-
השלמנו פערים עם שחף, סיפרנו לה על כל מה שקרה, מהחתונה של ליאם וענבר שלצערה היא פספסה עד לריבים הטפשיים של הארי ואס.
הגיע הערב, ענבר ונייל נשארו עוד עם שחף, אנחנו חזרנו בנתיים הביתה.
"טוב תקשיבי, ארבעה תינוקות בבית אחד, זה לא עובד" זאין אמר לי כששלחתי אותו לחדר לראות למה איימי בוכה.
"תפסיק להתלונן ותלך" אמרתי ונתתי לו מכה קטנה כדי שיזיז את עצמו.
"טיי! בואי מהר!!"