סיפור על וואן דיירקשן (מצאתי שם סוף סוף!!) פרק 3

אוקיי אז תודה רבה על התגובות שלכם:))) ממש ממש שמחתי לראות אותם, כל היום הייתי בעננים וחברות שלי לא הבינו מה עובר עלי!
החלטתי לקרוא לסיפור the real moment, ממש אהבתי את השם שנתנו לי בתגובות אבל הוא פשוט לא התאים לסיפור, אבל עכשיו התחלתי לכתוב עוד סיפור שקוראים לו ככה:)
אז אחרי החפירה הקשה- הנה הפרק (וסורי שהוא קצר)
*נקודת מבט סקרלט*
ג'ייד חזרה מהשירותים, אחרי קצת יותר מדי זמן שהיא הייתה שם, אם אתם שואלים אותי… עמדתי לשאול אותה מה קרה, אבל היא לא נתנה לי הזדמנות לפתוח את הפה. "בואי, שמעתי שני בחורים אומרים שההופעה מתחילה!!" היא אמרה ומשכה אותי בידי לכיוון הבמה. לא היה צריך יותר מזה. אני כבר הייתי שם, מחכה להם.
אחרי שתי דקות של ציפיה, הם עלו לבמה. הארי, לואי, זאין, נייל וליאם. חמשת המושלמים שלי. כל כך קרובים אליי. הרגשתי שאני עומדת להתעלף, עצמתי את עיניי וזזתי לקצב המוזיקה. לפתע שמעתי את ליאם קורא במיקרופון: "אנשים, נודע לנו שיש פה בקהל מעריצה שלנו שחוגגת היום 18, ואנחנו רוצים להעלות אותה לבמה ולהקדיש לה שיר. אז… סקרלט, את מוכנה לגשת לבמה?" פתחתי את עיניי והתבוננתי המומה בג'ייד, שחייכה בערמומיות. "נו, כמה סקרלט שחוגגות היום 18 כבר יש פה?" היא שאלה ודחפה אותי לעבר הבמה. לפני שהספקתי להבין מה קורה, הרגשתי יד תופסת אותי מלמעלה ומושכת. הסתכלתי וראיתי מולי לא אחר מהארי סטיילס, אהובי, מחייך אליי. עמדתי במקום עם פה פתוח, פשוט כמשמעו. הארי צחק וקרב אותי אליו. "מזל טוב, סקרלט…" הוא לחש לי באוזן. "את נראית מאוד נחמדה. אולי תישארי פה קצת אחרי ההופעה ונדבר ככה, את יודעת?" הרגשתי את נשימותיו החמות על צווארי. היה לו את הריח הכי טוב שהרחתי אי פעם. "בכל אופן, אם לא, אז הנה המספר שלי…" הוא אמר ותחב לי ליד פיסת נייר. הוא הסתכל עליי, ואז פנה והלך משם. עמדתי שם ובהיתי במספר כלא מאמינה. דמיינתי את זה, או שהארי פאקינג סטיילס הרגע נתן לי את המספר שלו???
*נקודת מבט זאין*
הסתכלתי על הארי מדבר עם סקרלט ולא יכולתי שלא לחייך. הוא כזה רומנטי!! ציחקקתי כשראיתי את סקרלט מסמיקה, ואז החלטתי. "שניים יכולים לשחק במשחק הזה, הארולד," מילמלתי ופניתי אל המיקרופון. "אתם יודעים," שאלתי את הקהל. "לסקרלט יש עוד חברה שנמצאת פה. קוראים לה ג'ייד ואני מציע שגם היא תעלה לפה לחגוג איתנו!!!" חייכתי.
הבטתי מסביב והבחנתי בג'ייד הסמוקה מתקרבת לבמה. "מה עבר לך בראש, זאין? אני שונאת להיות מול הרבה אנשים!!" היא סיננה לעברי. "לזה את קוראת הרבה אנשים?" שאלתי. "מותק, את מדברת פה עם מישהו שהופיע על הבמות הכי גדולות בעולם!!!!!!!" "ואתה מדבר פה עם מישהי שיש לה טראומה מאז המסיבת סיום של כיתה ב'!!!" היא ענתה. הופה, שנונה זאת. החלטתי לשנות נושא.
"אמרו לך פעם שאת יפה?" שאלתי אותה.
"כן, אבל אף פעם לא מישהו מפורסם, ואם יורשה לי לומר חתיך, כמוך".
"אווו…. את מחמיאה לי…" אמרתי וציחקקתי.
"אז תגידי, יש מצב שאת נשארת פה אחר כך ואני מזמין אותך לאיזה דרינק?" שאלתי. "כן, בכיף, מאחר ונראה לי שהטרמפ שלי לא תצא מפה בזמן הקרוב…" היא אמרה והסתכלה בסקרלט שבהתה בהארי. "כן, אה?" צחקתי. "אבל קח בחשבון שאני עוד לא בת 18, אז בלי אלכוהול, כן?"
"בקטנה…" חייכתי אליה והיא תקעה בי מרפק. "אחמ אחמ," שמענו קול מאחורינו. הסתובבנו וראינו את ליאם מסתכל עלינו. "חברה, צריך גם לשיר, אתם יודעים?" הוא שאל. "וואלה, שכחתי," גיחכתי אליו. "לא מצחיק," הוא אמר ופנה אל המיקרופון.
"אז אנחנו עומדים לשיר את they dont know about us, השיר האהוב על שתי הבנות היפות האלה שפה." הוא אמר והתחיל לשיר.
סיימנו לשיר והקהל מחא לנו כפיים, וסקרלט וג'ייד המאושרות ירדו לחכות לנו מאחורי הקלעים.
*נקודת מבט ליאם*
טוב, אם יעשו תחרות ביני ובין זאין ביופי ובניסיון עם בנות הוא לוקח אותי בסיבוב, זה בטוח. אבל היי, יש סיבה לזה שמיליון בנות בעולם, אם לא יותר, מתות עליי, לא? אבל ג'ייד כבר שלו, אין סיכוי שהיא תרצה אותי… טוב, לא נורא. כמו שכבר אמרתי, יש עוד מיליוני בנות בעולם שמתות עליי. לא יהיה לי קשה למצוא אחת.