סיפור על וואן דיירקשן (אני צריכה עזרה עם השם…) פרק 1

*נקודת מבט ג'ייד*
"אמא, סקרלט בחוץ!!! אני יוצאת!!!!!!!!!!!!!" צעקתי ולקחתי את המעיל מהמתלה שבכניסה. "אל תחזרי מאוחר מדי, מותק!" צעקה לי אמא בחזרה. "טוב!" עניתי ויצאתי.
היי,אני ג'ייד, בת 17 וחצי, שנה אחרונה בתיכון. אני די יפה, עם שיער בלונדיני ארוך וגלי, עיניים ירוקות, עור חיוור, גבוהה ורזה. אתם בטח שואלים מה אני חושבת על הלהקה 'וואן דיירקשן' (כי אחרי הכל הסיפור הוא עליהם)… טוב, אני לא דיירקשנית כמו סקרלט, הBFF שלי, אבל אני שומעת שירים שלהם וחושבת שיש להם מוזיקה טובה, מאוד טובה אפילו. אני לא יודעת מי הכי חתיך, כולם שם חמודים בעיניי, אבל סקרלט לגמרי מאוהבת בהארי. סקרלט היא נמוכה, עם עור שחום ושיער חום יפהפה עם גוונים בלונדיניים, עיניים חומות וגדולות וריסים ארוכים. כמו שכבר הבנתם, היא דיירקשנית. "בדם", כמו שהיא נוהגת לומר. היום אנחנו מתכננות לצאת למועדון שוואן די מופיעים בו, לכבוד יום ההולדת שלה. (לא ההופעה לכבוד היומולדת, הבילוי…) קיצר, נכנסתי למכונית הספורט האדומה של סקרלט, שצוחצחה במיוחד לכבוד האירוע, והתחלנו לנסוע. "אני כל כך מתרגשת!!!!!!" צווחה סקרלט. גם כרטיסים להופעה של וואן די, ועוד VIP… את החברה הכי טובה בעולם!!!!!!!!!!!!! אני מתה עלייך ג'ייד!!!" גם אני אוהבת אותך סקר, אבל תרגיעי… בסוף עוד נעשה תאונה!" גיחכתי. סקרלט חייכה ונשמה עמוק. " את צודקת, אבל אני פשוט כל כך שמחה!!" היא אמרה והשתתקה. נסענו כך עוד מספר דקות, ואז היא הושיטה את ידה לנגן הדיסקים והפעילה אותו. מיד התנגן באוטו השיר they dont know about us, השיר האהוב על שתינו. נסענו כך, שותקות, עד שהגענו למועדון.
*נקודת מבט זאין*
כבר עברו חודשיים וחצי בערך מאז שנפרדתי מפרי, ועדיין קשה לי. אני זוכר את היום הזה כאילו שהוא קרה אתמול… קבענו לצאת ביחד לסרט החדש שהגיע לקולנוע. באתי לאסוף אותה, וכבר בתחילת הערב הרגשתי שמשהו לא בסדר… היא לא הייתה צחקנית כמו תמיד, ונראתה מרוחקת, וכשניסיתי לנשק אותה היא נרתעה ממני. "תקשיב, זאין," היא אמרה כשהורדתי אותה בביתה. "קשה לי שאנחנו כל כך רחוקים אחד מהשני… כשאתה חוזר מסיבוב הופעות שלך אני בסיבוב הופעות, אני מרגישה שאנחנו לא מתראים מספיק, ו…" "לאן את חותרת, פרי?" קטעתי אותה. היא נשמה עמוק והסתכלה לי בעיניים. "ואני חושבת שזה לא ילך בינינו." היא אמרה בבת אחת ויצאה מהאוטו. ישבתי שם עוד חצי שעה בערך, ובהיתי בבית. לאחר מכן התחלתי לנסוע לכיוון הבית שלי (ושל הבנים). נכנסתי והתעלמתי מהקריאות של הארי ולואי להצטרף אליהם ל"אמת או חובה". עליתי לחדר שלי ונשכבתי על המיטה. ואז… אני די מתבייש להגיד את זה, כי בעיקרון אני אמור להיות הבאד בוי בלהקה, אבל התחלתי לבכות.
פתאום הארי ניער אותי. "עוד פעם אתה חולם על פרי?" הוא שאל. "תבין, זאין. אני לא אומר את זה כדי שתתעודד, אבל באמת שלא הייתם מתאימים…, וחוץ מזה, אחי, עברו כבר חודשיים! צא מזה!" ליאם טפח על כתפי. " הגענו למועדון, בויז.." הוא אמר. "כולם לצאת! ובהצלחה!" "ואו, בנים," אמר לפתע נייל, והצביע על החלון של הלימוזינה. "תראו את שתי אלה…" הסתכלנו וראינו שתי בנות יפהפיות, אחד בלונדינית וגבוהה, ואחת ברונטית ונמוכה. אני נדלקתי על הבלונדה. כאילו, גם הברונטית הייתה יפה… אבל היא? וואו. הסתכלתי על שאר הבנים וראיתי שגם ליאם ונייל בוהים בבלונדינית, כמוני. הארי, לעומת זאת, רייר על הברונטית, ורק לואי ישב וחייך לטלפון שלו במבט מאוהב. חטפתי אותו והקראתי בקול: "בהצלחה אהובי… אני לא צריכה לאחל לך את זה, אני יודעת שתשיר מושלם בדיוק כמו תמיד!!" "עוד פעם רוניי?" גיחכתי. "אתם ממש זוג יונים, לו…" לואי הסמיק וחטף את הטלפון בידי בחזרה. "תתמודד," הוא פלט לעברי ושקע שוב בהתכתבות. הבנים ציחקקו ואז חזרו לבהות בשתי הבנות, וכך גם אני. עכשיו הבלונדינית הוציאה זוג כרטיסים ומרה אותם לברונטית, שבתגובה קפצה וחיבקה אותה. "די, אני לא מאמין!" מלמל ליאם. " נראה לי שהם באות להופעה שלנו!!" נייל הנהן וחייך. "תקשיבו, בנים," אמר הארי. " בא לי נורא את הברונטית הזאת… אנחנו עומדים לתת את הביצוע של הלייף!!" לואי צחק. "הכל בשבילכם אחים שלי…" הוא אמר. "לי יש את רוניי, אני מסודר" "שמענו, לואי, שמענו…" אמרתי. "חסר לך אם אתה עושה שטויות על הבמה הפעם!!" "לא מתחייב," אמר לואי, ומיד נחנק מנייל שקפץ עליו.