סיפור על ואן דירקשיין פרק 5 "hurt" כמה דמיות חדשות נכנסות לסיפור ^.^

"חכיייי שרלוט על תלכי" רץ אחרי הארי וטפס בידי
"על תיגע בי אפילו"! צעקתי עליו והרגשתי את השנאה כלפיו
באותו רגע. הוא ניראה בשוק מהתגובה שלי
"אין לך מה להגיד אהה?!" אני אומרת ומנחיתה
על לחי שלו סתירה. הוא סובב את ראשה לצד מהדף
הסתירה ולעט לעט סובב את ראשה חזרה עליי והסתכל
עליי בעיינים לא מבינות "כן אני רואה אין לך מה להגיד
כי באמת לא מגיע לך בכלל לדבר איתי אתה שקרן דפוק"
אני הוצעתי את כול העצבים והכעסים שבערו בי באותו רגע
צעקתי כול כך חזק עד שהערתי את שאר הבית ואז התגלה
לי שכל הבנות וכול שאר הבנים שמעו וראו את השיחה שלנו
"אווואווווווווץ'" מילמל נייל כשראה אותי נותנת להארי סתירה
"נייל סתום"!! שמעתי את תהל נותנת מרפק לנייל ביד
"אואוו מה אתם צועקים כול כך מוקדם בבוקר" קם ליאם.
שהיה מחוסר חולצה ועינו היו חצי סגורות
"הנה עוד אחד אתם לא רואים שבני אדם במשבר"
צרחה אמבר על ליאם ונתנה לו סתירה חלשה על גבו.
"אבל למה להרביץ" אמר ליאם ונשך בכתף את
אמבר "כי אתה בן" ציחקקה תהל בקול מתגלגל
"חה יה הצחקת אותי עד מוות" אמר ליאם בציניות
"איפה זאין" חיבקה אותי אמבר והרחיכה אותי מהארי
"בטח יושן" פיהקה תהל והתמתחה בזמן שכולם נעצו
בה מבטים "מה כולכם בוהים בי כמו קופים"
עיתצבנה תהל "סתם אתם אחים כול כך קרובים מה פצעום אין
לך מושג מה קורה איתו" התחכם נייל עם תהל
"לא מצחיק נייל….אחרי שהוא מתחיל לצאת עם איך שלא קוראים לה אני בישבילו הופכת לאויר".
התלוננה תהל והתחילה לנסות לעשות להארי צמות בשער.
"או הנה היפיפיה הנרדמת קמה" מחק נייל והצביע על
זאין שירד ממדרגות הקומה השלישית כשהוא לחלוטין מתעלם
ממה שנייל אמר ובקום.
מנשק בלהט בחורה בלונדינית שתהל כול כך מתאבת
"איכסס" מילמלה תהל לי באוזן והוציע לשון "שוש הם מאמי"
קפצה עליינו אמבר והתמתחה על הרגליים שלי ושל תהל.
הבנים הסתכלו על השניקה שלהם בףבעיניין רב "ליאם על מה אתה בידיוק
מסתכל שם" מילמלה תהל בכעס "אהה על כלום למה".