סיפור על דמי ונייל…. חלק ראשון

אני לא רוצה שוב לבית הספר, למה אני חייבת ללמוד בבית ספר שכולם שונאים אותי? למה אני חייבת לקום כל בוקר עם המחשבה שהינה עוד יום שיפגעו בי בגלל החיצוניות שלי?.
אני לא תלמידה כל כך שונה מהשאר אבל כולם משום מה שונאים אותי.
לפני כשנה התחלתי לחתוך, אני יודעת שזה לא בסדר אבל רק ככה אני מרגישה את עצמי יותר טוב.
לפני כשבוע אכלתי מנה גדולה של אוכל וכשהבנתי שאני ישמין מזה התחלתי להקיא הכל.
אני כבר שבוע מקיאה כל מה שאני מכניסה לפה, אני יכולה לאכול 3 מנות ולהקיא את כל זה.
"דמי יפה שלי בואי לאכול" שמעתי את אימי אומרת.
"אמא אני לא רעבה" אמרתי לה בזמן שאני אוספת את התיק שלי ומחביאה את הסכין.
"דמי יפה שלי למה את לא רעבה? אתמול בערב גם לא אכלת" אמרה אמא.
"אמא אני עכשיו מאחרת לבית הספר, אין לי זמן לדבר איתך על זה" אמרתי ויצאתי מהבית.
כשהגעתי לבית הספר מיהרתי ללכת ללוקרים כדי להכניס את הספרים שהכבידו על גבי.
"היי ילדה חננה" אמרה לי ילד אחד.
"מה אתה רוצה ממני? מה עשיתי לך? למה השנאה הזאת?" שאלתי והתחלתי לבכות.
"איזה בכיינית!" אמר הילד וברך.
נכנסתי לכיתה ובכיתה שלי ישב ילד חדש, ניגשתי אליו ושאלתי אותו:
"היי קוראים לי דמי ואיך לך?"
"קוראים לי מייק ואני הוזהרתי שעדיף לי לא ליצור איתך קשר כי את מפחידה" הוא אמר והוריד את מבטו.
"ואתה באמת חושב ככה?" שאלתי מופתעת.
"לא, אני חושב שאת נחמדה אבל אמרו לי שיעשועליי חרם אם אני ידבר איתך אזאני מעדיף לשמור מרחק!" אמר מייק ויצא מהכיתה.
כל היום בבית הספר ישבתי לבדי עצובה,"למה מגיע לי כל היחס הזה? מה עשיתי לא טוב? למה אני לא יכולה ליהיות ילדה רגילה? מה זה בגלל שמגיל קטן אני משחקת בסדרה מפורסמת? אולי אני באמת מכוערת? אולי אני שמנה יותר מידי?" חשבתי לעצמי ואז ניגשה אליי היועצת של בית הספר.
"דמי, אני רואה שהרזת יותר מידי, את חייבת להבדק!" היא אמרה והביאה לי טופס הפניה לרופא…
אחרי שיועצת השכבה הלכה לקחתי את ההפניה וזרקתי לפח, "למה אני צריכה את זה בכלל, זה יעבור לי ההקאות בטח בגלל איזה וירוס ובגלל אותו וירוס אני גם מרזה" חשבתי לעצמי והלכתי לחצר של בית הספר.
שבועיים בערך אכלתי ממש מעט ואז התחיל מצבי להתדרדר.
אחרי שניהיתי חלשה אמא התחילה להביא לי אוכל לחדר ולטפל בי ויום אחד בזמן שהיא סידרה לי את החדר היא מצאה את הסכין שבו השתמשתי כדי לחתוך את עצמי.
"דמי, למה עשית את זה?" אמא שאלה אותי.
"אמא אני עברתי התעללות קשה מה רצית שאני יעשה? לחתוך זה היה הדבר היחיד שניחם אותי" אמרתי והתחלתי לבכות.
"דמי יפה שלי אל תיבכי!, אמרה לי אמא וחיבקה אותי.
"אני מבינה מה את עוברת, גם אני עברתי את זה, את צריכה לקחת את עצמך בידיים ולהבין שכל מי שפוגע בך בסוף יפגע כפליים" הוסיפה אמא ונתנה לי נשיקה.
"אמא אני מפחדת לחזור לבית הספר!" אמרתי לה והתחלתי לבכות לתוך הכרית.
"את לא תחזרי לבית הספר בקרוב, את תתאשפזי כדי להרפא מהמחלה שלך" אמרה אימי.
"אבל…." התחלתי להגיד ואז השתתקתי כי הבנתי שזה יהיה הדבר הכי נכון לעשות.
"בסדר אמא אני יאסוף כמה בגדים וניסע" אמרתי וקמתי ממטתי.