סיפור חיי (עם וואן די) – פרק 2

אוקיי אני מעלה את הפרק השני עכשיו רק כי אתם חמודות ובאמת אני ממש ממש מודה למי שמגיבה לי כי זה רק דוחף אותי לכתוב עוד פרקים אז שוב ממש תודה לכולן :)
אההה ותיקון מההקדמה: ג׳יין היא בת 18 לא 19 חחח וגם כל הסיפור הזה מתרחש בלונדון..
ובלי עוד חפירות הנה הפרק :

בכל הכיתה היו שלטים ותמונות שלי שאני מאוהבת בטום ובאמצע הכיתה כל הילדים צוחקים וטום ביניהם. הרגשתי כאילו לוקחים מצית ושורפים את כל הגוף שלי, פשוט רציתי לברוח משם ולקפוץ מאיזה צוק.
אמנדה ומאיה שעמדו לידי היו המומות כמוני והם ניסו להגיד לי משהו אבל לא הקשבתי להם, פשוט עמדתי בכניסה לכיתה כמו סלע – לא יכולתי לזוז ולהוציא מילה מהפה.
אחרי כמה שניות שעמדתי המומה בכניסה לכיתה ומסתכלת על כל הילדים שצוחקים עליי, ברחתי משם. רצתי לשירותים והסתגרתי שם והתחלתי לבכות את נשמתי… פתאום שמתי לב שכל הדרך עד לשירותים הייתה מלאה בשלטים האלה. ״ג׳י תפתחי את הדלת אנחנו רוצות לדבר איתך״ שמעתי את אמנדה ומאיה קוראות לי מהצד השני של הדלת, לא עניתי להם וזה כבר הפך לצרחות ובעיטות בדלת. נאנחתי ואמרתי להם ״לכו מכאן״ תוך כדי הבכי, פשוט רציתי לחזור לחתוך באותו רגע… ״ג׳יין זה לא מצחיק! תפתחי את הדלת או שנשבור אותה!!!״ לא עניתי ואחרי כמה שניות שמעתי צעדים ודלת שנטרקת ״סופסוף״ מלמלתי לעצמי ונזכרתי במה שקרה לי לפני שנתיים…
*פלאשבק*
חזרתי הביתה מהעבודה, הלכתי ברחוב לכיוון ביתי והבית שלי יחסית רחוק מהעבודה, אז התיישבתי על ספסל ונחתי כמה דקות והתעייפתי מההליכה ופתאום ראיתי חבורת בנים מתקדמת לעברי. כנראה שהם חזרו מאיזה מועדון כי הם היו שיכורים לגמרי וזה גם היה מאוחר בלילה, קמתי מהספסל והמשכתי ללכת והם הלכו אחרי. התחלתי לדאוג אז נכנסתי לכל מיני מקומות ועשיתי כל מיני פניות אבל הם הגבירו את הקצב שלהם והתקרבו אליי, כבר התחלתי ממש לפחד אז התחלתי ללכת ממש מהר והם התקרבו אליי יותר אז ההליכה שלי כבר הפכה לריצה והם אחרי. אחרי כמה דקות של ריצה מתישה נפלתי על המדרכה והם תפסו אותי. אחד מהם הרים אותי על הכתף שלו והם התחילו ללכת וצרחתי והרבצתי למי שהחזיק אותי אבל כלום לא עזר…
הם הכניסו אותי לאיזה חדר קטן והתחילו לגעת בי ולהוריד לי את הבגדים וניסיתי להתקשר לאמנדה אבל בשנייה הראשונה שהוצאתי את הפלאפון הם ניפצו לי אותו על הרצפה.
כמה שצרחתי ונאבקתי בהם זה לא עזר, הם התחילו להרביץ לי וקיבלתי מכה בראש ומהשנייה הזאת אני זוכרת רק שחור…
*סוף פלאשבק*
מאז היום הזה אני חותכת, אני לא יודעת למה אבל אני הרגשתי טוב עם עצמי שחתכתי עד שלפני חצי שנה אמנדה ראתה את הצלקות וגילתה על זה והיא הכריחה אותי להפסיק. אבל ברגע שנכנסתי לשירותים הוצאתי סכין ואתם כבר מנחשים מה קרה…
שמעתי קול חזק של משהו שנשבר ונזכרתי שאמנדה ומאיה הלכו להביא מישהו שישבור את הדלת, הרמתי את ראשי מברכיי וראיתי את אמנדה, מאיה ואת דיוויד.
~מנקודת מבטה של אמנדה~
אני ומאיה הלכנו משם וטרקנו את הדלת, אני ממש דואגת לה… חיפשנו מישהו שיעזור לנו לפתוח את הדלת ואחרי כמה דקות ראינו את דיוויד ״דיוויד בוא לפה עכשיוווו!!!!״ צרחתי לו ״מה? מה קרה?״ הוא שאל מבוהל ״אנחנו צריכות שתעזור לנו לפתוח את הדלת של השירותים של ג׳יין ומהר!״ אמרה לו מאיה ״למה שאני יפתח לג׳י את הדלת בזמן שהיא בשירותים?!״ הוא צחקק ״זה לא מצחיק אותי!!!!!!!! יכול להיות שהיא עושה לעצמה משהו עכשיו והכל בגלל הילדים המטומטמים בכיתה שלך!!!״ צרחתי עליו ״טוב טוב איפה היא ?!״ הוא אמר בלחץ ורצנו לשם, הצלחנו איכשהו לפתוח את הדלת ולא האמנתי למראה עיניי…
אמנדה ישבה על האסלה בוכה וכל הרצפה דם וסכין ביד שלה !! ״מה עשיתתתת?!?!?!?!?!!!״ צרחתי לה, היא לא ענתה היא רק בכתה ובכתה בלי הפסקה ״תשאירו אותנו לבד״ נאנחתי ואמרתי לדיוויד ומאיה בשקט ״אבל -״ ״תלכו מפה עכשיוווו!!!!!!!״ צרחתי לפני שהם הספיקו לסיים את המשפט והם הנהנו והלכו ״את הבטחת לי !!!״ צרחתי על ג׳יין ״את הבטחת לי שיותר לא תפגעי בעצמך ותראי איך את נראת עכשיו !!!! כל הרצפה מלאה בדם ואת יושבת על האסלה בוכה !!״ לא ידעתי מה להגיד לה מרוב ההיסטריה שלי הבכי שלה רק הלך והתגבר ואני כבר ידעתי על מה היא חושבת, התקרבתי אליה וחיבקתי אותה הכי חזק שיכולתי ולא הרפיתי לרגע ״ג׳י, מה שקרה לפני שנתיים כבר עבר וזה לא יקרה שוב… את צריכה להפסיק לפגוע בעצמך כי תראי לאיזה מצב את מגיעה! את האחות שאף פעם לא היתה לי ואני דואגת לך יותר מלעצמי אז בבקשה בשבילי, תפסיקי״ אמרתי לה עוד רגע בוכה ״אני אוהבת אותך״ היא אמרה לי בשקט ״אני חולה עלייך אחותי״ אמרתי לה ודמעות כבר הספיקו לרדת על לחיי ״אל תבכי״ היא לחשה לי נשקתי אותה בלחי וקמתי עזרתי לה להתנקות ולהסתדר שלא יראו את החתכים ויצאנו ומהשנייה שיצאנו דיוויד ומאיה קפצו על ג׳יין עם מלא שאלות וחיבוקים היא רק חייכה ואמרה להם ״לא עכשיו״ הם הנהנו והלכנו.
~מנקודת מבטו של הארי~
״לואיייייייייייייי!!!!!!!״ צרחתי ללואי שכבר הייתי עצבני עליו ממש הוא צרח והתחיל לברוח ואני אחריו ״פעם אחרונה שאתה נוגע לי באייפוןןןן !!!!!״ הוא נפל וצחק ואני הייתי שנייה מלהתפוצץ עליו זה ממש לא הצחיק אותי, הוא שלח לאנשים הודעות בטלפון שלי כמו ׳מה קורה אחותי? רק רציתי להגיד לך שאת מכוערת ונראית כמו אלוהים יודע מה ותלכי כבר לעשות משהו עם הפרצוף הזה את לא חושבת?׳ ועוד הודעות כאלה לכל מיני אנשים בטלפון שלי ואני ממש התעצבנתי עליו והוא צוחק ! זה נראה לו מצחיק ?! ״ברו זה בצחוק אל תיקח את זה ברצינות״ הוא התחיל כבר ממש ממש להתגלגל מצחוק ואני קמתי ממנו ויצאתי מהבית כולי עצבני אפילו לא יודע לאן אני הולך מעיף כל דבר שמפריע לי בדרך, פתאום נתקעתי במישהו אפילו לא שמתי לב במי ״אוי סליחה זאת אשמתי״ שמעתי קול חלש ומתוק אומר לי בשקט. ״ לא לא סליחה אני מתנצל אני – ״ הסתכלתי במי נתקעתי ופתאום כל העצבים שהרגשתי לפני שניה נעלמו כאילו לא היו. זה היה הבנאדם הכי יפה שראיתי אי פעם בחיים שלי.