סיפורים בהמשכים על וואן דיירקשן: פרק 9 .. :)

הפעם הפרק די ארוך, כפיצוי על הפרק שעבר.
פרק 9:
הייתי עם אופיר מאי והארי. אחרי כמה זמן, זאיין ולואי הצטרפו וגנבו ממנו את אופיר ומאי. אופיר ולואי כל שניה צחקקו בינהם או התנשקו, וכל הזמו דיברו, ואילו מאי וזאיין היו מחובקים על הספסל, ולא אמרו מילה. רק חייכו.
אני והארי היינו ביחד, אבל לא ביחד. פשוט הלכנו בקניון בלי לומר מילה. מדי פעם דיברנו, אבל רוב הזמן השתיקה הייתה מביכה.
"את רוצה גלידה?" הארי שאל אותי.
"כן.. ברור." אמרתי לו. "נקנה כבר לכולם."
הסברנו למוכר בדיוק איזה גלידות אנחנו רוצים, ואז לקחנו בידים, כל אחד שלוש גלידות, והבאנו להם.
לאופיר ולואי הבאנו גלידת שוקולד, כי הם מתים על שוקולד.
לזאיין הבאנו גלידת וניל,
ולמאי הבאנו שוקולד וניל. ולה היו 2 כדורים.
"דקה, למה למאי יש שני כדורים?" שאלתי.
"התמכרות לגלידה." הוא הסביר בשתי מילים.
אכלנו ביחד גלידה, צחקקנו, דיברנו..
ישבנו על הספסל , אחריי שסיימנו את הגלידות, והוא חיבק אותי.
"אני מצטערת אם פגעתי בך.." אמרתי לו.
"זה בסדר.." הוא אמר, קצת פחות עם חיוך. הוא הסתכל עליי ואני עליו, והוא התקרב אליי עוד ועוד עם השפתיים שלו. התקרבתי אליו קצת, ו..
"הארי, אני לא יכולה." הצטערתי. "פשוט.. אתה לא תבין."
"זה בסדר.. כשתהיי מוכנה את תגידי לי, נכון?" הוא אמר, קצת פחות פגוע מהפעם הקודמת כשלא נישקתי אותו בחזרה.
"כן.. ברור.." אמרתי מבואסת מהעובדה שאני כזאתי תקועה בעבר.
ידעתי שאני לא רוצה להתנשק עם הארי בגלל שון…
"תגידי.." הוא אמר לי, ברוגע ושלווה. "למה את לא רוצה להתנשק?"
"כי.. א..אני די מפחדת…" אמרתי להארי.
"מלהתנשק?" הוא שאל.
"לא.. פשוט.. בגלל האקס שלי." פלטתי מפי.
" את מפחדת שהוא יבוא אלינו? זה הוא שמאיים עליך?" הוא ניסה להבין מה קשור האקס לנשיקה.
"זה לא אפשרי.." אמרתי לו. שתקתי מעט. במקום לדבר, ירדו הדמעות מעיני. מחיתי את דמעותיי בידי, ולא ידעתי אם לספר לו שבעצם, הוא..
"שון הוא.. הוא מת." אמרתי. "ואני איכשהו תמיד נזכרת בסיפור ו.. מרגישה אשמה." נפתחתי להארי, וראיתי איך שהוא מסתכל עליי. הוא באמת אוהב אותי.
"למה את מרגישה אשמה?" הוא התעניין, ורציתי לספר לו את הסיפור.
"קבענו שנפגש." התחלתי להסביר לו. "באותו היום איחרתי באיזה חצי שעה, בגלל שלא מצאתי את המפתח לבית. והייתי לבד. אמא שלי בדיוק טסה לחו"ל.." המשכתי.
"נו?" הוא שאל בחוסר סבלנות, אחריי שהפסקתי מעט לדבר, ונתתי לדמעות לרדת. הוא חיבק אותי חזק. "את לא חייבת לספר אם לא באלך.." הוא אמר לי.
"זה בסדר.. אני רוצה.." אמרתי לו, בעת שאני מנסה להרגיע את עצמי. טיי, את יכולה לסמוך עליו. אם הוא באמת אוהב אותך, הוא יבין אותך.
"אני באתי אליו, והוא התחיל לצעוק עליי כמו משוגע. פתאום ראיתי אצלו צד אחר. צד רע כזה.." המשכתי את המשפט, ועצרתי מעט כדי לנגב את דמעותיי. "והוא פשוט יצא מהבית בעצבים, ואני בעקבותיו, צועקת לו שלא התכוונתי לאחר. אני לא ידעתי מה קרה לו, ולמה הוא מתעצבן עליי על חצי שעה שאיחרתי. הוא רץ לכביש ו.." בשלב הזה קמתי מהספסל, והתחלתי ללכת במעגלים. הארי קם אליי, וחיבק אותי.
"אני לא מבין איך בן אדם יכול לצעוק עליך כמו משוגע." הוא לחש אל אוזני. "או לריב איתך ככה.." הפעם בכיתי, מאהבה. מאהבה להארי. ידעתי שהוא יבין אותי.
"אני אוהב אותך, טיי. אני בחיים לא אריב איתך על דבר כזה שטותי." הוא אמר לי.
"אתה היחיד שאהבתי מאז הסיפור איתו.. אני פחדתי להתאהב כי פחדתי שיקרה שוב מצב כזה. אני ממש מרגישה אשמה שזה בגלל הריב שלנו.." אמרתי להארי, מאושרת כי יש לי חבר שבאמת אוהב אותי.
ראיתי את נוי מתקרבת אלינו, ולא הבנתי למה. היא לפני רגע לא הייתה איתנו..
"למה את בוכה?" היא שאלה אותי, והפעם פחות בעצבים.
לא ידעתי אם לענות. אולי אני אספר לה והיא תתעצבן?
"ס.סתם.." אמרתי. הארי הלך, והשאיר אותנו לבד. התיישבתי על הספסל.
"תקשיבי.." נוי פתחה את השיחה. "אני אומנם קשוחה מבחוץ, ואני באמת קצת עצבנית וקצת מהכל אבל.." היא המשיכה. "את לא תביני את זה . אני מרגישה אשמה ממשהו שקרה לי בעבר, ופשוט הלב שלי ממש הפך לאבן. אני לא יכולה להרגיש יותר שום דבר לאף אחד.."
"תאמיני לי שאני הכי מבינה את זה.." אמרתי וניגבתי את דמעותיי, והיו לי הרבה מהן. סיפרתי לה את הסיפור שסיפרתי לפניי רגע להארי. על שון.
"וואו." היא אמרה, רק מילה אחת. היא ממש רצתה לומר לי משהו, אבל היא התחילה לבכות. כן כן, פשוט לבכות. נוי הקשוחה והעצבנית, בוכה לידי.
"כשנולדתי.." היא התחילה את משפטה. "אימי מתה. ממש בלידה. לא זכיתי להכיר אותה." הסתכלתי על עינייה הירוקות והדומעות.
"אני תמיד חשבתי על זה. על מה שקרה בלידה שלי. את מבינה שבגלל שאני נולדתי, אמא שלי מתה?" היא אמרה לי.
"אני מבינה וחצי.." אמרתי לה, בהתלוצצות אך בטיפת רצינות. "גם אני מרגישה אשמה במה שקרה לשון, האקס שלי." הסברתי לה. פתאום הרגשתי איך נוי לא קשוחה. להפך, אני ממש מבינה אותה.
"סליחה שהייתי קשוחה אליך. וגם מליאם אני צריכה לבקש סליחה.. התנהגתי אליו ממש לא יפה." היא אמרה לי.
"אני חושבת שאת מאוד מוצאת חן בעיניי ליאם .." אמרתי לנוי, ולא חששתי לרגע. "אני חושבת שתהיו מקסימים ביחד.."
"אני גם חושבת שליאם מוצא חן בעיניי.." היא אמרה לי. "ואני מאוד רוצה שיהיה לי חבר, שהאחד שלי יגיע.. אבל מי ירצה אותי כבר. ליאם מפחד ממני, למה שהוא ירצה אחת כמוני?" היא אמרה לי.
"תתקני את זה." אמרתי לה, במעט חיוך. אך עדיין היו הדמעות בעיניי. "אני חושבת שליאם ממש ירצה אותך. הוא בחור מקסים!"
"אוקי.. תודה." היא גיחכה. "כנראה למרות הכל אנחנו ממש דומות." היא הוסיפה, והנהנתי לחיוב.
"כן.. אנחנו יכולות להיות חברות ממש טובות." אמרתי. קמנו מהספסל, והתחבקנו. שתינו חייכנו חיוך מאושר, כי סוף סוף סידרנו את ה"ריב" שהיה ביננו. והבנתי שנוי, נוי באמת מלאך כמו שאופיר ומאי אמרו.
התקדמנו לכיוון אופיר מאי והארי, ובילינו קצת בקניון.
"תראו מה השעה!" אמרתי אחריי כשעתיים. השעה הייתה ארבע בצהריים, והייתי צריכה ללכת להיפגש עם עדן בבית שלי. נפרדתי מכולם, אפילו מנוי והארי, והלכתי לכיוון ביתי בהרגשה טובה. אין לי ריבים, אין לי וויכוחים, רק חברים טובים חדשים!
הלכתי לכיוון הבית, וראיתי את עדן, שמחה וצוהלת.
"למה לא אמרת לי שאמא שלך טסה שוב?" היא אמרה לי מחוייכת.
"הייתי אמורה להגיד?" שאלתי אותה.
"אני נשארת!! אמא שלי דיברה עם אמא שלך, ואין לה בעיה!! היא תחזור מאוחר ממה שהיא חשבה!!"
"אעעאעעאעאעאעעעאעאעאעאעאעאעעע!!!" צרחתי משמחה, וחיבקתי אותה חזק חזק.
"אני כל כך שמחה !" אמרתי לה. "אז אנחנו נלמד באותו בית ספר?! ונהיה יחד והכל טוב ומנצנץ?!" שאלתי אותה.
"כן!! והכי טוב, אנחנו נהיה באותה כיתה! ממש כמו פעם!" היא אמרה לי, ושוב התחבקנו.
אחותה נשארה אצלנו ליום אחד. מחר בבוקר, היא צריכה לעלות על טיסה. אני ועדן ישנו ביחד, ממש כמו פעם, ועשינו את היום הכי כייפי בעולם. וקיבלתי הודעה, שוב משון.
|לא ידוע: נפגש בשדה תעופה, מחר בשעה 8:00. ואם לא, תגידי שלום למטוס של אחותה של עדן.|