סיפורים בהמשכים על וואן דיירקשן: פרק 18- פרק אחרון!!!

פרק 18.. פרק אחרון ! 

לפני הפרק רציתי להגיד שאני מתה עליכן. ואני רוצה שתגיבו לי אם אהבתן או לא אהבתן, ובמה אני צריכה להשתפר לקראת הסיפור הבא.
כשאני אסיים את הסיפור הבא, תהיה עונה שנייה של הסיפור הזה, ואני מבטיחה לעשות אותה יותר טובה 
______________________________________________________________

בוקר. התעוררתי. השמש המסנוורת הציצה מהחלון בחדרי. ראיתי לצידי את עדן. כל כך שלווה. לעומתה, אני לא הצלחתי להירדם כל הלילה. רק חשבתי מה יקרה להארי. אם יקרה לו משהו.. אני לא אסלח לעצמי.
זאת תהיה הפעם השניה שקורה משהו כזה לחבר שלי.
אני דעתי. אסור לי להתאהב. הייתי צריכה לא להגיב כשהוא התנגש איתי ברחוב, ולא להגיב אם הוא היה מדבר איתי ברחוב. עכשיו, טיינה, תראי מה קרה. תראי מה עשית! בגללך הוא שוכב שם. בבית החולים. פצוע.
פתחתי את הארון, וחיפשתי מה ללבוש. בחרתי בחולצה עם דוגמה מקושקשת, חולצה נופלת כמובן, ושורט קצר. סירקתי את שיערי הבלונדיני, והסתכלתי במראה. עיניים ירוקות, שיער בלונדיני, ארוך, חלק. זאת הפעם הראשונה שבאמת חשבתי שאני יפה.
תמיד חשבתי שאני מכוערת. והיום, אני מסתכלת במראה.
ויש על מה להסתכל.
הערתי בעדינות את עדן. "את באה איתי להארי?" לחשתי לה. אני מכירה טוב את עדן, והיא נורא עצבנית אם צועקים לה על הבוקר. [שזה, דרך אגב, מה שהיא עושה לי על הבוקר.] היא קמה בעדינות, שטפה את הפנים, והתחילה להשתגע. כרגיל. זאת הסיבה שאני מתה עליה 
היא התלבשה במהירות, והלכנו לכיוון הבית של מורן. שם קבענו להיפגש כולנו. ראינו שכבר כולם שם, הום חיכו לנו. מורן הייתה עם הבנים, והתיישבה ליד נייל. הם קבעו דייט בבית החולים. [כאלה מתוקים!  ]
אבל לא יכולתי לחשוב על זה באותו הרגע. חשבתי רק על הארי.
הבנות, בנסיעה, התחילו לדבר איתי על הארי, ושאני לא אדאג ושהכל יהיה בסדר.. אבל לא הקשבתי להן. ולא דיברתי איתן. רק אני והמחשבות שלי. פחדתי שהן יחשבו שאני בבועה של עצמי, או סנובית, אבל הן הבינו. ולהפך, הן תמכו ועזרו לי.
הגענו לבית החולים. המקום שהייתי בו, בדיוק לפני שנה. המקום לא השתנה. חוץ מכמה בדרים חדשים שהכניסו בשביל האווירה.
התיישבתי על ספה מרופדת, וחיכיתי שהעובדת, [שכחתי לרגע איך קוראים לאלה שנמצאות שם.] תגיד לי מתי אני יכולה להיכנס לראות את הארי. הם אמרו לי שאני אכנס לשם ואשאר איתו, כי אני החברה שלו. השאר יכנסו אחד אחד ויצאו כדי "לתת לו אוויר".
נכנסתי לחדר. ראיתי איך הוא ישן שם. למרות כל מה שקרה, הוא היה נראה עדין ושלו כל-כך. ליטפתי את תלתליו ברוגע, והוא פקח את עיניו בעדינות. הוא הסתכל עליי, וחייך. רק עכשיו, ברגע אינטימי שכזה, שמתי לב שעיניו בכלל בצבע ירוק. אבל היה בהן מבט אוהב.
כמו שלואי מסתכל על אופיר,
כמו שנייל מסתכל על מורן,
כמו שזאיין מסתכל על מאי..
כמו שליאם עתיד להסתכל על נוי.
"ט..טיי..טיינה.." הוא אמר בגמגום, מנסה להתעורר.
"סליחה.." אמרתי לו. "אני אמורה להיות פה, לא אתה!" כמעט ונשברתי. כמעט ובכיתי.
"זאת לא אשמתך.." הוא הצליח לומר, כמעט ובלי גמגומים.
"ברור שזו אשמתי.." אמרתי קצת בלחש, כדי לתת לו להתעורר קצת ברוגע. "כואב לך?"
"כשאת לידי, הפצעים נרפאים." הוא אמר, והזכיר לי את מה שדמיינתי ביני לבין עצמי אתמול.
אז, אולי, זה לא ממש באמת. אולי זה באמת כואב לו, אולי הוא כועס עליי..
אבל גם אוליי, אני סתם דואגת. הוא אוהב אותי. ואני מרגישה, שאני יכולה לסמוך עליו.
"אני הולכת לשירותים.." אמרתי.
"לא!" הוא אמר. "אל תעזבי אותי.." הוא התחנן, וריחמתי עליו. לא רציתי לרחם עליו.. רק רציתי שהוא יהיה בסדר..
"אני לא עוזבת.. אני לא רוצה להשתין על הרצפה פה.." ניסיתי להצחיק אותו, ואכן הצלחתי.
"אני כבר אחזור!" אמרתי. ראיתי שאחת האחיות נכנסת לחדר, ואני יצאתי לשירותים. כל כך מיהרתי לבוא לפה אל הארי, ולא שמתי לב בכלל שלא עשיתי "פיפי של הבוקר." מיהרתי לחזור לחדר, מיהרתי לחזור להארי.
"טייי!" קראה אליי מורן, ורצה אליי. "רוצים אותך, מהמשטרה!" היא אמרה בחיוך. ידעתי, שהם מצאו כמה חשודים.
ואכן, צדקתי.
"תבואי אלינו מחר, עם כל החברים שלך, ותנסו לזהות אחד מהחשודים. אני מבטיח לך, שמי שימצא אשם, נכניס אותו ישר לבית הכלא." אמר השוטר, והסכמתי.
נכנסתי לחדר של הארי, ו.

נקודת המבט של נוי:

מחר הכל מסתדר. מחר אני אלך יחד עם טיינה וכולם לזהות את החשוד שאיים עליה, והכל יסתדר.
למדתי המון ממנה. אני לא צריכה להסיק מסקנות מי מעצבן, מי נחמד..
אני צריכה קודם להכיר את הבן – אדם.
פתאום נזכרתי במשהו חשוב ששכחתי.
"ליאם!" קראתי לליאם, ורצתי אליו.
"רצית משהו?" הוא אמר בלי חשק. לא ידעתי מה בדיוק לומר לו, אז פשוט זרמתי.
"סליחה." אמרתי לו. "על הכל!"
"זה בסדר.." הוא אמר, קצת עם יותר חשק. הוא הסתכל עליי, וחייך.
התחבקנו, במשך דקה. הבטתי לו בעיניים, והתנשקנו.
אני מודה שאני כן מחבבת אותו. לא רציתי לנתק את הנשיקה הזאתי.
"ליאם.." אמרתי לו. "אתה מוצא חן בעיניי."
הוא נישק אותי, שוב, ואני התרגשתי נורא. האחד שלי הגיע.
"סליחה.." חזרתי על המילה הזאתי.
"אני סולח" הוא אמר, וחיבק אותי חזק. "את מוצאת חן בעיניי גם."

נקודת המבט של טיינה:
נכנסתי לחדר של הארי, ובעיני דמעות.
"ה..הארי.." אמרתי, כשראיתי אותו מתנשק עם אחות בית החולים
"אל תדבר איתי שוב בחיים שלך." אני אומרת, ויוצאת מבית החולים. אני חושבת לעצמי, איך אני אחייה עכשיו ?
___________________________________________________________________