סיפורים בהמשכים על וואן דיירקשן: פרק 15- ספיישל.. :) עוד 3 פרקים!

פרק 15..
באוטובוס התיישבתי ליד מורן. הצטערתי שעדן צריכה עכשיו לשבת ליד מישהי שהיא לא מכירה, אבל זה היה טוב בשבילה להכיר עוד חברות.
הקדשתי את הנסיעה הזאתי, נסיעה של חצי שעה, להיזכר מה היה כל הזמן הזה..
אני נזכרת ביום הראשון שפגשתי את שון. הוא היה אהבת חיי, ממבט ראשון. הייתי עושה הרבה פדיחות לידו, וחשבתי שבטח הוא לא רוצה אותי..
אבל כנראה שגם הוא רצה אותי. ויצאנו יחד שנה. ופתאום.. זה קרה.
אני זוכרת את היום שאני ועדן נפרדנו. היינו אחת מול השניה, בסוף כיתה ו', ונשבענו שאנחנו נשמור על קשר ותמיד נהיה החברות הכי טובות. כל בוקר לפניי בית הספר, וכל ערב לפני שהולכים לישון, היינו פותחות סקייפ ומדברות. היא הייתה מספרת לי מה הילדים עושים לה, ואני הייתי מרגיעה אותה ואומרת לה שאני תמיד איתה. ועכשיו, היא מחזירה לי על כל השנים האלו…
בעיניי נזלו דמעות, כשנזכרתי ביום הזה שפגשתי את הארי. כשסתם התנגשנו ברחוב, ואני הוצאתי את כל העצבים שלי עליו.
נזכרתי במילים שלו, "עוד נתראה." שלא האמנתי שבאמת נתראה מתישהו.
נזכרתי ברגע הזה שהכרתי את אופיר ומאי. נפגשנו ממש בפוקס, אבל מזל שזה קרה.
אני זוכרת את הרגע שממש נגעלתי מההתנהגות של נוי. נזכרתי במילים שאופיר אמרה לי. "אבל כשמכירים אותה.. מכירים מלאך!"
באותו רגע לא הבנתי איך מלאך.. אבל עכשיו אני מבינה, היא מלאך.
נזכרתי בשיחת נפש שלי עם נוי.. ברגע הזה שהבנתי, אנחנו ממש דומות.
נזכרתי במשפט הזה שהיא אמרה, שממנו ממש נפתחו עיניי. המשפט שממש הוכיח את הדומה שבנו. . "את לא תביני את זה . אני מרגישה אשמה ממשהו שקרה לי בעבר, ופשוט הלב שלי ממש הפך לאבן. אני לא יכולה להרגיש יותר שום דבר לאף אחד.."
אני זוכרת בדיוק את מה שאמרתי לה אחרי זה. בקשר לשון.
"תאמיני לי שאני הכי מבינה את זה..גם אני מרגישה אשמה במה שקרה לשון, האקס שלי."
בעיניי היו דמעות. ראיתי שמורן שמה לב לזה.
"אל תדאגי, טיי. אנחנו נעבור את זה. לא יקרה לך כלום.. היא ניסתה להרגיע אותי..
קראתי את כל ההודעות בטלפון שלי. נזכרתי במה שהוא שלח לי. באיך שהוא איים עליי.
נזכרתי בשיחה שלי עם שיר לפניי כמה ימים..
"תאמיני לי , זה טוב בשבילך ששבועיים את תישארי לבד." אמרה לי שיר, והסתכלה עליי בעיניה הכחולות-ירוקות המיוחדות.
"ולמה זה?" שאלתי אותה, והיא ניסתה למצוא תשובה מספקת מספיק.
"כי.. את תראי לאמא שלך שאת יכולה גם בלעדיה." היא אמרה.
"את יודעת, היא בכל זאת אמא שלי.. איך אני אצליח בלעדיה?"
עכשיו, אני יודעת בדיוק איך אני אצליח בלעדיה. הרי גם אם היא תהיה בבית, היא לא תשים לב שאני בשבוע הזה רק בכיתי.

" אמא שלך בכלל לא מתנהגת כמו אמא. היא מתעלמת ממך, נוסעת למקומות בלי להודיע, לא מתייחסת ולמרות שהיא מלאה בכסף, אפילו כסף לפיצה היא לא נותנת לך. היא מרעיבה אותך, מתעלמת ממך, ואפילו היא בורחת מהבית בלי להודיע לך. ואת הבת שלה ! ואת עוד אומרת שאת לא תסתדרי בלעדיה? את ת-מ-י-ד בלעדיה!"

נזכרתי בהמשך השיחה שלנו. הרגע שבכיתי, בפעם הראשונה מתחילת השבוע. השתדלתי להיות חזקה. אל תיזכרי בשיר, זה שהיא התנהגה אליך פעם טוב..
לא אומר שהיא לא השתנתה.
נזכרתי בכל הפעמים שפגעתי בהארי. היה לי פלאשבקים מטורפים.
נזכרתי בפעם הראשונה שכמעט התנשקנו, וקיבלתי את ההודעה הזאת. "ה..הארי.." נזכרתי במילה הזאתי, וניסיתי לא לבכות. לא עכשיו.
"תסתכל על השעה.. אני צריכה ללכת." ככה התחמקתי מהנשיקה, והקשבתי לשון. ומזל .
נזכרתי מה שקרה כשראיתי אותו ברחוב, כמה זמן אחריי זה..
"היי." הוא הסתכל עליי ואמר.
"היי.." מלמלתי. "קרה משהו?!"
"לא.. פשוט.." הוא ענה לשאלתי. "אני חשבתי שגם את מחבבת אותי."
נזכרתי שבקטע הזה, שוב קיבלתי ממנו הודעה. לומר לו שאני לא מרגישה כלפיו כלום.
"א.. אני מצטערת הארי.. אני.. לא מרגישה כלפייך כלום." אני נזכרת שבאותו הרגע הוא פשוט התקדם במהירות, וחשבתי לעצמי שהרחקתי ממני את הבן שאני אוהבת. זה היה גם הרגע שהתאהבתי לראשונה.
"כולם לרדת מהאוטובוסים!" המורה קראה, וכולנו ירדנו בצורה מסודרת. "אנחנו אוהבות אותך.." עדן ומורן אמרו לי, ונתנו לי חיבוק חזק חזק עד שלא הצלחתי לנשום. ירדתי מהאוטובוס, עם עיינים אדומות ונפוחות מכל הדמעות שהזלתי כל הימים האלו. שמו לב שלאחרונה אני יותר מתוסכלת ועצובה. ושמעתי גם את שיר וליאל מרכלות על זה. הן בטח חושבות שאני ככה בגללן, אבל לא כל העולם סובב סביבן. ירדתי מהאוטובוס, בידיעה שעוד שעה, וזהו.