נ.ב.ש.מ:עם וואן דירקשן-עונה שנייה פרק 50…עצוב:/

~נקודת מבט אמא של קורל(ג'יין)~

"אני מבקשת אישור להכריז עלייה כמתה עד שהמצב היה בטוח"…אמרתי,אני לא יתן לאף אחד ליפגוע בבת שלי…קודם כל שתעבור את הכל ותחייה,היא לא יכולה למות!
"גבירתי,זה מנוגד לחוק"אמר השוטר
"לא מעניין אותי החוק,אני מוכנה לשלם כמה שיעלה רק שלא ידעו שהיא חיה,חוץ מזה שהיא בסכנה וזאת הדרך הבטוחה ביותר…"אמרתי
"אוקי,ניראה עם מי צריך לדבר,רק בישביל ילדה כזאת יפה חבל קיפגעו בה יותר ממה שפגעו,אני ידבר עם המפקד שלי"אמר השוטר והלך לדבר בפאלפון עם המפקד שלו…
ניסתי להקשיב אבל לא ממש הבנתי מה הם אמרו,בליבי רק ביקשתי שזה יאושר כדי שאני לא הצתרך להיפרד מהבת היחידה שנותרה לי.
"אפשר לעשות את זה,אבל היא צריכה לעבור לארץ אחרת ברגע שתתעורר ורוב הסיכויים שברגע שתיתגלה את או היא, אם לא שניכם תיכנסו לכלא"השוטר אמר לי,חשבתי רגע,אבל אין ברירה,אני לא רוצה שהיא תמות באמת…
"אני מוכנה לקחת את הסיכון"אמרתי
"אוקי….תתחילי לארגן לוויה ולהתאמן על הבכי"אמר השוטר והינהנתי,בחיים לא זייפתי בכי,אבל זה צאיך להיראות אמין…
בבית חולים אירגנתי הכל,את הלוויה,הרב המזוייף שיעשה קדיש לא תופס והודעתי לבעלי ג'ון על מה שעושים.

כעבור שעתיים

הרופא יצא והודיע לי שקורל בתרדמת כרגע לזמן לא ידוע אבל במצב יציב…
"מה מתי היא תתעורר?"שאלתי בהיסטריה
"לא ידוע,זה יכול לקחת שעות,ימים,חודשים ואולי אפילו שנים…
אבל היא צעקה משהוא"אמר
"מה היא אמרהה?"שאלתי
"בואי היא עדיין ממלמלת את זה"הוא אמר
ניכנסנו לחדר והייתי מזועזעת…
היא הייתה כולה בכיתמי דם ומכות יבשות וחתכים שבמצחהה מכה גדולה בצעד שמאל …
"וואי מה קרה לילדה שלי"אמרתי וחיבקתי אותה ונישקתי אותה בראש…
"היא כבר תהיה בסדר,המצב יציב"הוא אמר וראיתי את השפתיים שלה מתחילות לזוז
"זאיין…אל תגיד את זה…זאיין אני לא רוצה לשכוח אותך"היא מלמלה,היא דיברה על הנער מהלהקה,זה שאסרנו עלייה להיפגש איתו…בינתיים עדיף לא לחשוב על זה…

~נקודת מבט זאיין~
"היא מתה אחי,תהיה חזק"אמר הארי וחיבק אותי חז1
"לא,היא לא יכולה למות,היא לא יכולה להשאיר אותי ככה לבד!"צעקתי כשאני בוכה על כתפו של הארי
"אתה לא לבד"צעק ליאם ומשך אותי מהארי והעמיד אותי מולו
"תיראה,אנחנו פה,בישביל כל מה שתירצה,גם אם הלהקה תתפרק עדיין נהיה פה למענך"אמר ליאם וחיבק אותי גם חזק
"רציתי להרגיש הקלה אבל זה רק חיזק את הרגשות שלי,לפתע הייתה לי סחרחורת ונפלתי וראיתי הכל שחור,התעלפתי

~נקודת מבט קורל~

התעלפתי…
עבר כמה זמן שאני עוברת במזדרון חשוך,לדעתי כמה שעות אפילו…
ואז ראיתי מישהוא,הוא היה לבוש בגלימה שחורה וכובע שחור וראשו מכופף…
הוא הרים את ראשו וראיתי את העיניים שבחיים אני לא יצליח לשכוח.
"קווורל"הוא אמר בחיוך,רצתי אליו,הוא פתח את ידיו וחיבק אותי…
"יפה שלי,אני שמח שאת לא הולכת למות"הוא אמר כשהשתחררנו והוא עמד מולי
"אני גם שמחה…"אמרתי בחיוך אבל אז ראיתי אותו בוכה
"למה אתה בוכה?"שאלתי
"כי אני עצוב….עצוב בגלל שאת לא הולכת לזכור כלום וזה כולל אותי"אמר ואני השתתקתי
"מה…למה?"אמרתי
"זה מה שניקבע"הוא אמר והוריד את הכובע…
"אבל אני מחליטה ואני לא ישכח אותךך"אמרתי וחיבקתי אותו והשענתי את ראשי על חזהו
"הלוואי שהיית מצליחה,אבל זה חזק משנינו…"הוא אמר והצמיד אותי עוד יותר אליו
"למה??למה העולם הזה כל הזמן מפריד בינינו?!"שאלתי בעצבים והתחלתי ליבכות
"לא יודע יפה שלי,את יודעת כמה אני אוהב אותך?"הוא שאל
"כמה?"שאלתי מביטה בעיניו מלמעטה
"כלכך הרבה שאת אפילו לא יכולה לדמיין,עכשיו במקביל התעלפתי ואני פה בישבילךך,עד לרגע שנהיה מוכנים להתעורר,ביחד.
ההבדל היה שאת לא תיבכי ביגללי כי לא תיזכרי אותי אבל אני יזכור אותך ויבכה עלייך כל לילה,אולי אפילו אפרוש מהלהקה"הוא אמר והתחיל גם ליבכות
"לא,אל תעשה את זה,בבקשה,אל תשכח שזה היה החלום הכי גדול שלך"אמרתי לו בעצבים
"טובטוב רק אל תיכעסי"הוא אמר וצץ בשפתיו חיוך קטן
"בואי נישב"הוא אמר,הסתכלתי למעטה ולא היה כלום,היה פשוט משטח ענקי ואין סופי של לבן,הסתכלתי עליו במבט לא מבין…
"ככה זה"הוא אמר וישב וכך גם אני…
"בואי"הוא אמר והושיב אותי עליו כשפני פונים איליי…
"זוכר את הפעם האחרונה שהיינו ביחד?"שאלתי
"בטח,הייתה נשיקה מתוקה"אמר בחיוך ממזרי
"כןןן עם השוקולד…"אמרתי והוא נשק לי בשפתיים,אולי זה חלום אבל כלכך התגעגעתי אליו שזה ריגש אותי ממש!
"וזוכרת את הדייט הקבוצתי לגן החיות?!"הוא שאל
"כן…וגם הייתה נשיקה רטובה"אמרתי בחווך
"כן,עם המזרקה"הוא הוסיף והקריב את פניו אילי,התנשקתנו…
ישבנו ככה ודיברנו מלא זמן…עבר לדעתי איזה שלוש שעות…
"הראש שלי"אמרתי מרגישה כאב ראש חזק…
"אהובתי,הינה זה מתחיל"הוא אמר וחיבק אותי חזק
"מה מתחיייל?"אמרתי בדאגה
"את חוזרת לחיים שלך ושוכחת הכל"הוא אמר ונישק אותי…
"ללללא אני לא רוצצצצצה"צעקתי
"גםםם אני לללא,באלי למות"אמר זאיין וחיבקתי אותו
" זאיין…אל תגיד את זה…זאיין אני לא רוצה לשכוח אותך"אמרתי והתחלנו לבכות…
הראש שלי כאב והתחלתי לראות מטושטש עד כדי שלא ראיתי כלום…
"זאיין אני לא רואההה"צעקתי
"התהליך מתחיל,אני פה עד שזה יסתיים ואז אחרי שתילכי אני ילך גם"הוא אמר
"נשק אותי,נשק אותי עד שאני ילך…
ואז הזמן עבר עד שהפסקתי להרגיש…
-כעבור עשר דקות-
הרגשתי כאב ראש,פקחתי את עיניי בעדינות וראיתי אור לבן ושמעתי צעקות…
"הילדה שלייי"שמעתי קול גברי
"קורל את בסדר"עוד קול…
הייתי בשוק,לא ידעתי כלום,מה הולך פה?
"את יכולה לדבר?"שאל אותי אשם עם שיער לבן ומשקפיים.
ניסתי לדבר אבל לא הצלחתי לדבר מההלם…
"מהה?היא אילמתתת?"אמרה אישה
"לא,היא בשוק"אמר הבנאדם עם השיער הלבן
"תנו לה חמש דקות"אמרה האישה
"אוקי,הילדה שלנו תהיה בסדר"אמר עוד אדם שהיה שם
-כעבור 5 דקות-
"קורל,את בסדר?"הם שאלו
"מי אתם?אני לא מכירה אותכם…"אמרתי בחשש…

ההמשך יבוא