נ.ב.ש.מ…עונה שנייה פרק 22(עם וואן דירקשן)

~נקודת מבט קורל~
"לא אוףף"מלמלתי ועשיתי פאפי פייס
"לא אל תעשי לי את זה"זאיין גיחך ונישק את פני מלא נשיקות מתוקות וקטנות
"אז תגלה לייייי"אמרתי בקול ילדותי
"לא ולא,זה הפתעה"אמר בחיוך מנצח
"בכל מיקרה מחר באחתעשרה תהיי מוכנה עם בגדים נוחים"הוא חזר על דבריו והלך מהחדר,היה תקוע לי חיוך דיבילי בפנים איזה עשר דקות,אני באמת אוהבת אותו,אףפעם ההורים שלי לא אסרו עלי משהוא,זה ממש מוזר…
ההורים שלי ניכנסו לחדר בבית החולים,הייתי צריכה לשחק אותה עצובה,למזלי אני שחקנית דגולה…XD
"קורל,אנחנו מצטערים,זה לטובתך"אמרה אמא שלי
"לא זה לא"צעקתי בכאילו וכיסיתי את פני עם השמיכה הדקה והלבנה של בית החולים
"טוב,בכל מקרה אנחנו חוזרים לבית שלנו בגלל מה שקרה,סידני,דיין ורועי יבואו אולי אילינו…"אמרו
"אני מעדיפה להישאר פה"אמרתי בעצב
"די קורל,את תגידי לנו את זה"
"למה מי אתם בכלל?למה שתקבעו לי מה לעשותת?אני די גדולה כדי לקחת אחריות על עצמי,שכחתם שנאבדתי ביער למשך שבוע והסתדרתי טוב מאוד??"צעקתי עליהם, זה היה האמת,מה שהרגשתי בתוכי,זה אכל אותי מבפנים
"נכון,אבל פה אנחנו מדברים על אחד מהלהקה הכי מצליחה בעולם,יודעת כמה בנות בעולם רוצות אותו ומוכנות לעשות הכל בישבילוו,גם אם זה אומר לפגוע בך??"אמר אבא שלי וניסה להרגיע אותי
בידיוק צץ הרופא ואישר את השיחרור שלי…
אמא הביאה לי בגדים,גינס בהיר חולצה קצת נופלת עם ציור של נמר ונעליים שחורות…
הגענו הביתה,ה,השעה הייתה תשע בערב,הייתי כמעט יום שלם בבית חולים הזה,הרגשתי שאני הולכת להשתגע שם כבר…
אני לא אוהבת בתי חוולים בכלל.
רצתי לחדר שלי ונעלתי את החדר שלי…
לפתע הייתה דפיקה בדלת.
"מי זהההה?כי אם זה אמא או אבא אני לא פה"צעקתי והדלקתי את הטבלט
"זה סאי,הבאתי לך אוכל"הוא אמר,פתחתי לו את הדלת
"תודה סאי אבל אני לא רעבה"אמרתי בחיוך,הוא יודע עלי הכל(סאי הוא העוזר/משרת שלה אבל הוא יותר בכיוון של ידיד טוב מי שלא זוכרת)
"ואאו קורל?לא רעבה?מה קרהה?את חולה?"הוא התפלא,שם את המגש על השידה ושם את ידו על מיצחי
"כרגע אני בסדר סאי,לא באלי פשוט לאכול,אין לי חשק"אמרתי בחיוך מזוייף
"אני מכיר את הפנים האלא,קרה משהוא,רגע אני הולך להביא גלידה"הוא אמר ורץ המהירות למטבח שנימצא בקומה הראשונה ועלה חזרה לחדר עם קופסא מלאה בגלידת שוקולד חלבית…
נעלתי את החדר והתיישבנו על המיטה העגולה הגדולה שליי
"אז מה קרה?אני כבר לא עוקב אחריךך,למה הפרצוף הזה?למה את מבואסת?"שאל ברוך,הוא מכיר אותי הכי טוב,יותר מכולם
"מההתחלה?"שאלתי
"כן"הוא אמר והכניס כפית גלידה לפה וכך גם אני,סיימתי את הביס והתחלתי לספר…
"אוקי,הייתי חברה של נייל כפי שאתה יודע אבל ניפרדנו בגלל הפירסומת באמצע המסיבה של גסטין הזה,ואז זאיין עקב אחרי ואמר לי שהוא מרגיש אילי משהוא וגם אני הרגשתי איליו,יותר מנייל…
אחרכך נסענו לחברים של ההורים שלי וזאיין בא לשם בערב אבל סידני,זאתי שלא סבלתי פעם נישקה אותו מולי ואני ניפרדתי ממנו ויצאתי עם דיין,אח שלה למסיבה של חבר שלו ושמה השלמתי בזכות סידני עם זאיין ורקדנו וזה עד שהיינו צמאים והלכנו לשתות משהו,שתיתי נסטי,אבל ברגע שלא שמתי לב כמה מעריצות של זאיין שמו לי משהוא במשקה והתעלפתי וזאיין לקח אותי לבית חולים וכשההורים שלי באו הם אסרו עלי לצאת איתוו"סיפרתי לו בערך מה שקרה
"וווואוווו,אשכרה טנובלה"אמר מופתע
"הכן כן,ועכשיו אנחנו צריכים לעשות אץ הכל מאחורי הגב שלהם?אני לא אוהבת את הרעיון הזה"אמרתי בעצבות
"קחיי"אמר ודחף לי כפית גלידה לפה
"סאיי אני רצינייית"ציחקקתי
"אז תפסייקי להיות יותר מידי רציניתת,קחי הכל בכיף,בתור הרפתקאה או משהוא"אמר בחיוך ואכל גם הוא
"תודה סאי"אמרתי וחיבקתי אותו
"אז מה באלך לעשות עד שתלכי לישון?"שאל אותיי
"אמ…בוא ניראה סרט?"שאלתי
"אוקיי"הוא אמר ושמנו את הסרט 'מעודדות צמודות'אחד הסרטים…
אחרי שניגמר הסרט הזכרתי לסאי להעיר אוץי בתשע כי באחתעשרה אני הולכת,ושלא יגלה לאף אחד,כמובן שהוא יעזור לי,אין עליוו!
הלכתי לצחצח שינים,להחליף בגדים ולישון….
"בוקקקרר"צעק לי סאי באוזן,התעוררתי בבהלה
"סאאאאאיי למה אתה צועקק ככה באוזןןן?
"כי אמרתי שאני ישן דקה ובסוף הזמן נמרח לי והשעה עכשיו חמישה לעשר"הוא אמר בפרצוף מתנצל
"מה?אני לא יספיק כלוםםם!שעה זה כלום זמן"התעצבנתי
"מצטער,טוב תיכנסי להתקלח אני יכין לך שוקו לשתות"אמר לי סאי
ניכנסתי במהירות למקלחת,יצאתי וסירקתי את שיערי הארוך שמגיע עד התחת,לבשתי גינס ורוד פוקציה גבוהה עם חולצה לבנה נופלת ונעלי בובה לבנות חלקות…
מרחתי על ריסי הארוכות והצפופות מסקרה ושנתי אודם אדום עמיד על שפתי המלאות
השפרצתי בושם על צאוורי ועל בגדי וירדתי למטבח…
"בואי יפיופה,הכנתי לך שוקו עם קצפת"אמר סאי
"תודה סאיי"אמרתי בחיוך ושתיתי באיטיות את השוקו שלי,מחכה שזאיין ישלח לי הודעה או יתקשר אלי שהוא בחוץ
אני הייתי בטוחה שההורים שלי לא בבית כרגיל,אבל כניראה שטעיתי….
"קורל לאן את חושבת שאת הולכתת?"שאלה אותי אמא בקול סמכותי…
-ההמשך יבוא-