נתקענו באמצע שום מקום פרק 15-עם וואן דירקשן

~נקודת מבט קורל~
שמתי את ידי בין ראשי לאדמה מנסה לישון..חשבתי שאחרי שישנתי על גזע עץ היה לי קל לישון על האדמה,אבל לא,היה מלא אבנים קטנים שלא נתנו לי להירדם.
בימקום לישון התחלתי לחשוב על ההורים שלי,שהבטוח הם דואגים..אבל חוץ מהם,ליאן,סאי ואולי נייל מי באמת אכפת לו שאני תקועה פה?
הרי לזאיין יש מיליוני מעריצות שמחכות לו חוץ מהמשפחה והחברין וכמובן ליאן…
לא משנה איפה,אףפעם לא היו לי חברות,אפילו שניסיתי..זה אףפעם לא הצליח לי,אלי לא חברה אחת!עד שהכרתי את ליאן…
התחלתי להיזכר ביסודי,בבנות המגעילות וכל הרגעים הרעים,במוות של אח שלי..
פתאום החיים לא היו ניראים טוב,הכל היה ניראה שחור…
התחלתי ממש לבכות,בהתחלה דמעה אחת..ואז עוד אחת ועוד אחת…
כמה שניסתי לעצור לא הצלחתי!
השתדלתי שזאיין לא ישמע את זה…
להתבכיין סתם ולהתלונן אני מרשה לעצמי ליד אנשים,אבל לבכות ממש כמו עכשיו ממש לא!
אני לא אוהבת שרואים אותי בוכה ככה..אני מרגישה פתטית כשאני כזאתי שבירה וחלשה…כי ככה הייתי בעבר,וזה לא עזר בכלל,אלא רק גרם לרע!

לפתע הרגשתי יד על הכתף שלי…
"קורל..את בסדר?"שמעתי את הקול של זאיין..
עצמתי עיניים ולא עניתי…
"קורל תעני לי"הוא ניער אותי קלות,עדיין לא עניתי
"קרה משהוא?תעני כבר"אמר ומשך אותי ככה ששכבתי אם כל הגב על האדמה והבטתי דרך עיניים אדומות בעיניו החמות..
"תעזוב אותי אוקי?"אמרתי מסתובבת שוב לצעד ושמה את יד אחת בין האדמה לראשי ועם היד השניה מנגבת קצת את הדמעות..
"אני לא יעזוב אותך עד שתגידי לי מה ישלך"התעקש וסובב אותי שוב למצב שאני שוכבת עם הגב על הריצפה ושהוא מביט בי…
"לא,וזהו"אמרתי מתיישבת,משפשפת את העיניים ומסתכלת לכל מקום רק לא לעיניים שלו…
"לא,הפעם את לא בורחת מזה…תספרי לי,עכשיו!"התעקש ותפס את יד בחמימות ושם על חזהו,עברה בי צמרמורת…
~נקודת מבט זאיין~
היא סירבה להגיד לי מה יש לה…היא בכתה,ממש!
היא תמיד הייתה חזקה,למרות שהיא הייתה מתבכיינת,ידעתי שזה סתם צומי…
הפעם זה היה אחרת,היא הסתירה את זה..
תפסתי את ידה ושמתי אותה על החזה שלי,ליד הלב…
"אני מבטיח שאני לא יספר לאף אחד אבל תשתחררי,אני בטוח שהיה לך יותר טוב"אמרתי בקול חם
"די זאין..אני לא מתכוונת לספר לך"אמרה מונתקת את ידי מידה
"למה את כזאת קשה?קשה לך להיות קצת יותר רכה?"אמרתי בקצת עצבים,אבל ניראה לי שהגזמתי כי היא תפסה את רגליה עם ידיה והרכינה את הראש שלה כך שזרועותיה מכסות את פנייה…
"א..ני מ..צטער לא התכונתי"אמרתי בהיסוס
"מה אתה מבין בכלל?אתה בכלל לא מכיר אותי…"היא אמרה בעצבים מעבר לדמעות שכיסו את עינייה היפות והביטה בי
"את נותנת למישהו להכיר אותך?איך את מצפה שמישהו יבין אותך?"שאלתי
"כי כשמישהוא יודע משהוא עליך,בסוך הוא ישתמש בזה נגדך,תבין!"היא הצהירה ושיפשפה את עינייה
"לא כולם אותו דבר,למה את מכלילה?"אמרתי,הבנתי..היא מנסה תמיד להראות שהיא חזקה,שלא ישברו אותה…אבל מה קרה לה?
"כי בגלל זה איבדתי את אחי הגדול,אוקי?
לך בחוץ יש מלא מעריצות שמחכות לך חוץ מהמשפחה וחברים שלא נדבר בכלל..
לי יש את ההורים שלי,שבקושי יש להם זמן בישבילי..היחיד שהיה מחובר אילי וששמר עלי,היחיד שבאמת היה לו אכפת באמת חוץ מליאן וסאי היה אח שלי,שהוא לא כאן..באשמתי,אני אשמה בהכל!"היא צרחה עלי,ידעתי שזה כבר לא עלי,זה בינה לבין עצמה..
חיבקתי אותה והיא התייפחה על החזה שלי…
"דיי אני לא יכול לראות אותך כך..אני בחיים לא יפגע בך"אמרתי כשאני מלטף את שיערה ומנשק את ראשה..
"מבטיח?"שאלה
"בטח"אמרתי ברוך,מחכה בחוסר סבלנות לדעת…
"אז כך…קשה לי לדעת מאיפה להתחיל פשוט"היא אמרה מהססת
"מההתחלה"הצעתי לה
"אוקי…זה היה בסוף כיתה ט'…
עד אז תמיד הייתי באה עם הנהג שלי,באוטו מפואר כרגיל..
לא הייתי מקובלת,וגם לא החנונית,הייתי יותר בקטע של הדחוקה בצעד..
גם לא הייתי יפה,חסרצ ביטחון,בישנית ותמימה..
לא היו לי חברות,ההפך…היו מציקים,מרביצים ומקללים אותי…לא יודעת למה!
אבל אח שלי הגן עלי תמיד והחזיק אותי בחיים,הוא היה הכוח שלי,אבל תמיד רציתי את החברה הזאתי,שאני יוכל לצאת איתה..עדין לא הכרתי את ליאן.
אז התקרבה אילי הפריקית,המופרעת,הרעה,הצבועה הזאתי…
היא התחילה להתקרב אילי..לא כי היא רצתה אותי כחברה…
אח שלי,עידן,תמיד אמר לי לא להתקרב איליה,שהיא תזיק לי..אבל לא עיניין אותי,כי רציתי להיות כמו כולן..עם חברים שיוצאים וצוחקים ועושים שטויות ונהנים מהנעורים,לא להיות כל היום לבד!
היא דירדרה אותי,לא לעישון או דברים כאלה..פשוט לשטויות…
עד שיום אלד הבאתי אותה לבית שלי…והעיניים שלה ניפתחו,וכן ולא חסר לי כסף.
היה לה חבר עבריין כבד,מאלה שלא מרחמים..
היא והוא ועוד כמה חברים שלה פרצו לנו לבית..אני זוכרת את הלילה הזה כאילו הוא היה אתמול…
עידן ישן באותו הלילה בחדר..ההורים שלי יצאו לאירוע חשוב,כרגיל.
אני ישבתי בחדר שלי וכתבתי ביומן שלי,כתבתי שסופסוף יש לי חברה..מישהיא לדבר ולהיות איתה..
לפתע שמעתי משהוא נישבר,זה היה הדלת..הלב שלי יצא מהמקום…
שמעתי צעדים בתוך הבית,הם התקרבו אילי עד שהדלת שלי ניפרצה בכוח…
ראיתי את "החברה"שלי והחבר העבריין שלה…לא הצלחתי לדבר…
אז החבר שלה איים עלי שאני לא ידבר או יספר כלום..
ביקשתי מימנה שתפסיק,אבל היא צחקה לי בפנים ואמרה לי כמה שאני פתטית…
התחננתי בפניה שתילך..שתפסיק!
פתאום היא תפסה את היומן שלי והתחילה ליקרוא מימני…היא צחקה מכל מה שרשום ואמרה לי שאני ילדה מסכנה,שדורשת רחמים.
לפתע עידן,אח שלי ניכנס לתמונה,הוא התעצבן עלייה וחבר שלה התנפל על עידן והם רבו ואני נישארתי קפואה ובוכה…
העיניינים התחממו עד ששמעתי רעש ירייה.."
-סוף פרק-
המשך בפרק הבא…