נתקענו באמצע שום מקום-עונה שנייה פרק 1:עם וואן דירקשן..העלאה מחדש!
~נקודת מבט ליאן~
"נו מיתרגשת?"שאלה אותי אלה בנסיעה לשדה תעופה
"בטח,אני כבר מחכה ליראות אותם,אני שמחה שהם חוזרים..החברה הכי טובה שלי וחבר שלי!"אמרתי בחיוך וליבי פעם בחוזקה
"נייל הכל בסדר?"שאלתי אותו,אך הוא לא ענה
"נייל?"צרחתי לו באוזן
"מה?"הוא שאל קצת עצבני
"מה ישלך אתה חולם?"שאלתי בדאגה
"אני חושב,יש הבדל….
אני לא יודע מה היה כשניפגוש אותם,אולי היא שכחה אותי?אולי היא התאהבה בזאיין כי הוא היה איתה שבוע שלם?אם היה בינהם משהו?"שאלתי את רוב השאלות שעברו לי במוח ולא הייתה לי תשובה אילהם
"בנוגע איליך אני לא יודעת,אבל זאיין הוא חבר שלי ולא ניראלי שהיה בינהם משהו כי קורל היא באמת חברה טובה"אמרתי אבל היה לי ספק,אולי הוא לא אוהב אותי בכלל?
~נקודת מבט קורל~
"זהו,עכשיו כל אחד חוזר לחיים שלו"אמרתי כשנחת המסוק במין עצב כזה
"אני בטוח שאחרי מה שעבר עלינו זה לא יחזור להיות מה שהיה"הוא אמר בחיוך כובש,והסתכל על עיני…
בגופי עברה צמרמורת קלה והשפלתי מבט,העיניים שלו משגעות אותי.
"בואו,נכניס אותכם לחדר שתפגשו את המשפחות שלכם ורק עוד חצי שעה יוכלו לראות אתכם"אמר הטייס והוביל אותנו לחדר גדול…
ראיתי את סאי(העוזר שלי)והדמעות התחילו לצאת לי,ורצתי אליו בחיבוק,אבל ההורים שלי לא היו שם.
כל המשפחה של זאיין הייתה שם והם חיבקו אותו,זה צבט לי בלב,כל המשפחה שלו היו שם…הסבים,האחים,ההורים…אבל רק ההורים שלי לא היו כאן!
"איפה אמא ואבא?"שאלתי את סאי כשהתנתקנו מהחיבוק…
"הם בעבודה ולא יכלו לצאת,אבל עוד שעה וחצי הם היו כאן"אמר בהיסוס
"מה???הם בעבודה ולא באו ליראות אותי?איזה מין הורים לא באים ליראות את הבת היחידה שלהם שנימצאה אחרי שבוע שהיא נעדרת??"צעקתי עליו,ממש התעצבנתי
"אני מבין אותך,אבל הם אנשים עסוקים" אמר ברוך וליתף את ראשי,הייתי כלכך עצבנית שהעפתי לו את היד
"תעזוב אותי,לא רוצה ליראות אףאחד!!!אני שונאת אותם!"אמרתי כשאני מנגבת את הדמעות שזלגו מעיני ורצה לפינת החדר..
התיישבתי שם וחיבקתי את רגלי,ובכיתי…אני עד כדי כך לא חשובה להם?
סאי בא אחרי והתיישב לידי…
"סאי אני רוצה ללכת מפה"אמרתי חנוקה מדמעות
"אי אפשר,צריך לחכות עד שההורים שלך יקחו אותך"אמר וניסה להרגיע אותי
"סאי תשאיר אותי לבד כרגע,אני צריכה להיות עם עצמי"ביקשתי משפשפת עת עיני
"טוב אבל אם את צריכה משו תיתקשרי אילי…ההורים שלך אמרו לי לקנות לך פלאפון חדש ושמתי שם את המספרים שלי ושל ההורים שלך,אני צריך ללכת להכין אוכל"אמר והושיט לי גלקסי אס שלוש לבן,חיבק אותי והלך…הם תמיד מנסים לפצות אותי בכסף!
נישארתי במקום וניגבתי את הדמעות…
לפתע זאיין ניגש אילי
~נקודת מבט זאיין~
"זאייין"צעקו ההורים שלי והמשפחה ובאו לחבק אותי,הם אמרו שהם דאגו לי ושאמרו בחדשות שאין הרבה סיכוי שנישארתי בחיים,אני הייתי שמח שהם דאגו לי ושאני חשוב להם,אחרי מה שעברתי אני מעריך יותר את מה שיש לי.
"תעזוב אותי,אני לא רוצה ליראות אףאחד!!אני שונאת אותם"שמעתי את צעקתה של קורל,מה קרה לה??
הסתכלתי הצידה וראיתי אותה בוכה,הסתכלתי לצדדים ולא ראיתי את ההורים שלה,שבר אותי ליראות אותה כך,היא ישבה בצעד ובכתה,רציתי לגשת אילייה אבל ההורים והמשפחה שלי הציפו אותי בשאלות…
"רגע,אני צריך לעשות משהוא,עוד חמש דקות אני יחזור"אמרתי למשפחתי וניגשתי איליה…
היא ישבה כאשר גבה נתמך בקיר וידיה משפשפות את פנייה,היא הבחינה בי מתקרב איליה וניסתה להסתיר את זה שהיא בכתה,היתיישבתי לידה.
"למה את בוכה?"שאלתי אותה,עינייה היו אדומות
"עד כדיכך רואים אתזה?"היא שאלה מאוכזבת
"קצת,אבל מה קרה?"שאלתי
"כי הם הורים מגעילים,במקום להיות פה איתי הם עסוקים בעבודה שלהם,לי ניראה שביכלל לא אכפת להם מימני"אמרה וירדה לה דמעה שירדה במורד הלחי שלה
"אל תיבכי,זה לא שווה אתזה"אמרתי מנגב את הדמעה שלה
"אבל זה כואב לי שחיכיתי כלכך ליראות אותם והם בכלל לא פה"אמרה בעצב
לט ידעתי מה לענות לה,פשוט שתקתי וחיבקתי אותה…
"רוצה לבוא איתי למשפחה שלי?,שלא תהיי פה לבד"שאלתי
"אתה יכול ללכת למשפחה שלך…אני בסדר פה"הודתה לי והתנתקה מהחיבוק…
"איןבעד מה"אמרתי בחיוך ונישקתי את המצח שלה וקמתי,היא הוציאה פלאפון והתחילה לשחק בו
"מאיפה השגת פלאפון?"שאלתי
"סאי,העוזר שלי הביא לי"אמרה חטפתי לה אותו מהיד ורשמתי את המספר שלי וחייגתי אל עצמי כדי שהיה לי את המספר שלה
"מה אתה עושה??"שאלה
"עכשיו ישלך את המספר שלי"אמרתי,הושטתי לה את הפאלפון וקרצתי לה
"אייה,ולמה זה"התלוננתי אחרי שהיא נתנה לי בעיטה ברגל
"כדי שתזכור מי אני,ולי לא חוטפים לי דברים מהיד…וחוץ מזה אתה ממש צנוע"אמרה מגחחת כאשר הבחינה שרשמתי את עצמי בתור'זאיין החתיך'..
"טוב,אני הולך למשפחה שלי…אם את צריכה משהוא תגידי"אמרתי והיא חייכה והלכתי למשפחה שלי…
סיפרתי להם קצת על מה שעבר עלינו..הם היו בשוק!
"לפתע שמעתי צעקה של דלת שנפתחת והרבה רגליים…
"זאיין"שמעתי את קולה של ליאן והיא קפצה עלי בחיבוק וכך גם כל השאר,ממש התרגשתי
"אני שמח שאתם בסדר"אמר לי ליאם וטפח על גבי…
ואז ראיתי מזווית העין את נייל וקורל…
"את לא מבינה כמה התגעגעתי אילייך"הוא אמר לה ברוך,חיבק אותה והרים אותה באוויר כך שראשם היה באותו גובה,ראשו וראשה התקרבו אחד לשניה…הם התנשקו!
ליבי נקרע לשתיים…
-סוף פרק-
ההמשך בפרק הבא….
תגובות (0)