משנה את השם מחברה של מפורסם לשכיחת אהבה- סיפור על 1D פרק 3

"אני לא החברה שלך." אמרתי ברצינות.
"אה, אני מבין עכשיו! זה הבנים מנסים למתוח אותי, נכון? אני יראה להם." הבחור הארי יצא מהחדר בכעס.
מה יש לו? מה הוא עושה, אני רק מתעוררת מתרדמה והוא מנסה לנשק אותי? מי הוא חושב שהוא? אני לא היתי איתו, ואני גם לא היה איתו!
פתאום הדלת נפתחה בכוח והארי ושאר הבנים נכנסו לחדר.
"אתם תסבירו לי כאו ועכשיו," הארי אמר והצביע עלי. "למה היא אומרת שהיא לא מכירה אותי? אתם מנסים למתוח אותי? אתם יודעים שזה לא מצחיק!" הוא התעצבן.
פני הבנים נפלו. "אחי, תקשיב…" לואי שם יד על גבו ולא ידע מה לומר.
"מה? אז אתם כן מותחים אותי!" הארי התעצבן שוב.
"הארי! תקשיב, היא איבדה את הזיכרון!" נייל צעק.
אני פשוט ישבתי שם, צופה בריב.
"אתם עוד מנסים להכחיש? אין לכן בושה? אחרי כל מה שקרה, אתם מנסים לגרום להרגיש עוד יותר חרא?!" הארי כבר ממש האדם מכעס, ודמעות חדשות נקוו בזווית עניו.
"אנחנו לא. יש לה אמנזיה, והיא לא זוכרת כלום. אפילו אותנו היא בקושי זכרה." זאין הסביר לו.
"אני לא מאמין לכם!" הוא הסתובב אלי, וישר תפס בפני.
כפות ידו היו חמות ומלטפות, ויכולתי להישאר ככה לנצח, אבל אין לי מושג מי הוא. ניסיתי להשתחרר בכוח, אבל לא הצלחתי. הבנים ניסו לעצור אותו, אבל הוא לא הרשה להם.
"שרלוט, שר שלי. תביטי לי בעניים ותגידי לי שאת לא זוכרת אותי."
עשיתי מה שהוא מאר, והבטי עמוק לתוך עניו המהפנטות. הרגשתי פרפרים בבטן, וחום לא מוסבר עולה על פני. ניסתי, באמת שניסיתי להיזכר בו. אבל כל מה שקיבלתי זה כלום.
"אני… אני מצטערת, אבל אני לא יודעת מי אתה." אמרתי.
ידו של הארי נפלו מפני, וכך גם פניו.
"היא רצינית? היא לא זוכרת…?" הוא לא סיים את המשפט ופשוט פרץ בבכי. היה לי נורא קש ה לראות אותו ככה. בנאדם שניראה יציב ובטוח בעצמו, אבל גם לו יש רגשות, וכנראה העובדה שאותו דווקא מכולם אני פשוט לא זוכרת שברה אותו.
הבנים חיבקו אותו, ונתנו לו להתפרק.
ניסיתי להתעלם מקולות ההתייפחות שלו, אבל לא הצלחתי. קמתי מהמיטה ופיניתי את כל הבנים מדרכי, והם יצאו מהחדר, משאירים את שנינו לבד. הארי הביט בי בעניים אדומות מבכי, דמעות זולגות מעניו.
חיבקתי אותו חיבוק חם, לנסות לגרום לו להרגיש יותר טוב. אבל נראה לי שזה גרם לו להרגיש יותר רע. ואז פתאום קרה דבר מוזר. הרגשתי כאילו התחושה הזאת מוכרת לי, ההרגשה של זרועותיו השרירות עוטפות את גופי הקטן, ואני והוא האנשים היחידים בעולם הזה. אבל למרות שזה הרגיש כל כך נעים, התעלמתי מההרגשה הזאת. כאילו אני מנסה להכחיש את זה שאני זוכרת אפילו קצת ממנו. הוא התייפח על כתפי, ואני פשוט ונתת לו להתפרק בידי. התנתקי ממנו וניגבתי את דמעותיו באצבעותיי. הבטתי עמוק לתוך עניו שמלאות בעצב וחרטה עמוקים.
"שרלוט…" הוא אמר בקול שבור. "את עוד תזכרי אותי, אני מבטיח לך." הוא נגע בפני כאילו הם זכוכית, ואם הוא יעשה משהו לא נכון, אני עלולה להישבר. נישקתי לראשו, ונתתי לו ללכת.
הוא אחד בידי, אבל נתתי לשלי ליפול משלו. אני לא יכולה איתו, אני לא זוכרת אותו.
"להתראות הארי." אמרתי לו.
הוא פשוט הסתובב בלי לומר מילה, ויצא מחדרי, משאיר אותי עם הרגשה שמה שקרה כאן הזכיר לשנינו דברים שונים.
-נקודות המבט של הארי-
'להתראות, הארי.' זה מה שהיא אמרה לי. לא רק עכשיו, גם אז. לפני התאונה שלה. זה היה אני, כל מה שקרה לה עכשיו זה לא בגלל אף אחד אחר, זה בגללי! אני חתיכת חרא, אני לא בן אדם, מגיע לי שההיא תשכח אותי! אבל אני לא יוכל לשאת בזה. שהיא חיבקה אותי, הרגשתי שהיא כל כך קרובה אלי, אבל היא פשוט רחוקה במידה אדירה. אף פעם לא הבנתי את המשפט הזה עד עכשיו, שחיבקתי אותה והרגשתי שהיא בעצם לא איתי. היא לא שלי. יצאתי מהחדר ספוג דמעות, וכל חברי יושבים על כיסאות ומבטים בי.
"איך הלך?" שאל וויל ושם יד על גבי.
"היא… היא לא… זוכרת אותי." אמרתי בקול שלאט לאט התחיל לשבור אותי, אבל ניסיתי להעלים אותו.
"וואי אחי, אני מצטער." ג'ון גם בא לנחם אותי.
"אל תדאג, הארי. עוד תזכור אותך. היה לכם זמן מדהים יחד, אני בטוחה שהיא עוד תיזכר." קטלין באה אלי גם. הבנים ישבו בצד, רואים אותי מתפרק לחתיכות.
"אני הולך.. לשאוף אוויר." ניערתי את ידיהם של התאומים מגבי והלכתי למחוץ לבית החולים. מחוץ לבית החולים היה פארק, בשביל לתת למטופלים להרגיש יותר טוב שהם רואים עצים ופרחים. מצאתי לי פינה שקטה שבה הפאפארצי בטח לא יגלו אותי. ישבתי על הדשא הרך, והשענתי את גדבי כנגד אחד העצים. הרחתי את ריח הצמחים, הבטי בשמיים החולי ופשוט חשבתי על כל מה שעבר בראשי. הבעיה, כל מה שהיה בראשי זה רק דבר אחד: שרלוט. אני והיא הינו ה-זוג. בקרב חברינו, בעולם הבידור, זה תמיד היה הארי ושרלוט. זה היה נפלא להיות איתה, להרגיש אותה, להריח את הריח שלה, אני מאוהב בה עד מעל הראש. והתאונה הזאת שקרתה, זה פשוט שבר אותי.
-פלאשבק-
"להתראות, הארי." היא אמרה בעיניים דומעות וקול שבור. היא טרקה את הדלת אחריה, ואני רתחתי מזעם. "אתה מטומטם! אתה דפוק! אתה דביל!" צעקתי על עצמי והעפתי כרית בכוח מהמיטה שלי לקצה השני של החדר. העברתי את ידי בשערי, וניסיתי להרגיע את העצבים שלי. "אהההה!" פשוט הוצאתי את זעמי והכנסתי אגרוף בקיר. כאב פעם הכף ידי, אבל לא יחסתי לזה חשיבות בכלל. הייתי עצבני, כועס, עצוב, מתחרטת, הכל בעת ובעונה אחת. ואז שמעתי צעקה ואחריה חבטות קשות, ואחרי זה זכוכית מתנפצת. מה קרה לשרלוט? טסתי מהחדר, הרץ לכיוון המדרגות. טיפות דם ניקזו על הריצפה, והחלון היה שבור לרסיסים. כל הצבע אזל מפני והתחלתי לרעוד. "שרלוט!" צעקתי ורצתי לכיוון החלון. מבעד לחלון השבור, ראיתי את גופה של שרלוט שרוי על הדשא מתחת, ממדמם ולא זז. הרגשתי איך ליבי מחסיר פיעמה, איך פחדי העמוקים ביותר התגשמו. כל עולמי קרס. הדבר שנאי אוהב בכל ליבי, עכשיו לא איתי. שראיתי את כגופה, הרגשתי שחתיכה ענקית ממני נתלשה, שכואב לי כל כך לראות את האהבה של חיי חצי מתה. ועוד יותר גרוע, כל זה קרה בגללי. שמעתי סירנות במרחק, וירדתי במדרגות במהירות ויצאתי מהדלת. היתי רק במכנסיים, ורגליים יחפות, אבל לי לא היה אכפת. רצתי לאחורי הבית, שם שרלוט נפלה. רצתי אל המקום כמו שלא רצתי בחיי. ראיתי את החובשים נושאים את גופה המדמם על אלנוקה לתוך האמבולנס, וישר רצתי אליהם.
"אתה יכול להיכנס." חסם אותי אחד מהם.
"אתם לא מבינים! היא החברה שלי, אתם חייבים לתת לי להיות איתה!" צעקתי כמו מטורף, מנסה ולהזיז את החובש מדרכי.
"מר סטיילס, אתה לא רשאי להיכנס לרכב. אני מצטער, אבל תיראה אותה אחרי הטיפולים." אמר חובש אחר ודרבן את זה שחסם אותי להיכנס לרכב. קהל התחיל היאסף סביבנו. כל השכנים הביטו בגופה של שרלוט על האלונקה, בזמן שהיא נישאה על ידי החובשים. החובש שחסם אותי נכנס לתוך הרכב וסגר את הדלת. אני פשוט קרסתי, בכיתי את נשמתי. התפרקתי מול כל הנוכחים, נשכב על האדמה ומיילל בכאב. האהבה שלי נפצעה, וכל זה רק באשמתי. אני זה שפגע בה.
-סוף פלאשבק-
הרכנתי את ראשי ופשוט בכיתי, בפעם השלישית היום. אני יכול עם זה יותר, היא שחכה אותי. היא שמחכה אותי, לא מכירה אותי, אני איבדתי אותה לתמיד. אני אוהב אותה, בכל שנייה, כל דקה, האהבה שלי אלי מתעצמת, כך גם הכאב שאני מרגיש על מה שעשיתי לה. איך יכולתי? איך יכולתי להיות אגואיסט, חתיכת חרא אנוכי שחושב רק על עצמו, ופוגע בדבר החשוב לו מכל? למה אני מכל האנשים, למה דווקא אני חייב לפגוע בכולם?פשוט בא לי למות, להיעלם מהעולם הזה אם זה בלי שרלוט שלי.
הרוח נשבה, וריח הפרחים הגיע לאפי, כאילו הטבע מנסה לנחם אותי בעזרת ריחו המתוק. אבל זה לא עזר, אני רק רוצה אותה, אני רוצה את שרלוט שלי.
-נקודת המבט של שרלוט-
אחרי שהארי יצא, ישר נצמדתי לדלת, והקשבתי לכל מה שהם אמרו.
"איך הלך?" שמעתי את קולו של וויל מעבר לדלת.
"היא… היא לא… זוכרת אותי." שמעתי את קולו של הארי. הוא ניסה להסתיר את הכאב והעצב בקולו, אבל ידעתי שזה מה שהוא מרגיש. כאב לי לשמוע אותו ככה. אולי אני לא זוכרת אתו, אבל אני לא רוצה שהוא יפגע.
"וואי אחי, אני מצטער." שמעתי את קולו של ג'ון.
"אל תדאג, הארי. עוד תזכור אותך. היה לכם זמן מדהים יחד, אני בטוחה שהיא עוד תיזכר." שמעתי קול נשי, שהיה שייך לקטלין. כולם שם ניחמו אותו, מנסים לגרום לו להתעודד טיפה.
אני והארי היינו זוג? איך זה שאני לא זוכרת כלום? אם באמת לי ולהארי היה זמן לא נשכח, למה אני לא זוכרת דבר? למה אני לא מכירה את התחושות המשונות שאני ליד הארי? למה אני לא יודעת דבר?
"אני הולך.. לשאוף אוויר." הארי אמר, וכנראה עזב. ישר רצתי לחון, רואה הארי הולך מהבניין לכיוון הפארק שממול הבית חולים. לא יכולתי לשאת זאת, אני פשוט בכיתי. אם הוא כל כך חשוב לי, איך זה שאני לא זוכרת אותו? איך זה קרה?
שמעתי את הדלת נפתחת, וראיתי את ורוניקה.
"אוי, שרלוט…" היא רצה אליי וחיבקה אותי. התייפחתי על כתפה. "למה… למה אני לא זוכרת?" שאלתי אותה.
אבל לא הייתה לה תשובה. "אני לא יודעת, שרלוט. אבל את עוד תזכרי. הארי אהבה אותך בכל ליבו, ועכשיו הוא פשוט שבור. היית האהבה של החיים שלו, אבל את לא זוכרת את זה. את והוא… הייתם הזוג המושלם, שני חצאים שמשלימים אחד את השני. לראות את שניכם כל כך שוברים, זה גורם לי להרגיש כל כך רע…" עכשיו גם קולה התחיל מעט להישבר, אבל היא עדיין ניסתה להישאר חזקה למעני.
התייפחתי על כתפה במשך דקותו ארוכות, בזמן שיכולתי לדמיין את הארי, שיערו הושפע, שפתיו התפוחות, עינו המלאות כאב ועצב, בוכה בדיוק כמוני. אני והוא לא ביחד אלה, הפוכים, כאילו יש קיר שהפריד בנינו. אני צריכה רק דבר אחד בשביל להרגיש לא שבורה. אני צריכה את הארי.