-מרד נעורים-וואן דיירקשן-פרק 2

״ אולי הבאד בוי של בית ספר הוא לא תמיד האהבה ממבט ראשון….. ואולי כן…״

בדרך לבית ספר חשבתי על הקופסא של סבא של לוסי, מעניין מה הוא הוריש לה! שאלתי את עצמי…
ליאן חכי רגע!!!… שמעתי קול מוכר מאחוריי!, הסתובבתי וזה היה המפגר זה ש…
זה היה המפגר זה שכל המשפחה שלי טוענת שהוא אח שלי!
אני:מה אתה רוצה?! שאלתי, בעודי מרמזת לו שהוא מבזבז לי זמן אוויר!
מייק(אח שלי בן 17, לומד בכיתה י״א בבית ספר שלי): סתאם, לא רציתי ללכת לבד!
אני:אז אם אתה בא איתי, אתה לא מוציא מילה מהפה!
מייק:למה, זה הרחוב שלך?
אני:לא, אבל…
מייק קטע אותי! ״הבנתי״ הוא ענה ושתק עד שהגענו הביתה!

נכנסתי הביתה, עברתי את העיניים שנעצו בי מבטים, והצלחתי להגיע אל החדר שלי בלי להתקל באחד הנודניקים שישאל אותי ״ליאן, למה את עצבנית?״ או ״ליאן אנחנו עוד נראה את החיוך שלך שוב?״

אבל את השלב הזה עוד עברתי בשלום…
נכנסתי לחדר שלי נעלתי את הדלת, ופשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי!
אתם בטח שואלים את עצמכם למה?!
אז ככה, לפני כמעט שנה, זאיין והמשפחה שלו רצו לנסוע לצרפת, אבל הם רצו גם להשכיר את הבית שלהם, ככה שהם יוכלו לממן את הוצאות הנסיעה, ההורים שלי מאוד רצו לתת להם כרטיסי טיסה לכל המשפחה, אבל טרישה, אמא של זאיין, לא הייתה מוכנה לשמוע על זה בשום אופן, אז רק עזרנו להם למצוא משהו שישכיר את הדירה למשך שבועיים, בסוף מצאנו זוג חברים, שבאו לטיול באנגליה, המשפחה של זאיין נתנו להם את המפתחות יום לפני הטיסה, והם באו לישון אצלנו, לאחר שבועיים הם חזרו, אני ואבא שלי הלכנו לאסוף אותם מהנמל תעופה, בדרך חזרה לבית שלהם, שנמצא שעה וחצי מהנמל תעופה, דיברנו על איך היה להם בצרפת ואם הם נהנו!?, כשהגענו לדלת של הבית שלהם אמא של זאיין חיפשה בתיק שלה את המפתחות, אבל אחרי שהיא פתחה את הדלת לרווחה, גילינו שהדיירים השאירו את הדירה ריקה לגמרי, הכל היה שרוף, הספה נעלמה, הטלוויזיה הייתה שרופה, לא הבנו מה היה, ניסינו להתקשר לזוג שהשכרנו להם את הדירה, אבל אף אחד לא ענה, לאחר חודשיים שזאיין והמשפחה שלו גרה אצלנו, התקשרו מהמשטרה והודיעו לנו שהתיק נסגר, ושהאנשים האלה בטח היו שודדים, אבל הם עשו עבודה טובה ולא השאירו שום סימנים!, כנראה בזמן השריפה העשן ״העלים״ את כל הרמזים למציאת האנשים האלה!
ככה נגמר הסיפור, בסימן שאלה אחד גדול….. אז מאז המשפחה של זאיין גרה אצלנו, וגם עכשיו שאני וזאיין נפרדנו, הם עדיין נמצאים פה, לא שזה מפריע לי, אבל אני לא חושבת שאני אהיה מסוגלת להעביר את התקופה הזאת בלי לחנוק את זאיין באמצע הלילה…

דפיקה בדלת קטעה את המחשבות שלי, ״מי זה?״ שאלתי ״זה אני״, אני אזהה בכל מקום את הקול הזה, זה היה…