-מרד נעוורים- וואן דיירקשן- פרק 21

״אולי הבאד בוי של בית ספר הוא לא תמיד האהבה ממבט ראשון….. ואולי כן…״

לאחר הפסקה של 20 דקות נכנס המנהל לכיתה שלנו, ״בשקט להרים כסאות ולהשתחרר״ הוא אמר ויצא מהכיתה, ייששששששש התחילו להשמע צווחות של שמחה מכל עבר, תוך דקות ספורות הכיתה נשארה ריקה, רק לואי ליאם וניל נשארו בכיתה, זאיין חיכה לי בפתח הדלת, ״אממ ליאן?״ פנה אליי ליאם, ״כן?״ עניתי, ״אמממ, תגידי יש אולי… רק אם את רוצה… אמממ… שתוכלי להלוות לי מחברות בשביל להשלים חומר?״ הוא שאל בהיסוס כשגירד בראשו, ״בטח, אין בעיה באיזה מקצועות?״ מיהר מלענות וחייכתי אליו את החיוך שלי ששמור רק למקרים מיוחדים, ״אממ, אם את יכולה את המקצועות של המחנכת, ״רק שניה!״ עניתי והתקדמתי אל עבר התא שלי, הוצאתי ארבע מחברות והגשתי לו, ״בהצלחה״ אמרתי וחייכתי, ״תודה ליאן!״ הוא ענה, ״את באה?״ שאל אותי זאיין מפתח הדלת, ״טוב ביי״ נופפתי לשלום לליאם.
בדרך הביתה אני וזאיין שתקנו, הפנים שלו היו רציניות, ״הכל בסדר?״ שאלתי ״ברור למה שלא יהיה בסדר״ הוא ענה חייך חיוך רחב ולקח את ידי אל ידו, הלכנו מחזיקים ידיים עד הבית, לפני שנכנסנו הביתה שחררתי את ידו משלי, ״למה?״ הוא שאל, ״למה מה?״ שאלתי עושה את עצמי לא מבינה כל מה הוא מדבר. אבל ידעתי למה הוא מתכוון, פשוט… אף אחד לא יודע שאני וזאיין סוג של זוג… שוב, וגם בכלל לא הכרזנו על זה שאנחנו זוג.
נכנסנו הביתה, הבית היה ריק ״איזה שקט״ זאיין שבר את השקט בבית, ״מוזר״ עניתי, ״בדרך כלל זה שעות העומס בבית״ המשכתי וזאיין צחק, צלצלתי אל אמא שלי לבדוק איפה כולם, ׳שלום הגעתם למשיבון הקולי, אנא השאירו הודעה אחריי ה…״ ״מה קרה?״ שאל אותי זאיין, ״תא קולי״ עניתי מחייגת לאח שלי הגדול שאמור להיות עכשיו בבית, ׳המספר שאליו חייבים איננו מחובר׳ ״הוא לא עונה״ הודעתי לזאיין, ״אההה, אמא לך הזכירה משהו על זה שהיא אוספת את כל האחים שלך היום מבית הספר בשעה שתיים, ואז הם יבואו הביתה״ זאיין הזכיר לי את ההודעה שאמי זכרה להגיד לי היום בבוקר לפני שיצאנו מהבית לכיוון בית הספר, ״זאיין עכשיו חמש וחצי״ השבתי כשבליבי דאגה קלה, ״אני אתקשר לאמא שלי לבדוק״ זאיין ענה בעודו מחייג אל אמו, ״היי אמא מה קורה?, כן אנחנו בבית, טוב, את יודעת אולי איפה כולם?, מה? אהה, אוקיי הבנתי, ביי אמא״ וסגר את השיחה, ״מה היא אמרה״ שאלתי בהיסוס, ״מוזר, היא אמרה שהם היו צריכים להיות בבית ממזמן, אמא שלך הלכה לאסוף את כולם מהבית של סבתא שלך ואז הם היו צריכים לחזור לכאן״, הוא הסביר, ״אז איפה הם?״ שאלתי לא מחכה לתשובה, מיהרתי להתקשר לאבא שלי, ההורים שלי גרושים אז הוא לא אמרו להיות איתם.
*סטופ
ההורים שלי התגרשו לפני כמה שנים, אבל הם עדיין חברים, מדברים בטלפון ביחד, הם שומרים על קשר, הקשר שלי עם אבא שלי הוא לא מהעולם הזה, הוא האבא הכי טוב בעולם, אני תמיד מספרת לו כל מה שעובר עליי [חוץ ממשהו נורמלי שקורה לי פעם בחודש, אני לא עד כדי כך ׳ספר פתוח׳ (המבין יבין)].
-סוף-
אבא:היי ליאנוש מה קורה?
אני:סבבה אבוש מה איתך?
אבא:מצוין!
אני:אבא, אתה יודע איפה אמא וכולם?
אבא:כן, הם בבית משתיים בצהריים, אמא אספה את כולם מוקדם. למה את שואלת?
אני:אהה אמממ סתאם, רציתי לדעת!
אבא:את בבית?
אני:עוד חמש דקות אני מגיעה.
אבא:אוקיי מתוקה.
אני:ביי אבא!
אבא:ביי יפה שלי.

שיקרתי, הבנתי שמשהו לא בסדר, לא רציתי להדאיג את אבא שלי.
״מה הוא אמר״ זאיין מיהר לברר, ״הוא אמר שהם כבר צריכים להיות בבית״ עניתי, ״למה אמרת שעוד לא הגעת הביתה?״ זאיין מיהר לענות, ״אני לא רוצה להדאיג אותו״, עניתי נחנקת מהדמעות שעצרתי, ״תתקשרי להגיד לו, הוא בטח ידע מה לעשות״, הוא ניסה להרגיע אותי, ״ואם קרה להם משהו?!״ שאלתי והדמעות יצרו בפרץ בכי מגרוני וזלגו מעייני, ״דיי יפה שלי אל תבכי״ זאיין מיהר לקום אליי ולחבק אותי הכי חזק, ״תתקשרי לסבתא שלך ותשאלו אותה…! טוב?״ הוא אמר מלטף את הלחי שלי ומנגב את הדמעות, ״טוב״ עניתי וחייגתי לסבתי:
הלו? שמעתי את קול סבי בצדו השני של הטלפון.
אני:סבא תעביר לי את סבתא.
לאחר מספר שניות נשמע קולה של סבתי בקו.
סבתא:היי ליאנוש מה קורה?
אני:היי סבתא איפה אמא?
סבתא:מה זאת אומרת איפה אמא!?, היא בבית כבר מלפני שעתיים, כמעט שלוש!״ היא ענתה ויכלו לשמוע קול דאגה בוקע מגרונה.
אני:טוב ביי!
מיהרתי לנתק, ״מה היא אמרה״ זאיין שאל מנשק לי את מצחי, ״היא אמרה שהם בבית מלפני שלוש שעות״ עניתי והדמעות זלגו בחוזקה, ״אבל מה הבעיה, אם הם בבית… אז…״ זאיין לא הספיק לגמור את המשפט, ״היא התכוונה בבית כאן, הם לא אצלה״ עניתי, ״אני בטוח שהכל בסדר״, לפתע צלצל האינטרקום, הייתי בטוחה שהם סוף סוף החלטתו לחזור הביתה! ״כן?״ עניתי במהירות, ״שלום, כאן המשטרה אפשר להכנס?״…