מציאות מדומה 1D – פרק 8

אביה ואני הלכנו ברחבי הקניון ומצאנו שמלות ונעליים מדהימות! היא הורידה אותי בבית של ליאם ונסעה, לפי מה שהבנתי מאז שאני בגוף הזה, זה שמיילי גרה עם ליאם, וגם אביה עם זאיין. אני עדיין לא מאמינה למה שהיא סיפרה לי, הייתי בהלם. אני בטוחה שהוא אוהב אותה באמת, אני לא מצליחה לסדר בראש שלי את כל התמונה. נכנסתי הביתה וראיתי קודם שהמכונית של ליאם בחוץ. "ליאם?" קראתי בבית.
"היי חזרת" הוא יצא מהמטבח. הסתובבתי אליו, הוא עמד מולי החזיק לי בפנים ונתן לי נשיקה על הלחי. אני אוהבת את הנשיקות שלו, באמת שכן. אבל… אני לא אוהבת להודות בזה, אבל… אני לא מרגישה כלום, הרגליים שלי לא רועדות כשהוא נוגע בי, הפרפרים בבטן כאילו ישנים, והמגע שלו לא עושה לי שום צמרמורת.. "תקשיבי אני צריך לדבר איתך" הוא אמר… על מה הוא צריך לדבר איתי??
"מה קרה?" שאלתי. "כלום, כלום… זתומרת… אני לא אוכל להיות בחתונה שעוד יומיים.." הוא אמר, חבל, דווקא תיכננתי ללבוש את השמלה היפה הזאת. "הו… זה בסדר, לא נלך, זה לא כזה סיפור" אמרתי וניסיי להרגיע אותו שזה לא כזה נורא ושלא ירגיש רע. "הוו. לא לא.. את הולכת, אל תדאגי, דיברתי עם הארי, הוא יבוא איתך, במקומי." הוא חייך אלי. מה?? לאלאלאלאלא….. לא טוב. רעיון רע מאוד. אני… אני לא מסוגלת. זה הארי, אני לא יכולה להרוס את מה שבניתי פה, אני לא יכולה להתקרב אליו.
"לא. לא לא לא. לא חייבים ללכת ליאם, אני פשוט לא אלך, זה בסדר אני מבטיחה" מיהרתי להגיד בלחץ.
"לא מיילי את הולכת. את חייבת ללכת!" הוא התחנן אלי. אוףף אני לא רוצה לבאס אותו… אבל אני לא יכולה ללכת עם הארי. "ליאם, זה כמו לצאת איתו לדייט עכשיו, אני לא יכולה לעשות את זה, יהיו שם אנשים, יחשבו שאני מתחילה עם שניכם" המצאתי תירוץ כאילו אכפת לי מהביקורת שמיילי תקבל בגללי. "אף אחד לא יחשוב את זה. וחוץ מזה, אל תדאגי. אני סומך עלייך שלא תבגדי בי" הוא צחק עלי ואני גילגלתי עיינים בגלל הבדיחה הגרועה שהצחיקה רק אותו. הוא תפס לי בפנים וקירב אותי אליו. "בבקשה מיילי. בשבילייי" הוא משך את המילה האחרונה ומעך לי את הלחיים ונהייתה להם צורה של לחיים של דובי. אוףף הוא הורג אותי. "עחעחח…. אוקיי בסדר" נשפתי בעצבים. אוי שיט, מה אמרתי!? אני לא יכולה ללכת עם הארי… זה…. זה, הארי… אני לא יודעת למה אבל אני פשוט לא יחזיק מעמד…
"יססס.. אני אוהב אותך" הוא נתן לי נשיקה מהירה על השפתיים כשהן עדיין מעוכות. "ואני לא" התעצבנתי עליו. הוא צחק ויצא החוצה לדבר בפלאפון… מוזר… אוףףף, טוב לפחות עכשיו אני אוכל ללבוש את השמלה והעקבים.

למחרת קמתי בבוקר, ראיתי שהשעון מראה 9:07 בבוקר. ליאם לא היה לצידי במיטה ושמעתי רעשים של דלת נפתחת ואנשים נכנסים מלמטה. התארגנתי וירדתי למטה, ראיתי בדיוק שהבנים הגיעו, ליאם הכניס אותם הביתה, הם היו בדרך לסלון ואני הייתי בדרך למרפסת החוצה, חצינו אחד את השני ואמרו לי שלום בדרך. המבטים שלי ושל הארי נפגשו, צרבו לי בלב והורדתי את הראש מיד ומיהרתי למרפסת החוצה. יצאתי למרפסת ונשמתי את האוויר שנעים שירגיע אותי קצת. הנוף היה מדהים, אגם ענק מקיף את כל האיזור, המון עצים וצמחים מסביב, השמש בדיוק האירה על האגם והוא נצץ. הרוח העיפה לי את השיער ורק הרגשתי את השמש על הפנים שלי ונרגעתי.
"אני יכול להגיד לו שאני לא הולך אם את לא רוצה" פתאום שמעתי את הקול של הארי. הסתובבתי במהירות ונבהלתי. הסתכלתי עליו והלב שלי התחיל לדפוק.
"לא… לא, אתה יכול לבוא" אמרתי לו כאילו נתתי לו אישור.
"הא… תודה שאת מאשרת לי" הוא אמר בצחוק וחייך חיוך קטן. ידעתי שאני לא היחידה שחשבה שזה נשמע כאילו נתתי לו אישור לבוא. חייכתי וצחקקתי. הוא התקדם לכיוון ועמד ליידי, מסתכל על נוף האגם עם המרפקים על משענת הברזל. הסתכלתי עליו כשהוא הסתכל על האגם, היופי שלו, זה פשוט משהו מיוחד, רואים את הגומות שלו, אפילו שהוא לא מחייך, העיינים שלו היו יותר צלולות מהאגם הזה שמולינו, עצמות הלחיים שלו והלסת שלו פשוט עבות ומדהימות.
הוא סיבב את המבט שלו והסתכל עלי מסתכלת עליו. "תקשיבי… מיילי… אנחנו רק עושים טובה לחבר, את לא חייבת להיות איתי כל הזמן, אל תרגישי חיייבת משהו למישהו. אני רק רוצה לדעת שאנחנו בסדר, שלא הגענו לרמה שאנחנו לא יכולים להגיד שלום אחד לשנייה, או לעשות מרתון סרטים בבית שלי כשאני צריך את הידידה שלי איתי, או ללכת בתור זוג לחתונה של הסוכן שלי כשחבר שלנו מבקש מאיתנו" הוא צחקק, ואני גם. היה לי נעים לשמוע את המילים שלו באוזן שלי, אפילו שהוא לא התכוון אלי, אלא למיילי… הנהנתי וחייכתי "אני מסכימה איתך." אמרתי בשקט והוא חייך אלי חיוך גדול שהגומות שלו הלכו וגדלו. "חיבוק…?" הוא פתח את הזרועות שלו לכיווני. חייכתי ונכנסתי בתוכן. הזרועות שלו הקיפו אותי והצמידו אותי חזק אליו, נהיו לי צמרמורות מהמגע שלו והריח שלו היה כל כך טוב!
פשוט לא רציתי לסיים את החיבוק הזה. אני כל כך שמחה שפתרנו את זה, אני לא רגיש רע יותר עם אף אחד מהם. אני פשוט אשתדל להחזיק מעמד עד שאני סוף סוף אצא מהגוף הזה.