מציאות מדומה 1D – פרק 5

"תקשיבי… מחר אנחנו כולם בבית של זאין, גם חברה שלו תהיה, אביה. היא בקשר טוב איתך.. זתומרת עם מיילי, זתומרת… בקיצור, אני יודע שאני יכול לסמוך עליה, אם היא תזהה משהו מוזר אצלך, אני אדע שאולי כנראה משהו באמת קרה פה, ואז אני אאמין לך.. אחרי הכל את לא מצפה ממני להאמין לזה בקלות כזאת" לואי המשיך. הסתכלתי עליו והנהנתי.

למחרת באמת הלכנו לבית של זאין, הוא לא היה מהבתים הענקיים והמפוארים, הוא היה בייתי ונחמד, אהבתי אותו… ליאם תפס לי ביד וחייך אלי, לא יכולתי שלא לחייך בחזרה לחיוך הכובש הזה. התיישבנו בסלון כולם וליאם ליפף את היד שלו סביבי, לא יכולתי להוריד את העיינים שלי מהארי ולראות את התגובה שהפנים שלו מביעות אחרי מה ששמעתי, פתאום הכל נראה כל כך ברור.
ליאם התקרב עם הראש לכיוון הצוואר שלי "אני מקווה שאנחנו עוברים אצלי בבית אחר כך" הוא לחש לי. הנשימות שלו על העור שלי עשו לי צמרמורת, זה היה כל כך נעים.. חייכתי אליו וכבר לא הייתי ממש לחוצה מכל עניין וואן דיירקשן. פתאום נכנסנו לסלון זאיין וחברה שלו, אביה. הם נכנסו יד ביד, גרם לי חיוך מלראות כמה שזאיין אהב אותה, הם דיברו תוך כדי שהלכו והוא כל הזמן חייך. היא הייתה מיוחדת, אף פעם לא שמעו עליה ברכילות שהיא חברה של זאיין, או שמעו עליה בכלל בלי קשר, היא רק נערה רגילה כמוני. היה לה שיער שחור ארוך וחלק, בקצוות היה לה בלונדיני מה שהפך את זה למיוחד, העיינים שלה היו בוהקות וחומות, היא הייתה פשוט מיוחדת, שונה… מהרגע הראשון שראיתי אותה יכולתי להבין למה זאיין התאהב בה. הם התיישבו ליידנו, ראינו כולנו את המשחק החשוב של העונה, עונת המונדיאל וזה המשחק האחרון. התנהגתי כמו עצמי וקייוויתי שאני ומיילי לא דומות בהתנהגות כדי שאביה תוכל לזהות שזאת לא באמת מיילי… למרות לפי מה ששמעתי על ההתנהגות של מיילי לא הייתי רוצה להיות דומה לה בכלל… מגעיל אותי בנות שמשחקות בבנים. הבחנתי פתאום שלואי ואביה נעלמו ואחרי כמה דקות שמעתי את לואי קורא לי. קמתי והלכתי לכיוונו, ראיתי את שינהם עומדים אחד ליד השנייה.
"אז…. אלה?" הוא שאול אותי, ישש, זה אומר שהוא מאמין לי, חייכתי חיוך גדול והנהנתי, הם שניהם חייכו אלי. "אז מיילי אמרה שהיא באה? למרות שלא יזיק לנו שתישארי, את הרבה יותר טובה ממנה" אביה חייכה אלי. "לא יודעת, היא מנסה לבוא למרות שאני לא יודעת איך לעזור לה כל כך, אני מקווה שהיא תצליח" אמרתי וחייכתי למחשבה שהם מעדיפים אותי על פניה.
"היא יודעת על הארי" לואי עדכן אותי… "כדאי לך לבלבל אותה את יודעת… תגרמי להארי להפסיק לאהוב את מיילי, ושמיילי תחזור לגוף שלה כולם כבר ידעו את הסוד המגעיל שלה" אביה הציע. "אני….. אני אנסה" אמרתי ולא הייתי בטוחה בכלל לגבי מה לעשות עם העיניין הזה… מה אם אני אפגע בהם בלי כוונה.. או אגיד מילה לא במקום…
חזרנו לסלון והרגשתי שאני צריכה שנייה לנשום ולחשוב… התכוונתי ללכת לכיוון המטבח אבל ליאם שם לב "היי בייב לאן את הולכת?" הוא שאל אותי והסתובבתי במהירות וראיתי שהם כולם מסתכלים עלי. "אני…? … רק לשתות קצת מים" אמרתי והוא חייך אלי, הסתובבתי שוב והלכתי למטבח… אעע למה קשה לי כל כך לנשום… מה יקרה אם אני אתקע בגוף הזה לתמיד… בתור מיילי ג'קסון שממשיכה לשחק בבנים. פתאום שמעתי מישהו נכנס למטבח והסתובבתי במהירות את הדלת.
"מיילי… אמרת שתדברי איתו, את חייבת להחליט, זה כבר לא מצחיק יותר" הארי אמר בשקט והתקרב אלי. נכנסתי ללחץ, צעדתי אחורה ממנו ונידבקתי לקיר. "אני… אני… מצטערת הארי–" הוא עצר אותי באמצע והתקרב אלי יותר, הוא תפס לי במותניים והצמיד אותי לקיר, הרגליים שלי רעדו והרגשתי את עצמי מתנשפת יותר. "אני לא מבין מה הבעיה…. כבר דיברנו על זה, את יודעת כבר מה את רוצה להגיד לו" הוא אמר בשקט, הרגשתי את הגופות שלנו מתחקחות אחת בשנייה, הנשימות שלו היו עלי וכל הלחץ הזה הרג אותי. "אני… אני לא יודעת הארי.." הפלתי עליו את התשובה. הוא הרים את הראש אלי שהיה קודם ממוקד בצוואר שלי שעשה לי צמרמורת. הוא הסתכל עלי לכמה דקות, הוא נראה מבולבל. "למה את מתכוונת…?" הוא שאל והקול שלו נהיה צרוד. אני לא הגבתי, רק הסתכלתי עליו בפחד, אולי אמרתי משהו לא טוב… שיט מה עשיתי… הוא התרחק ממני קצת ונראה מודאג. הוא השפיל מבט והסתכל על הריצפה, כאילו הוא חשב והתרכז שנייה. "את עדייו אוהבת אותו, זה העניין. נכון?" הוא שאל אותי בקול צרוד כשהסתכל על הריצפה, אחרי שהוא שאל את השאלה שהקפיצה לי את הלב הוא הרים את הראש והסתכל עלי, ברגע שהוא הסתכל עלי המבט שלו גרם לי לרצות לבכות, העיניים שלו נהיו אדומות והיה נראה כאילו הוא הולך לבכות, השפתיים שלו נכנסו אחת בשנייה, עצרו את הדמעות שלו. לא ידעתי מה להגיד או לעשות, מה שרציתי היה לספר לו הכל ולתת לו חיבוק ענק, אבל מה שבאמת עשיתי היה להנהן לאט ובשקט בלי לחשוב פעמיים.