מציאות מדומה 1D – פרק 4

הגענו לאולפן ההקלטות, ישבתי ליד האיש האחראי על ההגברה וחכיתי שהבנים ייכנסו לאולפן ממולינו, בלי ששמתי לב פתאום הרגשתי את ליאם מאחור מעלי, הסתכלתי למעלה ומהר בלי שהספקתי לראות משהו הרגשתי אותו מנשק לי את השפתיים…. אולי אחרי הכל אני כן אוכל להתרגל לכל עיניין הוואן דיירקשן הזה… הם נכנסו לאולפן והסתכלתי עליהם מהזכוכית השקופה שהפרידה ביננו, הסתכלתי על הארי שהצליח לתפוס לי את הצומת לב עם המבטים המצחיקים שהוא עשה לי, לא הצלחתי שלא לחייך אליהן. הוא קרץ לי והם התחילו להקליט את more than this. זה היה פשוט מדהים, עשה לי צמרמורות והרגשתי את עצמי לא מצליחה להפסיק לחייך למילים.
"מדהימים הא?" פתאום שאל אותי איש ההגברה שישב לצידי. הסתכלתי עליו בפתאומיות, הוא הוציא אותי מהבועה שהייתי בה, חייכתי אליו והנהנתי. "אז אני מבין שאת עם ליאם" הוא חייך אלי… האמת שלא ממש ידעתי אם היה בינהם קטע או שהם ממש ביחד, אחרי הכל כל העיניין הזה עם הארי קצת בילבל אותי.
"משהו כזה…" הנחתי.. "בעיות עם האהבה הא…?" הוא צחקק ואני גם. "שתדעי שאני מכיר את החבר'ה האלה.. אם את צריכה עזרה ממישהו או להתייעץ עם מישהו, דברי עם לואי. הוא יעזור לך בהכל והוא שומר סוד מצוין" הוא קרץ לי והרים גבה. אולי זה דווקא רעיון טוב, אולי אני אוכל לספר ללואי מה שעובר עלי. אני חייבת לספר את זה לפחות לאחד מהם, אני לא יכולה להיות לבד בזה, אני צריכה שמישהו יגן עלי כשאחד מהם ישאל אותי משהו שאני לא יודעת ולא אמורה לדעת.
הם סיימו את ההקלטות ויצאו לכייווני. הלכתי מהר לכיוון לואי. "היי לואי, אני יכולה לדבר איתך רגע?" שאלתי בשקט. הוא קצת התעלם ממני בהתחלה, זה נראה כאילו זה היה בכוונה, אבל לא חשוב.. בקיצור הצלחתי לגרום לו לבוא איתי הצידה.
"מה הענייו?" הוא שאל חסר סבלנות. "תקשיב… אני יודעת שזה נשמע לא הגיוני.. אבל—" הוא עצר אותי באמצע. "את לא הולכת להתחיל איתי גם אני מקווה..כן?" הוא שאל מעוצבן. מה..? "מה?? לא… תקשיב שנייה לואי. אני ממש חייבת את העזרה שלך. אני יודעת שזה נשמע לא הגיוני אבל…. אני זאת לא אני.. זתומרת, אני לא מיילי…. אני…." לא הצלחתי להשלים את המשפט מרוב שהבנתי כמה מטומטם זה נשמע שאומרים את זה בקול רם. "לא משנה…" אמרתי בהנחה והתחלתי ללכת משם. הוא פתאום תפס לי ביד וסיבב אותי חזרה. "מה..?? חכי. מה…? רגע…… מה??" הוא לא הצליח למצוא את המילים למשפט שלו.
לקחתי הנחה ונעמדתי בשקט. "אוקיי… אני יודעת כמה שזה לא נשמע אמין, אבל אני לא מיילי, קוראים לי אליסון, זתומרת אלה. כולם קוראים לי אלה. אני בכלל גרה בניו יורק. תשמע, גם אני עוד לא מצליחה להאמין לזה, קמתי בבוקר ומצאתי את עצמי בתוך הגוף הזה…. אוף זה כל כך לא נשמע הגיוני אני יודעת, אבל אני חייבת שתעזור לי, אתה חיב להאמין לי לואי.." השפלתי מבט למטה ולא האמנתי למילים של עצמי. הצצתי אליו למעלה וראיתי אותו מופתע ואפילו קצת פעור פה.
"אז…. מה שאת בעצם אומרת לי זה… ש…. את, אליסון, אלה.. נמצאת בגוף של מיילי… ו…. מיילי נמצאת בגוף שלך… בניו יורק?" הוא הבין מהר מאוד.
"כן… משהו כזה… כן הבנת יותר טוב ממני אפילו" אמרתי וניסיתי לחייך.
"אוקיי… למרות שאני כמעט בטוח שאת והבנים עובדים עלי ויש פה מצלמות נסתרות, אני אזרום איתך… מה את רוצה לעשות עם זה?" הוא שאל בעדינות. האמת שגם אם אני הייתי במקומו הייתי בטוחה שעובדים עלי.
"טוב אז… דיברתי עם מיילי, זתומרת התקשרתי למספר שלי והיא ענתה, גם היא מופתעת מכל העיניין. אמרתי לה לנסות להגיע לפה איכשהו כמה שיותר מהר….. אה, והיא אמרה לי להתרחק מהארי, היא לא הסבירה לי למה, אבל חשבתי אולי אתה יודע על זה משהו…" שאלתי אותו.
"טוב מיילי זה מספיק, אני לא יודע איזה משחק את משחקת אבל אני לא משתתף בו" הוא התעצבן עלי.
"אמרתי לך אני לא מיילי…. ועל מה אתה מדבר..? לואי אתה חייב להאמין לי בבקשה, תספר לי מה העיניין עם הארי" שאלתי והבנתי שאני נוגעת בנקודה רגישה.
הוא לקח כמה הנחות וגירד את הראש, הוא נראה מודאג או לחוץ, לא הצלחתי להגיד מה בדיוק הוא הרגיש. "אז… את באמת כנראה לא מיילי אם את מעזה לדבר איתי על זה… העניין עם הארי זה… זה פשוט ש… אני לא יודע איך להגיד את זה, זה פשוט קצ מוזר לי שאני מסתכל עלייך ורואה את מיילי ובעצם אני זה שמספר לך את זה… מיילי בגדה בליאם, היא פיטתה את הארי אליה, והוא בטוח עכשיו שהוא מאוהב בה…. כמו שראית אני לא הכי נחמד למיילי, אני שונא אותה על מה שהיא עשתה… היא תסכסך בסוף בין כל הלהקה, מהרגע הראשון לא אהבתי אותו…. הארי רוצה להמשיך את זה אבל הוא קודם רוצה שהם יפרדו… מיילי לא רוצה את שניהם, היא סתם משחקת בהם, אני כמעט בטוח בזה" הוא סיפר לי. נשארתי בשוק… ליאם המסכן, אין לו מושג משום דבר, ונראה שהוא ממש אוהב אותה…