מציאות מדומה 1D – פרק 24

"אלה… פססטט אלה" שמעתי מישהו מנסה להעיר אותי, פתחתי לאט עיניים וראיתי את קרוליין עומדת מעלי ומנסה להעיר אותי, מצאתי את עצמי בסלון ישנה ליד אביה ודניאל שנראו מתות.
"הממ..? אני ערה אני ערה" לחשתי עם קול צרוד של בוקר.
"יש לי בצפר ולך יש בגרות בעוד שעה, אז תתחילי לקום!" היא נזפה בי והלב שלי קפץ כשנזכרתי שיש לי בגרות היום! "שיט!" נבהלתי וקמתי במהירות. הערתי את דניאל ואת אביה השארתי להמשיך לישון, ממילא היא לא צריכה לעשות בגרות היום כמוני, חבל להעיר אותה סתם.
ראיתי שחברה של קרולין מסתכלת עלי מוזר ולא הבנתי למה, ורק אחר כך הסתכלתי על עצמי והבנתי שאני עוד עם העקבים והשמלה. שיט…. רצתי מהר להתקלח והתלבשתי והתארגנתי, ולמזלי לדניאל לא היה האנגאובר כמו שחשבתי שיהיה לה. נתתי לה להתקלח גם וכמה בגדים ממני.
לבשתי שורטים גבוהים, גופיה לבנה עם תחרה ואולסטאר אפורות. לקחתי את המשקפי שמש, הפלאפון, והמפתחות שלי ואני, קרוליין, חברה של קרוליין ודניאל נכנסנו לאוטו, השארתי לאביה מכתב שמסביר השכל שלא תחשוב שחטפו אותה או משהו, ממילא היא לא זוכרת כלום מאתמול בלילה אז זה עוד יותר ילחיץ אותה.
הגעתי לבית הספר של קרוליין והורדתי אותה שם. "אני לא בטוחה שאני אוכל להחזיר אותך היום, אבל אני אמצא לך הסעה" אמרתי לה, היא נתנה לי נשיקה ויצאה החוצה מדלת המכונית עם חברה שלה שישנה אצלנו אתמול. עשיתי פרסה והמשכתי לנסוע לכיוון התיכון שלנו.
"זוכרת את הבצפר הזה? שהכל היה פשוט יותר…" דניאל שאלה כשהתסכלה על הבצפר מתרחק מהחלון תוך כדי שנסעתי הרחק ממנו. חייכתי מהעובדה שהיא חושבת בדיוק כמוני.
"כן… אני חושבת על זה כל פעם שאני מסיעה את קרוליין לכאן" חייכתי לעצמי תוך כדי שהסתכלתי על הכביש.
הגענו בתוך שבע דקות לתיכון שלנו. החנתי את המכונית ליד שאר המכוניות של היב'ניקים שבאו לעשות את הבגרות… לא ראיתי חלק מהם המון זמן בטח. יצאנו מהמכונית והלכנו לכיוון הבצפר, היו המון ילדים כולל כיתות ט'-יא'. הלכתי להגיד שלום כמה ידידים שלי שלא ראיתי הרבה זמן, מאז היום האחרון של הלימודים. חיכינו לצלצול שיכניס אותנו לכיתה ורק יתן לנו לסיים עם העונש הזה.
"אני דיי בלחץ האמת" דניאל אמרה לי. "דניאל, זה בגרות באנגלית, מה לעזאזל יש לפחד פה, אנחנו עושים את הדבר הזה רק כדי לקבל בגרות מלאה, זה לא אומר שום דבר בחיים" הרגעתי אותה.
"אוי.. אלה…" דניאל הסתכלה לאנשיהו ולא הבנתי לאן היא מסתכלת. "מה קרה?" ניסיתי למצוא את מה שהיא מסתכלת עליו. "זאק מבחין בך" היא אמרה, שיט. מה זאק עכשיו. הוא הבן אדם האחרון שאני רוצה להתמודד איתו עכשיו… הסתובבתי במהירות עם הגב אליו כדי שלא יבחין בי. "בהצלחה" דניאל אמרה לי והלכה. "דניאל לאן את חושבת שאת הולכת??" אמרתי לה אבל היא לא הקשיבה לי והמשיכה ללכת.
"היי" זאק נגע לי בכתף והסתובבתי להסתכל עליו. שיט. הוא הבחין בי….
"הייי" אמרתחי וניסיתי לחייך חיוך נעים. "שמעתי שהיית בסיור בביולוגיה, התגעגעתי אלייך" הוא חייך אלי ואני הרגשתי כל כך באי נוחות.
"תקשיבי… חשבתי על זה קצת… עלינו, אני באמת מתגעגע אלינו" הוא ניסה להתקרב אלי אבל אני התרחקתי. "זאק… אני לא בטוחה שזה רעיון טוב" ניסיתי להתרחק אבל הוא תפס לי ביד ולא נתן לי לזוז. "זאק תעזוב לי את היד!" לחשתי בעצבים, לא רציתי למשוך את צומת ליבם של כל הילדים מסביב.
"אלה, אני לא יכול, אני באמת אוהב אותך, בבקשה תביני אותי" הוא הצמיד אותי אליו בכוח והלב שלי דפק כל כך חזק, פחדתי ממש. "זאק דיי, אני לא רוצה את זה, תעזוב אותי" אמרתי לו וניסיתי להרחיק את הראש שלי ממנו, הוא התקרב אלי וניסה לנשק אותי, אני לא מאמינה שהוא עושה את זה בכוח! מה זה שווה אם הצד השני לא רוצה! מה זה נותן לו?!
הכל קרה כל כך מהר, ניסיתי להתנגד לו אבל הוא היה חזק ממני, ובלי ששמתי לב שמעתי צעקה וזאק כבר לא היה עלי, ראיתי שכל הילדים היו בבהלה והסתכלו רק לכיוון אחד.
מישהו מצמיד את זאק לגדר בכוח. זה….. הארי?! כולם היו בהלם ואני רק ראיתי את הארי זועף בזאק והייתי כל כך מבוהלת ומבלובלת.
"הארי די!" צעקתי עליו, לא רציתי שכולם יראו שזה מה שהארי עושה, אני יודעת בוודאות שאם הוא ירביץ לו אז בשנייה כל התקשורת תרוץ על זה ובטח שלא רציתי שיידעו למה הוא עושה את זה, לא רציתי שידעו עלי. "אלה אל תתערבי" הוא אמר לי והמשיך להסתכל בעצבנות על זאק. "הארי אני מתחננת, בבקשה תפסיק" ניסיתי להגיד לו בעדינות. הוא הסתכל על זאק בעצבים לעוד כמה שניות, ראיתי שהוא חשב והיה לו קשה. אחרי כמה שניות הוא הנחית בחוזקה את זאק לריצפה והתחיל ללכת משם בעצבים. הוו לא… הוא לא הולך להתחמק מזה בכזאת קלות!
הלכתי אחריו מהר. "הארי! הארי תעצור!" המשכתי לרדוף אחריו בעצבים אבל הוא המשיך ללכת בלי להקשיב לי. "הארי!" צעקתי כבר בלי כוחות לרדוף אחריו, אבל הוא עצר והסתובב אלי בדיוק כשכבר נגמרו לי בכוחות. לא אמרתי כלום, המבט שלו השתיק אותי, כבר שכחתי מה רציתי להגיד.
הוא הסתכל לי בתוך העיניים והרגשתי שהן לוכדות אותי. "אולי את לא רוצה להיפגע ממני, ולא רוצה לחזור אלי, ולא מוכנה להקשיב לי… הבנתי! אוקי אלה? הבנתי! אני אעשה כל מה שתרצי, אני אפסיק לדבר איתך, לנסות לשכנע אותך שאני מצטערת, אני אפסיק אפילו לגרום לך לנסות לאהוב אותי. אבל יש שני דברים שאני בחיים לא אפסיק לעשות, לאהוב אותך, ולדאוג לך. ואין סיכוי שבעולם שאני אתן לילד הזה להמשיך לעשות לך את מה שהוא עושה" הוא אמר תוך כדי שהתקרב אלי. עמדנו אחד מול השנייה, הוא הסתכל עלי מלעמלה ואני הסתכלתי עליו למטה, הרגשתי אותו נושף אלי, עמדנו ככה לכמה שניות, ואז הוא הסתובב והלך משם. אני עמדתי במקום קפואה, עוד מבוהלת מהמילים שהוא אמר. הרגשתי שכולם מסתכלים אבל פשוט לא היה לי אכפת. הרגשתי יד נוגעת לי בכתף. "בואי אלה, צריך להכנס" דניאל אמרה לי בעידנות וגם היא הייתה מבוהלת ממה שקרה. "אני עכשיו בטוח אצתרך למצוא הסעה לקרולין, אני בחיים לא אסיים עד אחת" אמרתי לה. איך אני אעשה עכשיו את הבגרות?? אני בטוח אכשל! אני לא אהיה מרוכזת! אעאע למה דווקא עכשיו הוא היה חייב לבוא ולבלבל אותי?!
נכנסתי והתיישבתי במקום, מחכה לעשות את הבגרות הטיפשית הזאת ולסיים עם זה כבר.

נקודת המבט של הארי:

הלכתי עם לואי לקנות לנו ולבנים קפה בסטארבאקס ברחבי ניו יורק לפני החזרות שלנו למופע.
"אני כל כך עייף. תזכיר לי שוב למה נידבת אותי ללכת לקנות לבנים קפה?" לואי התלונן אבל אני לא הקשבתי לו, רק חיפשתי עם העיניים את התיכון של אלה שידעתי שהוא בסביבה איפשהו כאן. "כי אני צריך לשאוף קצת אוויר" אמרתי והמשכתי לחפש עם העיניים. הרגשתי שלואי מסתכל עלי ומחייך. "מה?" העברתי את המבט אליו ולא הבנתי למה הוא מחייך אלי. "ואין לזה במקרה שום קשר לתיכון ניו יורק שנמצא פה מולינו נכון?" הוא הרים גבה וחייך, אבל לא היה לי אכפת כי בדיוק מצאתי את התיכון של אלה! "אז… מה נסגר עם אלה באמת?" לואי הפיל עלי את השאלה הזאת. "אהה… אני לא ממש יודע, אבל היא כל כך מרגישה אלי משהו!" הייתי בטוח בעצמי. "הארי, אל תוותר על זה הפעם, היא באמת מיוחדת". הוא צודק, היא באמת מיוחדת… אבל, אני לא באמת יודע איך להחזיר אותה אלי… עדיין חיפשתי אותה עם העיינים מעבר לפינה אבל לא ראיתי אותה שם בסביבה.
"אם כבר מדברים עליה, זאת לא היא שם בפינה עם הבחור הזה?" לואי אמר והצביע לי אם הראש. אלה! איפה?? חיפשתי מהר עם העיניים שלי וראיתי אותה עם איזה בחור. רגשות הקנאה שלי ישר התפרצו והתקרבתי אליהם, רק רציתי לדעת שזה סתם מישהו, במהרה גיליתי שזה זאק ושהוא מטריד אותה. באותו רגע משהו השתלט לי על המוח, לא תפקדתי לפי מה שרציתי, הרגשות שלי שלטו בי והתחלתי ללכת בעצבים לכיוונם. "הארי לאן אתה הולך?" לואי שאל אותי אבל אני התעלמתי ממנו. ישר סחבתי אותו בכוח לקיר והצמדתי אותו בעצבים ובתוקפנות, רציתי לחנוק אותו וכל כך שמחתי שהייתי חזק ממנו. הרגשתי שכולם מסתכלים עלי אבל ממש לא היה לי אכפת, רק רציתי להכאיב לו חזק.
אלה הבחינה בי וביקשה ממני להפסיק, אבל לא רציתי. היא המשיכה לבקש שכבר לא ידעתי מה אני רוצה לעשות! הקול העדין שלה השטלת לי על האוזניים, אבל עדיין הייתי כל כך עצבני עליו. הנחטתי אותו בחוזקה על הריצפה, רק כדי לוודא שהכאבתי לו, לא יכולתי להרשות לעצמי ללכת בלי להסתכל לה לשנייה בעיניים, ואז התחלתי ללכת בעצבים משם… מה לעאזאזל עשית עכשיו הארי!? אני לא האשים אף אחד עכשיו אם זה היה בכל מקום בחדשות עכשיו! פאק למה אני כזה מסתובך רק בגלל ילדה אחת!
שמעתי אותה קוראת לי בעצבים כשהלכתי, ממש לא רציתי לדבר איתה על זה עכשיו, אבל בכל זאת עצרתי והסתובבתי אליה, היא הייתה בהלם וראיתי שהיא לא העזה להגיד כלום. ואני במקום זה, אמרתי לה נאום שאני בטוח שהשאיר אותה בשוק, ומהר הלכתי משם ולא יכולתי להתעלם ממה שהיא אמרה "אני עכשיו בטוח אצתרך למצוא הסעה לקרולין, אני בחיים לא אסיים עד אחת" מיד חשבתי על תוכנית. הלכתי ללואי שאני מקווה שלא יטיף בי מוסר עכשיו על מה שעשיתי כי ידעתי שזה לא בסדר, פאק פאק פאק מה לא בסדר איתי!?
"וואו מה זה היה?" לואי שאל אותי והגביר את הקצב שלו כדי להשאר בקצב שלי. "לואי אל תציק לי עם זה עכשיו" ביקשתי ממנו והמשכתי ללכת לכיוון מקום החזרה שלנו. "מה עם הקפה?" הוא שאל מבולבל. "אני ממש לא יודע וזה הדבר האחרון שמעניין אותי עכשיו" אמרתי לו והוא שתק כל הדרך, המשכנו ללכת לכיוון הבנים שהיו מבלובלים ולא הבינו למה חזרנו בלי כלום. "היי איפה הקפה?" ליאם שאל מבלובל אבל אני התעלמתי, כל מה שחשבתי עליו היה אלה, איך אני מחזיר אותה אלי?!…
"הייתה לנו תאונה קטנה, מצטערים בקשר לזה, בואו פשוט נתחיל את החזרה" לואי חיפה עלי, ואני חייב לו על זה עכשיו. סיימנו את החזרות והבחנתי שהשעה הייתה רבע לאחת. שיט אני חייב ללכת להישאר צמוד לתוכנית שלי. "אני חייב ללכת, אני אתפוס אותכם מאוחר יותר" אמרתי, לקחתי את משקפי השמש שלי והמפתחות שלי והתכוננתי ללכת, אבל לפני זה היה משהו שהייתי חייב לשאול. "מישהו יודע איפה הבצפר היסודי כאן?" שאלתי והבנים נראו מבלובלים. "רחוב מילנבו. למה?" נייל שאל מבלובל אבל אני התעלמתי מהשאלה שלו "תודה" ישר הלכתי משם ונכנסנתי למכונית. התחלתי לנסוע לשם, ראיתי המון ילדים בחוץ בערך בגילאים 10-14 מעורבבים. טוב.. עכשוי אני צריך למצוא ילדה שנראת בת 11 ונראת כמו אלה. יצאתי מהמכונית והתחלתי ללכת לשם, ראיתי שכל הילדות מסתכלות עלי ומחייכות אחת לשנייה, לא היה לי אכפת שגיליתי ששכחתי לשים את הסוואטצ'רט והכובע כדי שלא יזהו אותי. המשכתי לחפש את מה שרציתי ואז ראיתי ילדה יפייפיה, שבהתחלה הייתי בטוח שהיא אלה, אבל אז יכולתי לראות שהיא הרבה יותר קטנה ממנה. היא עמדה עם כמה בנות וראיתי שהן בהחינו שאני מתקרב אליהן. "את קרוליין?" שאלתי את הילדה היפה והיא קפאה במקום. "הארי סטיילס? -אתה- מחפש -אותי-?" היא שאלה מבולבלת והתרגשה. "כן" חייכתי אליה חיוך נעים והראתי את הגומות שלי. "מה.. מה… מה את..ה…. עושה פה..?" היא גימגמה מאושרת. היא כל כך הזכירה לי את אלה כשהיא בלחץ. "אני פה כדי לאסוף אותך הביתה במקום אלה" חייכתי אליה וניסיתי להיות עדין ונחמד. "אלה? אתה מכיר את אלה?" היא שאלה מתרגשת ולא הפסיקה לחייך. "וובכן…. כן, אנחנו מכירים, בואי נגיד ככה, היא לא יכולה להפסיק לחשוב עלי" אמרתי מחיוך וחייכתי מעצמי על המחשבה הזאת. היא הייתה מבלובלת לגמרי אבל לא יכלה להפסיק לחייך. "אתה זה ה-הוא??? אין מצב!" היא התרגשה יחד עם חברות שלה שבטח הבינו על מה היא מדברת, כי לי פשוט לא היה מושג מי זה ה-הוא- אבל חייכתי מזה שאם קרוליין יודעת על מישהו, זה סימן שאלה מדברת עליו, וזה סימן שזה אני, חייכתי לעצמי.
"אין לי מושג מי זה ההוא, אבל כדאי שאני אקח אותך הביתה לפני שאלה תתחיל לדאוג" אמרתי לה בחיוך והושטתי לה יד בתקווה שהיא תיתן לי בחזרה. מזומרת בתקווה? ברור שהיא תתן לי יד, כמו שאלה אמרה, היא מעריצה אותי בטירוף….. לקחתי אותה ביד למכונית והייתי בדיוק בדרך להחזיר אותה הביתה, היא הייתה בשוק רציני כל הדרך, אבל אני יודע שהתוכנית שלי תעבוד על בטוח!