מציאות מדומה 1D – פרק 21

נקודת המבט של אלה :

הסתובבתי והופתעתי לראות את אביה עומדת מולי עם מזוודה ביד. הסתכלתי עליה מופתעת ולא הבנתי מה היא עושה פה, ועוד יותר לא הבנתי זה למה יש לה דמעה על הלחי שעוד לא הספיקה לרדת.
"אביה?? מה את עושה פה?" שאלתי אותה מבוהלת.
"אני באה איתך לאמריקה, יש לי שם משפחה והחלטתי לחזור" היא אמרה בשקט בקול צרוד.
"ולמה את בוכה??" שאלתי מודאגת, הנחתי את התיקים שלי על הריצפה וניגבתי לה את הדמעות אבל היא התנגדה והסתכלה על הריצפה כאילו בכלל לא בכתה. "מה זה… סתם מהעייפות, זה שום דבר" היא ניסתה להתחמק מהשאלות שלי ויכולתי לראות שהיא משקרת.
"אביה אני יודעת שאת משקרת, תספרי לי מה קרה" אמרתי לה בעדינות וניסיתי לגרום לה להסתכל עלי.
היא הסתכלה עלי לכמה זמן ולקחה כמה הנחות. "ניפרדתי מזאיין, אמרתי לו שהוא יצתרך ללמוד להגיד שלום ולחיות בלעדי והוא פשוט הפך את זה לקצת יותר קשה ממה שזה היה אמור להיות…. אני פשוט לא רוצה לדבר על זה אלה" היא אמרה, ניסתה לא לעשות מזה סיפור כזה גדול, וירדו לה עוד קצת כמה דמעות שיכולתי לראות שהיא התאבקה איתן. ישר נתתי לה חיבוק גדול ואוהב.
"את בטוחה שזה מה שאת רוצה… אני לא רוצה שתעשי משהו שתטרחתי עליו וזה יהיה כבר מאוחר מיד לתקן" דאגתי לה. היא ניגבה לאט את הדמעות שלה והנהנה לאט בראש.
"בסדר… אבל את נשארת אצלי לכמה ימים, רק כדי שאני אוודא שאת בסדר. אני לא יכולה לתת לך ללכת ככה, כשאת במצב הזה" אמרתי לה תוך כדי החיבוק והרגשתי אותה מהנהנת מאחורי הגב שלי.
לקחנו את המזוודות וקנינו שני כרטיסים לטיסה ישירה לניו יורק. לקחתי אותה ביד למקום מטען המזוודות והנחנו שם את התיקים ובמהרה הלכנו למטוס שלנו שעמד להמריא.
התיישבנו במקומות שלנו ובמהרה הטיסה התחילה. הרבה שעות טיסה עומדות להיות… זה הולך ךהיות קשה להתחשב בעובדה שאני לא אוכל לישון בגלל המחשבות על הארי… מה חשבתי לעצמי בכלל שיצאתי איתו? זה הארי סטיילס! הפלרטטן והחמקמק. הוא לא בנוי למערכת יחסים רצינית! זה סוג האנשים שאני בהחלט לא אוהבת ומעדיפה להתרחק מהם כמה שיותר. אני לא מאמינה שלא חשבתי עך כל זה עוד מההתחלה. הסתכלתי הצידה לאביה שישבה ליידי, היא בההתה בחלון והדמעות שלה ירדו לאט. לא יכולתי שלהתעלם ממנה אפילו אם היא ביקשה לא לדבר על זה.
"אני חושבת שאם את בוכה זה אומר שאת באמת אוהבת אותו, ולא משחקת בתפקיד יותר אביה… לאהבה צריכים להיות שני צדדים בשביל להתקיים. ואני די בטוחה ששתינו יודעות שהיא מתקיימת אצלכם" אמרתי לה בעידנות אבל היא התעלמה ממני והמשיכה לבהות בנוף מהחלון של המטוס שמראה פתאום את כל הארץ בקטן.
כל הנסיעה עברה עם המחשבות שבראש שלי על הארי. מה חשבתי לעצמי?? שזה באמת יהיה ככה מושלם לעוד הרבה זמן? הייתי צריכה לדעת שזה טוב מכדי להיות נכון…
אני ואביה התעוררנו מהצלצול שהגיע מהרמקולים של המטוס ושם ידבר הקבירנט של המטוס להודיע לנו שהגענו ליעד. אביה ואני התעוררנו לאט, לקחנו את הדברים שלנו וירדנו מהמטוס כמו כל שאר האנשים. הלכנו למיקום מטען המזוודות למצוא ולקחת את שלנו. ולבסוף אחרי כמה חיפושים מצאנו, פתאום שמעתי מישהו צועק לי "אלה!" קול מוכר צעק והסתובבתי וכל כך שמחתי לראות אותה פה.
"דניאל!" אמרתי והיא רצה לכיווני ואני אליה. חיבקתי אותה כל כך חזק! התגעגעתי אליה אני לא יכולה לתאר אפילו כמה. "אני לא מאמינה שאת סוף סוף כאן! עוד שנייה התפוצצתי מגעגועים! ומה קרה לשמלה שלך??" היא אמרה לי כשסיימנו את החיבוק "גם אני. את לא מבינה כמה! ו.. בנוגע לשמלה.. אנחנו נדבר על זה מאוחר יותר." אמרתי לה ולא יכולתי להתעלם מהעובדה שהיא הבחינה באביה שעמדה מאחורינו. "אהה.. דניאל, זאת אביה, היא חברה של זאין, חברה טובה שלו." אמרתי ולא רציתי להשמע שהיא חברה בקטע של זוג, כי ידעתי שזה מסובך בינהם עכשיו.
"ואביה את כבר שמעת על דניאל" חייכתי אליהן תוך כדי שהן נתנו חיבוק הכירות.
"את מכירה את זאיין?? זאיין מאליק? האמיתי?! אווחחח יש לך כל כך הרבה מזל" היא אמרה לה ויכולתי לשמוע את הקינאה של דניאל בה אבל רציתי ממש להשכיח את נושא זאיין אז נתתי לדניאל אגרוף קטן בזרוע כדי שתשתוק וניסיתי שאביה לא תבחין. "תשתקי כבר!" אמרתי לה בשקט במילמולים אבל כנראה שאביה הבחינה בכל מקרה.
"לא אלה זה בסדר.." היא פנתה אלי ומיד אחר כך לדניאל בכדי להסביר לה. "אני וזאיין היינו חברים הכי טובים וזה קצת השתבש אם אפשר לקרוא לזה ככה, והכל נהיה פשוט מסובך מדי, ועכשיו אני חוזרת למשפחה שלי באמריקה" היא חייכה אליה והופתעתי איך היא נשארה מאופקת בכל הנוגע לסיפור הזה.
"הוו… זה בסדר את לא חייבת לי הסברים" דניאל חייכה אליה ואביה חייכה בחזרה, ואני חייכתי אל העובדה ששתיהן מסתדרות ביחד. "טוב בואו למכונית אני מחזירה אותכן הביתה" דניאל עזרה לנו עם התיקים והלכנו למכונית, נכנסנו והתחלנו לנסוע. "אז.. אביה, איפה המשפחה שלך גרה, גם בניו יורק?" דניאל שאלה אותה תוך כדי שנהגה והעיינים שלה תפסו את של אביה מהמראה של המכונית.
"אמ.. ההורים שלי גרושים, אז אמא שלי גרה בבוסטון האמת, ואבא שלי גר בניו יורק" היא אמרה, לא ידעתי שההורים שלה גרושים. זה בטח קשה הורים גרושים, למרות שהמצב אצלי בטח לא עדיף.
"אהה. אולי אבא שלך גר קרוב אלינו!" דניאל שמחה על המחשבה של עצמה.
"האמת שאני לא יודעת איפה אתן גרות, אבל הוא גר בתחילת מערב ניו יורק" היא אמרה ואני מיהרתי לדבר במקום דניאל. "האמת שזה דיי קרוב אלינו, אנחנו גרות במרכז ניו יורק, תחילת המערב מאוד קרובה למרכז" חייכתי אליה והיא חייכה בעדינות. שאר הנסיעה הייתה שקטה והגענו לבית שלי. דניאל עזרה לנו עם המזוודות ונכנסנו כולנו לבית שלי. אחותי קרולין פתחה לנו את הדלת.
"אלה! איפה היית??" היא שאלה אותי בדאגה ואפילו נראתה קצת עצבנית. הגבות שלי התחברו בכוונת שאלה כי לא הבנתי למה היא כועסת. "אממ.. אהה… הייתי במחנה, משהו של ביולוגיה שלחו אותי מהבצפר" אמרתי לה. "את לא מבינה בכלל כמה פעמים הייתי צריכה לסדר את הבית במקומך! התורנויות שלך הן לא שלי!" היא כעסה עלי ועכשיו הבנתי על מה הכעס… אופייני לקרולין לכעוס על משהו כזה… "אבל התגעגעתי אלייך כל כך!" היא מיהרה להגיד אחרי שגילגלתי עיניים ונתנה לי חיבוק ענק וחיבקתי אתה בחזרה. ידעתי שהיא תתגעגע אלי, היא לא יכולה בלעדי. מיד אחרי החיבוק היא בהתתה לי בשמלה עם פרצוף מוזר כאילו הריחה משהו נוראי. "מה קרה לשמלה שלך?" היא שאלה מבולבלת ורק אז נזכרתי שאני עוד לובשת את הדבר הזה. "אהה זה… נשפך עלי משהו, שום דבר רציני"
נכנסנו לבית, הנחנו את התיקים והחלפתי את השמלה המלוכלת למשהו אחר. "איפה אמא?" שאלתי את קרולין כשירדתי במדרגות למטה. "היא יצאה עם חברה, לא יודעת מתי היא תחזור" היא אמרה לי והלכה לכיוון החדר שלה. מזגתי לי לאביה ודניאל משהו לשתות והתיישבנו בסלון.
"אולי עכשיו את מוכנה לספר לי למה בכית בפלאפון והפחדת אותי עד מוות."דניאל גרמה ללב שלי לקפוץ כשהזכירה לי את אותו ערב. לקחתי כמה נשימות וראיתי שאביה מסתכלת עלי וגם בעצמה דיי מסתקרנת לשמוע את התשובה. לקחתי מה נשימות והנחתי את הכוס ששתיתי ממנה על השולחן.
"לי ולהארי היה משהו, את כבר יודעת… ו… הייתי אמורה לדעת שעם הארי זה לא יכול להגימר טוב, והלוואי שהייתי יודעת את זה הרבה לפני" אמרתי והשפלתי מבט לריצפה.
"אני כל כך מצטערת אלה!" היא נתנה לי חיבוק גדול אבל לא עזבה את הקטע שלא סיפרתי לה את כל הפרטים, אז סיפרתי לשתיהן הכל ווידאתי שקרולין לא שומעת שום דבר, לא יכולתי שלהתעלם מהדמעה שירדה לי מהעין וניסיתי להסתיר אותה מיד. "אני לא מאמינה שהערצתי את הבן אדם הזה! …. לפחות את עכשיו בבית אלה, אני מבטיחה לך שאת תשכחי ממנו כל כך מהר שאפילו לא תשימי לב מתי זה קורה" היא אמרה לי ועוד חיבקה אותי חזק.
ישבנו לדבר קצת על דברים אחרים עד שדניאל קמה. "טוב אני חייבת ללכת, אני נפגשת עם בן אחרי האימון שלו והוא עוד מהעט נגמר" היא נתנה לשתינו חיבוק. בן הוא חבר של דניאל, חמוד אמיתי.
"תמסרי לו ד"ש ממני" אמרתי לה וליוויתי אותה לדלת. "אני אדבר איתך מאוחר יותר… אהה ושכחתי להגיד לך שעוד יומיים צריך לחזור לבצפר להשלים את הבגרות באנגלית" היא הזכירה לי. "אהה נכון, כבר שכחתי למה חרשתי כל כך הרבה כל השנה" אמרתי לה וניסיתי לסדר את כל הזיכרונות בראש שלי. היא חייכה אלי ויצאה מהדלת.
אני ואביה נכנסנו לחדר שלי והלב שלי ירד לתחתונים כנכנסתי. כל החדר היה מלא בפוסטרים של וואן דיירקשן, זאיין, ליאם, נייל, לואי ובעיקר הארי היו תלויים לי בכל פינה בחדר.
"קרוליין!!!" צעקתי מהחדר שלי והייתי עצבנית עליה בטירוף. למה היא תמיד עושה את זה כשאני לא בבית!? "מה קרה??" היא רצה לחדר שלי בבהלה ואני נתתי לה פרצוף זועף.
"כמה פעמים אמרתי לך להפסיק לתלות לי את הפרצופים המעצבנים האלה בחדר שלי?!" התעצבנתי עליה והיא נתנה לי חיוך מתנצל. "קודם כל, הם -לא- פרצופים מעצבים! הם מלאכים שנחתו מהשמיים. ושנית, בחדר שלי אין מקום ונשאר לי עוד מלא פוסטרים" היא ניסתה להסביר לי ואני רק גילגתי עיניינים למה שהיא אמרה בהתחלה. לפעמים אני שונאת את העובדה שהיא מעריצה אותם. ברגע שגילגלתי לה עיניים היא ישר יצאה החוצה והתחמקה מהשיחה שאני תמיד עושה לה כשהיא עושה לי בלגאן בחדר.
"אז.. אחותך מעריצה אותם אני יכולה לנחש." אביה אמרה כשסגרה את הדלת שמאחוריה.
"כן… כמו שאת רואה… היא מנסה להכניס אותי לזה" אמרתי לה תוך כדי התקרבתי לפוסטרים ותלשתי אותם מהקיר בעצבים. "אלה זה בסדר להודות שאת מעריצה אותם גם" היא אמרה ולא יכלה להתאפק מלצחקק לעצמה. נתתי לה מבט עצבני והיא מיד שתקה. הלכתי לפוסטר הארון שהיה תלוי לי על הארון בענק. הפוסטר של הארי, כל הגוף שלו כולל הפרצוף המטופש הזה על הארון הגדול שלי. לא רק שטלשתי אותו מהארון, לא יכולתי לעמוד בפיתוי שלקרוע את הנייר הענק הזה לשניים, לאט לאט.
את כל הפוסטרים זרקתי לפח, לשם שינוי. אני תמיד מורידה אותם מהקיר ומחזירה לקרולין לחדר, הפעם החלטתי לזרוק הכל.
סידרתי לנו את המיטה וכבר השעה הייתה ממש מאוחרת, שתינו נשכבנו במיטות אחרי שהחלפנו בגדים והתקלחנו. רק אז פתחתי את הפלאפון שלי שסגרתי לפני שעליתי למטוס.
'16 הודעות חדשות' '19 שיחות שלא נענו' '5 הודעות קוליות חדשות' היו מוצגות לי על מסך הפלאפון. חלק מהן היו מזאיין, חלק היו מלואי, אבל הרוב היה מהארי. הדבר האחרון שרציתי לעשות זה לקרוא את ההודעות ובטח שלא לחזור חזרה למי שהתקשר אלי. הנחתי את הפלאפון בצד וראיתי שאביה בדיודק מסמסת למישהו.
"אני חוזרת מחר בבוקר לאבא שלי הוא יסיע אותי לאמא שלי" היא אמרה כשסיימה לסמס והסתכלה עלי.
הנהנתי אליה "אני יכולה להסיע אותך, אני ממילא צריכה להסיע את אחותי לבצפר שלה מחר" אמרתי לה והיא הנהנה, סגרתי את האור.
לקח לי לפחות שלוש שעות להירדם, וראיתי שגם לאביה. אני בטוחה ששתינו היינו מלאות במחשבות, וכל אחת יודעת בדיוק על מה, מי ולמה… אני בספק אם אצליח להישאר מחר ערנית לכל היום.