מציאות מדומה 1D – פרק 20

נקודת המבט של אביה:

לא הייתי בשוק כשגיליתי שזאין הרגיש משהו לאלה, אפילו אם זה היה לקמצוץ שנייה קטנטנה… ידעתי שיש שם משהו, וידעתי אפילו טוב יותר שזה בגלל ג'סי. היא דומה לה שתי טיפות מים, ברגע שראיתי אותה ידעתי שמשהו יקרה איתו. הוא היה מאוהב בה שאני אפילו לא יודעת כמה להסביר. אין מצב שהוא היה יכול לראות את אלה ולא להעלות מחשבה אפילו קטנטנה לראש שלו עליה. מההתחלה ידעתי את זה, ולא, לא נפגעתי, ולא, לא הייתי מופתעת. הרי בסך הכל מתחתחילה ידעתי שאני רק הסחת דעת של זאיין. רק שיחקתי בתפקיד חברה הכי טובה ועברתי את הגבול, אבל זה איבד שליטה, ולא רציתי לרמוס לזאיין את הלב שוב. לא הייתי מסוגלת.
ברגע שהעניינים התחילו להסתבך אצל הבית של לואי, ידעתי שאני חייבת כבר לדבר עם זאין על הכל, זה היה הקש ששבר את גב הגמל. ועל הגמל הזה כבר היו יותר מדי קשיות על הגב.
ג'סי נכנסה בעצבים ושפכה על אלה כוס יין שלמה. הייתי בשוק וכל מה שרציתי לעשות היה להתנפל עליה. אבל לא יכולתי לעשות את זה בגלל זאין, זה לא התפקיד שלי היה לעשות את זה, וגם אם רציתי, הארי כבר עשה את זה במקומי. אני לא מאמינה שהזונה הקטנה הזאת ביקשה מהסוכן שלהם שישכנע את הארי לצאת איתה תוך כדי שהיא עם זאיין… מה הוא מצא בה בכל מקרה??
כל כך ריחמתי על הארי, ניסה להסביר ולהתנצל כל כך הרבה, והיא רק הקשתה עליו. אני לא יכולה להגיד אם הייתי מאמינה להארי במקום אלה, אחרי הכל היא זאת שמלאה ביין לא אני. הבאתי להארי מהר מגבת שיכסה את אלה.
"זאיין, אנחנו צריכים לדבר… עכשיו" אמרתי לו והוא נראה מודאג, אבל לא יכולתי אם להגיד שזה היה בגללי או בגלל כל הדרמה שהייתה פה עכשיו. אבל בכל זאת, הוא הנהן לאט וגררתי אותו בעדינות לאחת הפינות המרוחקות של הבית העצום הזה. "את יכולה להאמין לזה?? היא ביקשה להיות עם הארי?? וחוץ מזה, מה זה לבקש?? הוא צריך לאהוב אותה לא?? …." זאיין דיבר ודיבר אבל אני פשוט לא הקשבתי, רק חשבתי לעצמי איך אני אגיד לו את מה שאני רוצה להגיד, מה שהסתרתי כל כך הרבה זמן…
"אני יודעת שהרגשת משהו לאלה" פלטתי מהפה מהר ועצרתי את כל הדיבורים של זאיין שפתאום נהיה שקט והמום. "אני…. אני, זה…. אביה….." הוא נאנח ולא ידע מה לומר, הוא נראה כל כך לחוץ אבל ממש לא רציתי לגרום לו להיות.
"זאיין זה בסדר, אני מבינה" אמרתי וניסיתי להרגיע אותו. "את מבינה…?" הוא שאל מבולבל.
"כן… זאיין…. אתה לא באמת מאוהב בי.." אמרתי וניסיתי שזה ישמע הגיוני בראש שלו איכשהו, למרות שהוא כבר יודע את זה, הוא רק צריך להודות בזה. הוא שם יד על המצח ונאנח, הוא נראה מותש.
"בבקשה אביה… אל תהפכי את זה לריב" הוא נאנח. ריב?? זה ממש לא מה שהתכוונתי. הוא חשב שעשיתי ריגשי ונהייתי רגישה ועצובה שהוא לא באמת מאוהב בי כל הזמן הזה והוא אוהב מישהי אחרת ועכשיו הלב שלי שבור ובלה בלה בלה… "לא לא לא זאיין. לא התכוונתי לזה בדרך הזאת. אני יודעת שאתה לא באמת מאוהב בי, אף פעם לא היית, שנינו לא היינו…" ניסיתי להסביר לו.
"לא היינו..?" הוא שאל אותי מבולבל כאילו שאני צריכה להגיד לו מה אנחנו כן ומה אנחנו לא בלי שהוא ינסה להבין את זה לבד. "זאיין… אני באמת לא יודעת איך להסביר לך את זה. בעצם.. אני לא אמורה, אתה צריך להבין את זה, אתה אמור להרגיש את זה" אמרתי אבל הוא נראה כל כך מבולבל ולא הבין בכלל על מה אני מדברת. לקחתי הנחה וחשבתי לעצמי, אני לא מאמינה שאני צריכה להגיד את המילים שאני הולכת להגיד עכשיו…
"מה שאני מנסה להגיד… זה…. הייתי הסחת דעת זאיין, מה שקרה באותו לילה אצלך, היה טעות, מעידה, משהו שלא היה קורה מעולם אם הלב שלך לא היה שבור כמו שהוא היה. זאיין אנחנו החברים הכי טובים! זה לא אמור לקרות… הטעות קצת איבדה שליטה, וראיתי כמה אתה מאושר מאז שהצלחת לשכוח ממנה, את המשכתי לשחק בתפקיד, והתכוונתי לספר לך את זה, רק שזה לקח יותר מדי זמן משחשבתי, והימים עברו… ואחרי זה פשוט לא הייתי מסוגלת לשבור לך שוב את הלב" אמרתי והיה לי כך כך קשה להגיד את זה מילה במילה. התכוונתי להסביר לו בדרך שונה, הוא היה אמור להבין לבד, להרגיש לבד! הוא נראה שבור ומותש, כאב לי להסתכל עליו ככה. הוא הסתכל על ריצפה ויכולתי לנחש שהוא חשב לעצמו כל מיני דברים ובטח הראש שלו משתולל עכשיו.
"אז… מה את בעצם אומרת?" הוא שאל והקול שלו היה צרוד וקשה. וזה רק הקשה עלי.
"אני אומרת שאתה צריך להמשיך לחיות את החיים שלך, בלעדי. חשבתי שאני מתקן אותם, אבל מתברר שרק דירדרתי את המצב. אני כל כך מצטערת זאיין…" אמרתי והתכוונתי להסתובב וללכת משם והוא בדיוק תפס ליד ביד ועצר אותי, הוא סיבב אותי במהירות אליו ונישק אותי כל כך חזק. הרגשתי את היידים הנעימות שלו מחזיקות אותי חזק. הפעם אני לא אגיד בדימוי שהוא החזיק אותי חזק כאילו פחד שאני אלך. הפעם הוא באמת החזיק אותי חזק – כי הוא פחד שאני אלך – כי זה מה שבדיוק התכוונתי לעשות. לא עצרתי את הנשיקה, להפך, משכתי אותה כמה שיותר, ידעתי שזאת תהיה האחרונה.
הנשיקה נגמרה והעיינים שלנו בהו אחת בשנייה. לא יכולתי להוריד את המבט שלי מהמבט שלו. לא יכולתי להגיד אם הוא נראה מודאגי או בטוח בעצמו. "את לא יכולה לעזוב" הוא אמר לי בשקט ועוד החזיק לי בפנים. למה הוא הופך את זה לקשה יותר??
"כבר עשיתי החלטה זאיין, אתה פשוט צריך לשכוח אותי, אני מבטיחה שזה יהיה קל, אני חוזרת לאמריקה למשפחה שלי, לא תצטרך לראות אותי יותר, זה יקל עליך" אמרתי והיה לי קשה לשמוע את המילים של עצמי בעצמי.
"אבל אני לא יכול! אביה… אני לא יכול לשכוח ממך, אני לא יכול לחיות בלעדייך, עברנו יותר מדי! את לא יכולה לעזוב פתאום. אני לא מבין על מה את מדברת בכלל, אני אוהב אותך! אני מאוהב בך! איך את לא רואה את זה??" הוא קירב את הפנים שלי קרוב אליו. אבל אני שתקתי, אני לא יכולה להאמין לזה, אני יודעת בדיוק למה הכל קרה מההתחלה. "אני מצטערת זאיין" לחשתי ממש בשקט, ניסיתי כל כך חזק שלא לבכות, אבל זה לא הצליך, הרגשתי דימעה יורדת לי על הלחי לאט, ובמהירות עזבתי את המקום. רציתי ללכת במהירות לאלה לראות שהיא בסדר, ומשם ישר ללכת, לטוס מפה למשפחה שלי.
"הארי איפה אלה??" נבהלתי שראיתי שהוא לא שם ועוד יותרנבהלתי שהייתי בטוחה שהארי הוריד כמה דמעות עצבניות מהעיניים. הוא הסצכל עלי ולא אמר כלום, אבל הדמעות שו אמרו הכל. עשיתי אחד ועוד אחד וישר יכולתי להבין שהיא עוזבת, בדיוק עכשיו בדרך לשדה תעופה, אחרי הכל אין לה עוד לאן ללכת.
"בבקשה תלכי אחריה, תוודאי שהיא בסדר" הוא אמר והבין שאני היחידה שתוכל לדבר איתה עכשיו, אבל ידעתי שאני לא רוצה לשכנע אותה בכלל שום דבר, אני רק רוצה להצטרף אליה.