מציאות מדומה 1D – פרק 15

כבר התחלתי להרגיש יותר טוב, החום שלי ירד, והרבה… הם כולם נשארו איתי יום שלם בבית, רק בשבילי. לא ידעתי שמצאתי לי חברים כל כך טובים, שהכרתי אותם בדרך מוזרה ביותר. היה לי קצת מוזר שהם אמרו לי שהרופאים לא יודעים מה זה, זתומרת… איזה מחלה כבר לא מכירים?? היום כולם יודעים הכל.
קראנו קצת באינטרנט, ניסינו למצוא הסבר.
"הנה זה!" זאיין אמר שריפרפנו כולנו עם העיינים על המסך של המחשב, מחפשים הסבר למחלה שלי.
"בגלל זה זה כזה מוזר… זה בקשר לאותה באר, שהחליפה בינך לבין מיילי… אומרים שזה תופעות לוואי, אף אחד לא חקר את זה כי זאת סתם אמונה… אף אחד לא באמת מאמין שדבר כזה יכול לקרות" זאיין הסביר לנו תוך כדי שהסתכל על המסך וקרא את המידע.
הם כולם חייכו אלי אבל אני לא ממש הבנתי מה זה אומר… זה טוב? זה רע?
"אז… מה זה בעצם אומר?" שאלתי והרגשתי טיפשה שאני היחידה שלא מבינה כלום.
"זה אומר שאת לא חולה אלה, את באמת תהיי בסדר, זאת רק תופעת לוואי להחלפה שלכן בחזרה" הארי חייך אלי, ורק עכשיו, כשהבנתי, הצלחתי לחייך חיוך גדול. אני באמת בסדר, ידעתי שזה מוזר מדי כדי להיות משהו מסוכן. דניאל הולכת לשלם על המשאלה הזאת בגדול… שיט! דניאל! אמא שלי! המשפחה שלי! שכחתי כבר שיש לי באמת חיים מחוץ לכאן.
"שיט כבר שכחתי! אני חייבת להתקשר הביתה, להגיד לכולם שאני בסדר!" ישר קפצתי מהמקום וראיתי בזווית העין שלי את הפלאפון שלי על השולחן, למרות שאין לי מושג איך הוא הגיע לכאן.
לקחתי אותו מהר וחייגתי לדניאל. "הלו? אלה?? זאת את? את באמת??" היא שאלה בלחץ.
חייכתי אל הקול המודאג שלה. "כן, זאת אני. את חייבת להגיד לכולם שאני בסדר, אל תספרי לאמא מה קרה, היא תחשוב שהשתגעתי, תגידי לה שאני בסמינר של הלימודים או משהו, ושאני אשתדל לחזור כמה שיותר מהר" הסברתי לה במפורט, שלא תפשל כמו שהיא תמיד מפשלת כשזה נוגע ללחפות על מישהו.
"אעא! אני שונאת לשקר אלה! במיוחד לאמא שלך! היא מגלה הכל בסוף תמיד!" היא התלוננה ורציתי להעיף לה סתירה על זה. כל זה קרה באשמתה! "דניאל! אני צריכה להזכיר לך למה מתחתחילה אני כאן?!" התעצבנתי עליה. "לא באמת חשבתי שזה יעבוד! אני מצטערת אלה, רק קיוויתי שתאהבי אותם, לא ידעתי שהבאר בוחרת את הדרכים לאיך זה יקרה" היא התנצלה בערך מליון פעמים בתוך השיחה הזאת.
"בסדר בסדר, אני סולחת, רק אל תספרי את האמת, תחזיקי מעמד, רק לכמה ימים, או שבועות.." ניסיתי להסתיר את המילה 'שבועות'. "שבועות!? אלה! כדאי לך להיות בבית בקרוב, או שאני אשבר ואגלה לאמא שלך!" היא אמרה אבל אני רק גילגלתי עיינים ושתקתי. "רק תחזיקי מעמ–" אמרתי והארי הסיח את דעתי כשהוא בא לבדוק מה איתי. "הכל בסדר אלה?" הוא שאל ואני עצרתי לשנייה את השיחה שלי בפלאפון עם דניאל. "כן, סתם החברה שלי עושה דרמות, אני עוד שנייה באה הארי" אמרתי והחזרתי את הפלאפון לאוזן שלי. "אז כמו שאמרתי לך את צר–" אמרתי והיא עצרה אותי באמצע. "הארי?! אלה?? זה מי שאני חושבת שזה?! הארי סטיילס?! תני לי אותו! תני לי תני לי !!" היא אמרה בהתרגשות ולא הפסיקה לצעוק דרך הפלאפון, הסתכלתי על הארי והוא צחק, מסתבר שהיה אפשר לשמוע מעבר לפלאפון מרוב שהיא צעקה חזק. "אני צריכה ללכת דניאל, אוהבת אותך" אמרתי אבל היא לא הפסיקה להצעמבן עלי. "הארי סטיילס?! איך לא סיפרת לי?? ילדה את חייבת לי המון הסברים! את לא יכול–" ניתקתי לה בפרצוף ועוד נשארו לי שאריות של חיוך על הפרצוף, איך אני חברה של הדבר הזה..?
"אז… מתי את מתכוונת לחזור הביתה?" הארי שאל אותי וראיתי שהוא פחד לשאול את זה בזכות זה שהוא הסתכל על הריצפה וגירד בראש. והאמת, שאני גם פחדתי לענות, ולא ידעתי מה לענות, אני באמת רוצה להישאר כאן ולפתור את העיניים ביננו, והתחברתי כל כך לאביה ולבנים, אני לא יודעת איך אני אוכל להיפרד עכשיו. "אני לא יודעת, אולי הכי עדיף שאני אעזוב מחר" הסתכלתי על הריצפה וכאב לי להגיד את זה, אבל ביננו, זה הרעיון הכי טוב, כמה שיותר מהר פחות כואב.
"אולי… אולי תישארי עוד קצת, רק לעוד כמה ימים…" הוא המשיך להעביר את היד בשיערות שלו.
"אני לא חושבת שזה רעין הכי טוב הארי, וחוץ מזה… חשבתי שאתה כועס עלי ולא רוצה לראות אותי" הרמתי גבה ורציתי לשמוע אותו אומר את זה, רציתי לשמוע אותו אומר שהוא לא כועס עלי יותר, כדי שאני אוכל לעזוב בשקט בלי לחיות עם המחשבה שהארי חושב שאני הבן אדם הכי מגעיל שיש.
"כעסתי… זה פשוט ש… אני לא יודע… היה לי קשה להאמין לך, אני לא יודע למה" הוא הרים את המבט שלו אלי. "הארי… אני בחיים לא יחשוב על לעשות דבר כזה, אני לא מיילי, אני ההפך ממנה, ואתה בעצמך אמרת את זה. חיבבתי אותך לפני שידעתי על הדרך להפוך בחזרה לגוף שלי" אמרתי בקול נעים, הוא חייך חיוך קטן אלי. "אני מצטער שלא נתתי לך הזדמנות לדבר, התנהגתי כמו מניאק, אני יודע…" הוא התנצל, החיוך שלי אליו הביעה את ההסתלחות שלי אליו, והוא הבין אותי.
הוא התקרב אלי ובעדינות תפס לי במותניים, הרגשתי את העור של היידים שלו על העור שלי, זה עשה לי צמרמורת והלב שלי דפק דפיקה אחת חזקה יותר, הוא נשען קדימה אלי, הריח שלו… היה מדהים, הוא גרם לי לשקוע לתוכו ולהפסיק לחשוב על הכל. "בבקשה תישארי" הוא לחש לי באוזן, אבל אני ניסיתי להחזיק את עצמי, אל תהיי חלשה אלה, אל תכנסי לתוך זה, אני חייבת לעזוב מהר, זה יהיה יותר טוב לכולם. "אני באמת לא יודעת הארי–" ניסיתי להסביר לו ולהתרחק ממנו, אבל הוא עצר אותי באמצע ולא נתן לי להתחמק מהזרועות שלו. "אולי אני אוכל לגרום לך לשנות את דעתך" הוא לחש לי קרוב לאוזן, האוויר שלו על הצוואר שלי עשה לי צמרמורת ולא הבנתי על מה הוא מדבר, הוא לא יכול לשנות את דעתי… מיד אחר כך הוא נשען קדימה אלי, החזה שלו היה צמוד לשלי, היידים שלו מצמידות את המותניים שלי חזק אליו. הוא התקרב עם הפנים שלו לשלי, ונתן לי נשיקה מדהימה על השפתיים, הרגשתי צמרמורות, זאת הפעם הכי חזקה שבאמת הרגשתי את הארי, הוא נישק אותי, את הדמות שלי, ולא אותי בתוך מיילי, באמת הרגשתי את השפתיים שלו על שלי, את החום של היידים שלו, לא יכולתי שלהתעלם להדחף הגדול שלי להיצמד אליו בחזרה. היידים שלי עברו מיד למאחורי הצוואר שלו, מרגישה את המשיכה של אחד השנייה שלנו, כל כך צמודים, בלי מקום לנשום ביננו.