מציאות מדומה 1D – פרק 14

הסיפור מנקודת הראייה של הארי:

הרגשתי כל כך פגוע, באמת שחשבתי שהיא שונה, שהיא באמת הרגישה אלי משהו… לא חשבתי שהיא כזאת, שהיא ניצלה אותי. לא יכולתי להקשיב לשום תירוץ שהיה לה באותו רגע, הייתי חייב ללכת לראות מישהו שמרגיש כמוני, ליאם, לצאת משם ולהיות עם מישהו שיכול לשבת ליידי עכשיו ולא להוציא מילה מהפה. יצאתי החוצה והתיישבתי ליידו, שנינו שתקנו, בדיוק כמו שרציתי, הייתי יכול להיושאר שם לנצח, עד שהתחיל לרדת גשם, ואז היינו חייבת להיכנס לבפנים. התיישבנו בסלון עם שאר הבנים.
"היא הלכה" נייל דאג ליידע אותי. "יופי" המשכתי להסתכל על המשחק ששודר בטלוויזיה ועשיתי את עצמי שלא אכפת לי. למרות שכן היה לי, לא רציתי לראות אותה, וקיוויתי שהיא לא כאן, פשוט כל כך כעסתי! אני לא יודע איך להסביר את זה אפילו.
"אפילו לא הקשבת למה שהיה לה לומר" לואי אמר אבל ממש לא רציתי לדבר על זה עכשיו, אז התעלמתי מהם ולא היה לי אכפת מה הם חושבים על זה. "אתה תמיד יכול להיתקשר אליה אם אתה רוצה" נייל אמר ואני המשכתי להתעלם
"היי הארי… אולי כדאי שתקשיב להם, רק קצת.." זאיין לא רצה להתערב אבל הוא בכל זאת זרק איזה משפט.. עד שזה בסוף עצבן אותי. "אולי פשוט נפסיק לדבר על זה!? אני לא רוצה להקשיב לה אוקיי, ואני שמח שהיא לא כאן, בסדר?? ….. ליאם, מה לך יש לומר על זה?" שאלתי אותו וקיוויתי שהוא יהיה לטובתי פה. הוא שתק והסתכל עלינו. "אני ממש לא רוצה להיכנס לשיחה הזאת, ובמיוחד לא עכשיו" הוא אמר ועזבנו אותו בשקט. "אבל… בתור חבר שלך הארי… אולי באמת כדאי שתדבר איתה, היא בסוף טטוס חזרה לניו יורק ומי יודע מתי תראה אותה שוב, אתה עלול להצטער על זה" הוא פתאום אמר אחרי כמה דקות של שקט וכולנו היינו מופתעים ממנו. באמת הקשבתי למה שהוא אמר… אבל… לא רצתי לדבר איתה, פחדתי שאני אגלה שהיא לא כמו כולן, ואז מה יהיה… היא תחזור לניו יורק, ואני אמשיך להיות מאוהב בה… פחדתי להישאר במצב הזה..
"לואי אני נשאר לישון פה, בסדר?" המשכתי להתעלם ופניתי ללואי. הוא נשף כמה נשימות, בגלל שהתעצבן שהתעלמתי מהם, ואחר כך הוא הנהנן ובסוף הסתבר שהם כולם ישנו אצלו.
הייתי כל כך עצבני, ולא יכולתי להפסיק לחשוב עליה.. מצאתי כמה בקבוקי וודקה במקרר, וזה היה גלגל ההצלה היחיד שלי. שתיתי מלא, בעצם.. כולנו שתינו. השתכרנו וצחקנו ונהנננו, וזה מה שגרם לי להשכיח אותה. למחרת כולנו התעוררנו בסיבות אחר הצהוריים, היה לי האנגאובר מטורף, ישנו המון וזה מה שקצת הוריד את הכאב ראש, ניקינו את הבלאגן שעשינו ואז פתאום צילצל לזאיין הפלאפון, הוא ענה וכולנו הקשבנו לו.
"הלו? …… מה? כמה?? ….. את בטו– זה– זה לא הגיוני אביה את יודעת את זה נכון?" ברגע שהוא אמר אביה יכולתי להבין שזה קשור לאלה.. היא הייתה איתה כל הזמן הזה אחרי הכל.
"זאיין מה קרה?" שאלתי אותו אבל הוא התעלם ממני. לא רציתי לדאוג לה. אבח=ל זה היה חזק ממני, ניסיתי לדחוק את הרגשות שלי אליה ממש, ניסיתי שלא יהיה לי אכפת.
הוא התעלם ממני והמשיך לדבר עם אביה בפלאפון. "אנחנו באים…" הוא אמר לה ופנה אלינו ישר אחר כך. "זאת אלה… היא מרגישה ממש לא טוב, יש לה יותר משישים מעלות חום, למרות שאני אומר לאביה שזה לא הגיוני, אבל היא מתעקשת שזה נכון… הקופא אמר לה שהוא לא יודע מה זה, וזה יכול להיות מסוכן, לא יודעים מה יכול לקרות לה בכל רגע…" הוא אמר לנו וכל הרגשות שלי בשנייה פרצו ברגע ששמעתי את זה, דאגתי לה כל כך. "אני בא איתך!" אמרתי במהירות.
"כן… כן… אנחנו באים…….. לא, הוא רוצה לבוא…….. הוא דואג לה אביה זה לא פייר לעשות לו את זה……. תישארי רגועה אני מגיע, אוקיי, ביי בייב" הוא ניתק.
"אתה לא יכול לבוא הארי.. אני מצטער.." הוא אמר לי ואני רציתי להרביץ למישהו באותו רגע, פתחתי עליו עיינים. "מה זה?" הייתה מופתע ממה שהוא אמר. "אביה מפחדת שזה לא טוב בשביל אלה עכשיו…. היא פגועה ממך הארי, היא אומרת שזה לא יהיה רעיון טוב בשבילה לראות אותך במצבה" הוא ניסה להגיד לי כמה שיותר בעדינות אבל לא יכולתי להתעלם מהעצבים שלי עליו, כל כך דאגתי לה וכל מה שרציתי לעשות זה לנהוג אליה כמה שיותר מהר, והיחיד שעוצר בעדיי זה זאיין, חבר שלי.
"אני צריך לראות אותה זאיין! והיא צריכה לראות אותי, אז אל תגיד לי שזה מעשה אנוכי.. אני נוהג" אמרתי והלכתי לכיוון הדלת אחרי שלקחתי את המפתחות מהשולחן.
"הארי.. אתה לא יכול לבוא..! וחוץ מזה.. מה כל כך אכפת לך ממנה פתאום, רק אתמול השתכרת כמו דביל רק כדי לשכוח ממנה.." הוא אמר לי והם כולם הסתכלנו עלינו מתווכחים.
לקחתי כמה הנחות עצבניות ושתקתי, באמת עיצבן אותי מה שהוא אמר…
"הרופא אומר שכל דבר יכול לקרות לה זאיין…. מה אם משהו נוראי יקרה לה… אתה חושב שאני אוכל לחיות עם עצמי ככה… במיוחד אחרי שפגעתי בה ככה…. אז אני הולך! …. אני הולך למכונית ומי שרוצה שיצתרף, אני מחכה שתי דקות שזה כבר שתי דקות יותר מדי… אתם לא תהיו שם אני נוסע" אמרתי, הסתובבתי ויצאתי משם.. נכנסתי למכונית ובתוך דקה, הם כולם הגיעו. נכנסנו למכונית. חגרתי חגורה ונתתי גז, ניסיתי להגיע כמה שיותר מהר, לא היה לי אכפת מזה שירד גשם או שהכביש היה מסוכן. ניסיתי להגיע כמה שיותר מהר. החנתי את האוטו במהירות ואפילו לא שמתי לב איך, לא חיכתי להם והלכתי מהר לדלת, היחיד שעמד בקצב שלי היה זאיין. דפקתי בלחץ על הדלת ואביה פתחה אותה, באתי להיכנס אפילו בלי הזמנה, הייתי כל כך לחוץ לראות אותה, רציתי לדעת שהיא בסדר.
אבל אביה עצרה אותי, לא נתנה לי להכינס. "זאיין ביקשתי שהוא לא יבוא!" האי אמרה לו ואני איבדת את הסבלנות שלי לאט לאט. "אביה תני לי לראות אותה" ביקשתי ממנה.
"תאמין לי שאני רוצה הארי… אבל, היא הייתה שבורה אתמול, אני לא יודעת אם זה כדאי בשבילך.." היא אמרה לי בעדינות. "אני יהיה בסדר אביה, ברגע שאני אראה אותה" אמרתי לה וניכנסתי לבית.
"אתה עוד חייב לי הסבר" שמעתי אותה מתעצבנת על זאיין על זה שהוא לא הצליח לעצור אותי מלבוא לפה. "אני אוהב אותך..?" צחקתי ממה שהוא ניסה לעשות, היא הרביצה לו בכתף, אבל בנשיקה אחת שלו הוא הצליח לגרום לה לשכוח מהכל…. זאיין הצ'ארמר….
הלכתי לסלון וראיתי אותה שם, יושבת ונראת סובלת… כל כך שמחתי שהיא בסדר.. סוג של… שמחתי לראות אותה אבל כאב לי שהיא לא הצליחה להסתכל עלי… אולי היה משהו במה שאביה אמרה… לא יכולתי בלי המגע שלה. התקרבתי אליה וחיבקתי אותה כמה שיותר חזק. המשפט שלה גמר אותי כשהיא אמרה לי "מה לא בסדר איתי?" הלב שלי צבט והכי כאב לי.. שלא ידעתי מה לא בסדר איתה… ולא ידעתי אם היא תהייה בסדר ולא ידעתי מה להבטיח לה, לא ידעתי אם להגיד לה שיהיה טוב.. לא יכולתי להפסיק לנשק אותה בראש. ולפני זה, כשהרגשתי את המצח שלה, אני דיי בטוח שקיבלתי כוויה… היא הייתה רותחת, זה הפחיד אותי יותר ממה שזה הפחיד אותה.
נישארתי איתה ככה במשך חצי שעה, עד שהיא נירדמה עלי. לא יכולתי להפסיק ללטף אותה ונשק אותה, רק להרגיע אותה.
"הארי… אני צריכה לדבר איתך.." אביה אמרה לי בשקט כדי לא להעיר את אלה.
"מה קרה?" שאלתי בשקט. "לא ליידה, אני צריכה להגיד משהו לכולכם" היא לחשה מבוהלת ופחדתי שהיא עוד רגע עומדת לבכות שם. הנחתי את אלה בעדינות על הספה והלכתי למטבח עם אביה ומצאתי ששם כל השאר היו.
"מה קרה.." לואי שאל אותה והיא לא הצליחה לדבר.
"הרופא התקשר… הם לא יודעים מה יש לה.. מה אנחנו אמורי להגיד לה…?" היא שאלה מודאגת… איך זה הגיוני שהם לא יודעים מה יש לה? באמת שכבר דאגתי לה יותר מדי…