מציאות מדומה 1D – פרק 13

"תקחי את אלה אלינו שתישן שם בינתיים… אני אשאר פה עם הבנים, נראה מה קורה, אני אנסה לדבר עם ליאם והארי.." שמעתי את זאיין אומר בשקט לאביה, אני עוד הייתה בהלם ממה שהארי אמר לי, כאב לי בכל הגוף, לא הבנתי בכלל איך עוד נשארתי לעמוד על הרגליים. הסתכלתי עליו ועל אביה, הוא נתן לה נשיקה והיא התקדמה לכיווני. "אלה, בואי נלך.." היא ניסתה לשכנע אותי ללכת משם, אבל אני לא הגבתי, לא הצלחתי להוציא מילה מהפה.
היא תפסה לי ביד וגררה אותי בעדינות לאוטו. נכנסתי למכונית, לא רציתי לדבר, או לחשוב, התחלנו לנסוע ופשוט הסתכלתי דרך החלון, הרגשתי את הכאב עובר בכל הגוף שלי.
שמתי לב שאביה מסתכלת עלי מדי פעם ונראתה מודאגת. "אלה… פשוט אל–" היא אמרה אבל פתאום הרגשתי בחילה נוראית והייתי חייבת לעצור. "תעצרי את המכונית!" נלחצתי ממש והיא בכלל לא הבינה שיש לי בחילה. "אני לא עוצרת בצד אלה! את חייבת להבין שאת לא יכולה לברוח כל פע–" היא חשבה שאני רוצה לעשות משהו טיפשי ובכלל לא הבינה מה הכוונה שלי לעצור, אבל הרגשתי בחילה נוראית שלא יכולתי להסביר. "אביה תעצרי בצד!!" החזקתי את הפה שלי מרוב שלא הצלחתי לנשום.
"אני יעצור ומה?! תלכי?? לאן תלכי?? זה יעבור לך זה בסך הכ–" היא עדיין חשבה שזה בגלל הארי כל העניין. "אני חייבת להקיא!" אמרתי בלחץ ולא יכולתי יותר. "אז למה את לא אומרת???" היא נילחצה ועצרה במהירות בצד ושמענו את החריקות של הגלגלים. היא עצרה ויצאתי במהירות, היא יצאה איתי ביחד. הרגשתי מטושטשת, הקאתי כל כך… הרגשתי כל כך רע, לא נשמתי טוב והייתה לי בחילה נוראית, הראש שלי כאב כל כך. "קדימה… בואי ניקח אותך הביתה…" היא החזיה אותי בעדינות ועזרה לי ללכת למכונית חזרה. הגענו לבית, היא השכיבה אותי בסלון וכיסתה אותי בשמיכה ומה לא.. היא דאגה לי כל כך טוב. תוך כדי שהמודד חום היה לי בפה מחשב את החום שלי, אביה התקשרה לרופא שיבוא ויבדוק מה יש לי. לא הקאתי מאז ועברו כבר שלוש שעות.. זה חייב להיות סימן טוב, אבל… למה הראש שלי כואב כל כך.
"בואי נראה…" היא אמרה לעצמה תוך כדי שלקחה מהפה שלי את המודד חום ובדקה אותו.
"פאק אלה.." היא אמרה לעצמה בשקט. "מה?? כמה רשום?" נילחצתי.
"כלום.. כלום. אני חושבת שיש בעיה במודד, אני יחפש אחד חדש" היא אמרה והלכה למצוא מודד חדש, עשיתי אותו דבר עם המודד חום השני, הוא ציפצף והיא שוב הייתה מופתעת לראות את התוצעה.
"אביה… כמה רשום, זה לא יכול להיות כזה נורא אחרי הכל… כמה זה כבר הכי גבוה..? 43…?" גילגלתי עיינים וחשבתי על הגרוע ביותר כדי שאני לא יהיה מופתעת.
"אלה…. זה… ממש לא 43. זה בסביבות ה-60" היא נשכה את השפתיים של עצמה מודאגת.
60?! 60?? יש מספר כזה בכלל במודד חום?! 60?!?!
"מה?? אביה, את שומעת את עצמך.??" הייתי מודאגת מזה שאביה אולי השתגעה.
"תראי בעצמך!" היא נתנה לי את המודד חום. הוא באמת הראה 60. איך זה הגיוני?! כבר התחלתי להיות מודאגת.
בדיוק שמענו צלצול בדלת, אביה הלכה לפתוח, זה היה הרופא שבא לבדוק אותי.
"היי אלה, מה קורה איתך..?" הוא התיישב ליידי וחייך אלי. "האמת.. שאני לא ממש יודעת" ניסיתי לחייך בחזרה. "מדדת לה חום?" הוא שאל את אביה. "כן.. אבל… זה הראה לנו על שישים, בשני מודדי חום.." היא הייתה מופתעת מהתשובה של עצמה והוא עוד יותר. "שישים.?" הוא גיחך לעצמו "אתן מודעות לזה שזה לא הגיוני נכון?" הוא צחק עלינו. "תנסה בעצמך עם שלך" היא אמרה לו. הוא באמת הוציא מודד חום מתקיית התרופות שלו ונתן לי, אחרי כמה דקות הוא הוציא ממני את המודד חום, ונדהם לגלות בדיוק כמונו, שזה היה על 66.5 . "וואו… לא ידעתי שיש מספר כזה במודד חום. אני באמת לא יודעת מה זה יכול להיות, אמרתן לי בפלאפון שכבר אין לך בחילות, ואין לך כלום… אז… זה לא ווירוס, אבל… 66? טוב, תשמעי אלה, תשארי בבית, ותנסי להישאר בכמה שיותר סביבת אנשים, אני לא יודע אם יכול לקרות לך משהו, ואני מעדיף שלא תישארי לבד ותהיי בפיקוח כמה שיותר. אני ישלח את זה לבדיקות, אני מקווה שאחד הרופאים יצליח להבין את התופעה המוזרה הזאת" הוא הודיע לנו, הוא אפילו נתן לאביה בשבילי כמה תרופות ויצא מהדלת.

"66? אביה… זה נראה לך הגיוני..?" שאלתי אותה מודאגת בתוך השמיכה שלי. היא התיישבה ליידי.
"לא… אבל, אל תדאגי אלה, הרופאים ידעו מה זה, אין מחלה שעוד לא מצאו לה תרופה" היא הרגיעה אותי.
נירדמתי בסלון, הרגשתי כל כך עייפה, ראיתי במטושטש את אביה עומדת מולי, מדברת בפלאפון בשקט. הסתכלתי לכייון החלון, הוא היה חשוך, כאילו חושך בחוץ. איך זה הגיוני? ישנתי יום שלם??
"כן.. היא כאן ליידי….. אני לא יודעת אני מודאגת, היא ישנה כל היום…… לא…. לא זאיין, זה לא רעיון טוב! אתה לא יכול להביא אותו לכאן…. למה?! אולי כי המודד חום הראה אצלה 66 מעלות ואני לא חושבת שהרעיון הכי טוב זה שהוא יהיה כאן……… טוב…. טוב היא קמה אני ידבר איתך מאוחר יותר" שמעתי את הצד שלה בשיחה מאוד במטושטש. עוד לא הצלחתי לקום ממש.
"היי איך את מרגישה?" היא שאלה אותי בשקט והתיישבה ליידי וליטפה אותי. "אביה… ישנתי כל היום..?" שאלתי אותה מודאגת. "אהה..– לאא– זה… את רוצה לאכול משהו?" היא שינתה ישר את הנושא. "לא.. אני בכלל לא רעבה" אמרתי לה.
"לא רעבה?? לא אכלת יומיים…" היא פלטה ישר מהפה ומיד אחר כל ניסתה להשתיק את עצמה. "אז כן ישנתי יום שלם!" ישר עליתי עליה. היא נשפה כמה נשימות והתכוונה לדבר, אבל פתאום היו דפיקות בדלת. "אני אפתח" אמרתי והתכוונתי לקום אבל היא במהירות עצרה אותי. "לא לא! תשבי, אני אפתח" היא ניבהלה וכמה במהירות אל הדלת, למה היא מתנהגת כל כך מוזר. התחלתי לשמוע רעשים מהדלת, שמעתי אותה מתווכחת עם מישהו, רציתי לקום ולבדוק מה קורה אבל בדיוק שמעתי את הדלת נתקרת ואנשים נכנסים לבית מתקרבים לכיוון הסלון. אלה היו הבנים, זאין לואי נייל ואפילו ליאם והארי באו, פחדתי להסתכל עליהם, הלב שלי התחיל לדפוק והראש שלי התחיל לכאוב שוב.
לא הסתכלתי אבל הרגשתי את הארי מתקרב אלי ומתיישב ליידי, הרגמתי לאט את המבט שלי והסתכלנו אחד על השנייה. העיינים שלו שבהו בשלי קצת הרגיעו אותי, אבל הראש שלי המשיך לכאוב, הרגשתי כאילו מישהו דופק עליו עם פתיש ולא מרפה. ישבתי ככה עם השמיכה על הספה, בוהה בעיינים של הארי. הוא לאט הוזיז לי את השיער מהפנים למאחורי האוזן, המגע שלו עשה לי צמרמורת. כל כך פחדתי שהוא עדיין כועס עלי, על שום דבר בעצם… שהוא עדיין לא מאמין לי, וזה מה שפגע לי, וממש פחדתי להתמודד עם זה עכשיו שאני מרגישה כמו חרא.
"איך את…?" הוא שאל אותי בשקט תוך כדי שהוזיז לי את השיער.
"הראש שלי כואב" אמרתי ממש בשקט עם קול צרוד. הוא הסתכל עלי והניח את כף היד שלו על המצח שלי ובמהירות הרחיק את היד שלו ממני. "אחח.. את רותחת" הוא אמר לעצמו בשקט.
"באמת?" שאלתי בשקט ושמתי לעצמי את היד על המצח, אבל לא הרגשתי כלום.
"לא לא… זה בטח סתם היד שלי קרה מבחוץ, ממש קר בחוץ" הוא ניסה להביא איזה תירוץ, למרות שלא האמנתי לו, ידעתי כבר שהחום שלי גובה. "הארי… מה לא בסדר איתי?" שאלתי מודאגת וניסיתי שלא לבכות מהפחד. "היי הייי… אלה, אל תבכי, אני בטוח שזה שום דבר.." הוא ישר חיבק אותי וליפף את עצמו סביבי. הוא חיבק אותי חזק והראש שלי נשען על החזה שלו, והדמעות שלי התחילו לרדת לאט, אפילו שלא רציתי לבכות, או שלא הרגשתי חשק לבכות, הדמעות ירדו לבד, כמו שחותכים בצל. וזה שרף כל כך. "ששש… די אלה, אני מבטיח לך שאת תהיי בסדר" הוא ליטף אותי חזק וכל כמה דקות לא שכח לתת לי נשיקה נעימה על הראש, הראש שכאב לי כל כך.