מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 72

~~~נקודת המבט של אלה~~~

״נו דארסי בבקשה תאכלי״ התווכחתי איתה כשהחזקתי אותו ביידים שלי, מנהר אותה, מנסה להרגיע אותך מהכי כשניסיתי לגרום לה לאכול מהבקבוק אוכל שלה. אבל זה לא ממש עזר. היא רק המשיכה לבכות ולבכות. ״אוף דארסי בבקשה תפסיקי לבכות אני מתחננת״ אמרתי אבל יותר לעצמי כבר מתייאשת ונאנחת. ״מה קרה?״ פתאום שמעתי את הקול שינה של הארי שכנראה התעורר בגללה, אני רק מקווה שהיא לא העירה עוד מישהו… ״אני לא יודעת היא פתאום התחילה לבכות״ אמרתי עדיין מנסה לנער אותה בעדינות מצד לצד. ״ניסית לתת לה בקבוק?״ הוא שאל עדיין עם קול צרוד של מישהו שרק קם מהשינה ועוד ראיתי אותו משפשף את העיניים מהעייפות. ״ניסיתי, היא לא מוכנה לאכול״. אוף היא פשוט לא מפסיקה לבכות…. ״זה בסדר הארי אתה יכול לחזור לישון לא התכוונתי להעיר אותך״ אמרתי בכינות. לא שנינו צריכים להתעורר בגלל זה. ״תני לי״ הוא צעד קרוב אלי ולקח אותי מהיידים שלי. אחרי שלוש אן קצת יותר דקות, היא הייתה ביידים שלו בשקט כשהוא מאכיל אותה מהקבוק ואני פשוט התיישבתי ביאוש על הספה מאחוריי ושמעתי את הארי צוחק טיפה לפני שהוא שם אותה בחזרה במיטה שלה והיא ישנה בשקט.

הוא התקרב אלי והתיישב ליידי על הסלון, מלטף לי את הרגל ויכולתי להרגיש שהוא מסתכל עלי. ״היא שונאת אותי״ אמרתי נאנחת ושמעתי את הארי צוחק טיפה. ״היא לא שונאת אותך אלה אל תהיי טיפשה. את אמא שלה, היא לא יכולה לשנוא אותך״ הוא אמר מנסה להרגיע אותי ולתפס לי לאט ביד. ״אני צריך לספר לך משהו״ הוא אמר בשקט גורם לי להסתכל עליו ורק אז הבנתי כמה הוא קרוב אלי. ראיתי שהוא לוקח לעצמו כמה זמן לפני שהוא התחיל לדבר ונאנח. ״רוצים להחתים אותנו על חוזה לעוד סיבוב הופעות בינואר..״ הוא אמר מסתכל עלי ישר לתוך העיניים. לא הייתי כל כך מופתעת. זתומרת אולי טיפה מההלם שהוא לא יהיה כאן, אבל ציפיתי את זה קורה… ״בינואר..? אבל זה.. פחות מחודש..״ אמרתי דיי דואגת והוא נאנח טיפה. ״אני יודע… עוד לא חתמתי על כלום אלה.. רציתי לדבר איתך על זה לפני, לדעת מה את חושבת.." הוא אמר עדיין משחק לי עם היד. כן זה קצת עצבן אותי כי הם הרגע סיימו סיבוב הופעות שלם. לא ראיתי את הארי במשך שלושה חודשים… עכשיו הוא כאן לבערך חודש ואז עוד חודש הוא שוב יעזוב אותי? ובפעם הבאה זה לא יהיה לשלושה חודשים, זה יהיה לפחות 16 שבועות, כי הפעם אני לא אהיה איתו מההתחלה… "הארי… כל עניין התינוק החדשה הוא לא באשמתי, וגם לא באשמתך… אני לא יכולה להחליט איך החיים שלך הולכים להתנהל. אני אגיד לך את האמת, אני אהיה הבנאדם הכי מאושר אם תישאר איתי כאן, שאני אדע סוף סוף בוודאות שאתה איתי ו-לא- צריך לעזוב בעוד כמה זמן לעוד כמה חודשים.. אבל אני רוצה שתמשיך את החיים שלך כמו לפני שהכל קרה, לפני שהכרת אותי…" התחלתי להסביר לו אבל הוא קטע אותי באמצע. "החיים שלי רק התחילו כשהכרתי אותך–" ועם כמה ששמחתי לשמוע את זה בכל זאת קטעתי אותו גם אני באמצע. "הארי תן לי לסיים… כל פעם שהייתי רואה אותך על הבמה אני רואה כמה אתה מאושר, אתה כל כך אוהב את מה שאתה עושה אז אל תנסה אפילו לעבוד עלי או על עצמך… אני אוהבת לראות אותך מאושר. אני גם יודעת שאם הבנים לא יצאו לסיבוב הופעות שלי בגלל שאתה רוצה להישאר כאן איתי ועם התינוקת המעריצים ידעו טוב מאוד על מי להאשים את הכל. בינתיים כל העניין ביננו בסדר בינהם כי אתה או שאר מהבנים לא השתנתם וגם לא ההרגלים שלכם… אני רוצה שהכל ישאר כמו שהוא היה, אני לא רוצה להרגיש שאנחנו תקועים בגלל טעות קטנה וחוסר אחראיות מערב אחד אקראי. זה בדיוק מה שאני חושבת הארי. נכון… אולי אני לא מביאה לך תשובה ספציפית, כי אני לא יכולה. זאת החלטה שלך בלבד ואין שום דבר שאני יכולה לעשות או להגיד בשביל להחליט בשבילך" אמרתי מסתכלת לו בעיניים הירוקות הזוהרות במשך כל השיחה. עדיין מרגישה את היידים שלו מלטפות בעדינות את שלי.

הוא הסתכל עלי כמה דקות בשקט ולא אמר כלום. הוא רק תפס אותי והושיב אותי עליו בספה. הרגשתי יד אחת שלו מסביב לגב התחתון שלי והיד השנייה שלו מלטפת לי את הלחי ומחזיקה לי את הפנים כשהסתכלתי למעלה עליו, קצת יותר גבוה ממנו כי ישבתי עליו. "אני עוד לא יודע מה אני אחליט, וכנראה שאני גם לא אדע בזמן הקרוב… אבל את חייבת לדעת שלא משנה מה אני לא אעזוב אותך אף פעם." הוא אמר ורציתי לחייך אבל לפעמים הוא פשוט לא חושב באמת על מה שהוא אומר… "אל תגיד את זה הארי.." אמרתי מנסה לא להסתכל לו בעיניים כי זה היה לי קשה מדי לחשוב על הסיכוי שאולי ניפרד יום אחד ולבהות בעיניים האלה תוך כדי. "למה לא? זה נכון… אני לא מסוגל, אני לא חושב שאני אוכל אי פעם להיות..". "קל לך להגיד את זה עכשיו… אבל אתה רק בן 19, אתה עוד תתאהב במליון בנות בחיים שלך עד שתגיע לגיל שבו מיצית הכל, ורק אז תדע בוודאות עם מי תרצה לחיות את שאר החיים שלך." הסברתי לו ובאמת שכאב לי להגיד את זה ולחשוב על הארי מתאהב במישהי שהיא לא אני, זה עשה לי רע, אבל זה נכון. "אני לא מסכים איתך, אני לא חושב שבגלל שאני בן 19 אני לא יכול להתאהב לתקופת חיים שלמים. אבל אולי… אולי ניפרד, ואולי אני אצא עם בנות אחרות, ואולי אני אחשוב שאני מאוהב עוד מספר פעמים… אבל הכל אולי. שני דברים שאני יכול להגיד עליהם בטוח, זה שאני לעולם לא אשכח אותך, וכשאני אסיים להתאהב במלא בנות אחרות, ואגיע לגיל שמיציתי הכל, אז אני יודע בוודאות לאן אני אחזור… בדיוק לכאן, אלייך…" הוא אמר מחייך, אבל שום דבר מזה לא עשה לי טוב, הייתי במן תקופת חרדה כזאת, פחדתי נורא שהארי ירגיש שהוא לא אוהב אותי. רגשות זה לא משהו שאתה יכול להכריח להישאר אצלך… פחדתי שהוא יעזוב וניסיתי להשלים עם העובדה ושום דבר שהוא אמר פשוט לא עזר לי להרגע.

"אבל מה אם אני לא אהיה כאן יותר הארי…? מה אם אני בכלל לא אחשוב שיש לנו סיכוי להתראות אי פעם…? אתה אולי חושב שאני מנסה לחשוב על זה בכוח… אבל זה בכלל לא נכון. אני באמת פוחדת הארי… זה שיש לנו תינוק לא מדביק אותנו ביחד. רגשות לא יכולים להחזק בכוח…" אמרתי לא מצליחה להסתכל עליו והיה לי אפילו יותר קשה כשהרגשתי את האצבע שלו על הלחי שלי מחליקה לאט. הוא שתק לכמה דקות ויכולתי לדעת שכנראה הוא לא ממש יודע מה להגיד.
"אלה…? את מנסה להגיד לי שאת לא מרגישה אלי יותר את מה שאני מרגיש אלייך…?" הוא אמר וראיתי את הפרצוף הדואג עולה לו על הפנים. לא יכולתי שלא לצחוק טיפה מההקלה, כבר פחדתי שהוא הולך להגיד משהו ממש רציני, לא חשבתי זה יהיה משהו כזה מטופש ולא הגיוני. "ברור שלא בייבי… אני אוהבת אותך יותר מאיך שאי פעם יכולתי לאהוב מישהו. אני רק מפחדת שיום אחד -אתה- כבר לא תרגיש אלי את מה שאני עדיין ירגיש אלייך" אמרתי בשקט סוף סוף מסתכלת עליו, רואה שהמבט שלו עדיין בתוך שלי. "תפסיקי אלה… את גורמת לי להרגיש כאילו אנחנו בוודאות הולכים לאבד אחד את השנייה… אני לא יודע מה יקרה בעתיד אוקיי..? אבל אני יודע שעכשיו אני אוהב אותך מאוד מאוד מאד…. ואני מאושר שיש לנו ילדה ביחד. אני לא מתחרט לרגע על ה'טעות הטפשית' הזאת שעשינו בגלל לילה אחד, ואני מקווה מאוד שגם את לא. כי את לא אמורה להיות." הוא עדיין ליטף לי בשקט את הלחי והסתכלתי עליו בשקט. העיניים שלו זהרו יותר מתמיד. פשוט הסתכלתי עליו ושתקתי עם מבט עמוק. "עכשיו תגידי לי שאת אוהבת אותי או שאני אתחיל לבכות" הוא אמר עם חיוך גורם לי לצחוק ופתאום הגומות שלו הופיעו. "הארי סטיילס… אני אוהבת את שתי הגומות שמופיעות בצידי הלחיים שלך כשאתה מחייך. אני אוהבת לראות את החיוך שלך כל בוקר צהוריים וערב… אני אוהבת את השינה עד מאוחר שלך ואני אוהבת איך שאתה מחבק אותי בלילה כאילו מפחד שייקחו אותי… אני אוהבת את זה שאני מרגישה אלייך משהו חדש שאף פעם לא הרגשתי לאף אחד, וההרגשה הזאת אף פעם לא מתיישנת. אני אוהבת את הצחוק שלך במיוחד כשהוא נובע מדברים ילדותיים שאתה ולואי עושים ביחד… אני אוהבת את זה שיש לך צד רציני אבל לעומת זאת גם צד שטותי וילדותי… אבל האהוב עלי הוא הצד הרגיש שבך. אני אוהבת כל קעקוע וקעקוע שיש לך על הגוף אפילו שאני חושבת שיש כל כך הרבה חסרי משמעות שאפילו אתה לא יודע למה עשית אותם… אני אוהבת כל תלתל ותלתל שיש לך על הראש שמתאימות לעניים הגדולות והיפות האלה שאגב, גם אותם אני אוהבת… אני אוהבת את הכובעים המטופשים האלה שאתה אוהבת לחבוש ואולי לא הודתי בזה אף פעם… אבל אני גם אוהבת את העובדה שיש מליונים של בנות מכל העולם שהיו עושות הכל כדי להיות שלך, אבל אני יודעת שאני זכיתי. אני אוהבת כשאתה נהייה קנאי ושומרני לגביי…אבל מה שאני אוהבת בעיקר, זה את הלב הענק שלך שלמרות הכמות הגדולה של האנשים שסביבך, אתה עדיין מצליח לחלק את הלב שווה בשווה בין כולם. הורים, משפחה, חברים, ידידים ואפילו בין כל מליוני המעריצים שלך, ועדיין נשאר לך עוד כל כך הרבה לתת.. אני אוהבת את זה, אני אוהבת אותך" הוא הסתכל עלי במשך כל ה'נאום' הזה עם חיוך על השפתיים. מסתכל לי בתוך העיניים ויכולתי לראות את העיניים המחייכות שלו מאושרות מכל מילה שלי. אבל כל מה שאמרתי היה נכון, הייתי ב200 אחוז כנה. לא הכנתי כלום מראש, פשוט אמרתי כל מה שעלה לי לראש לגביו.

"שכחת את הבנאדם שמקבל את החלק הכי גדול בלב…" הוא אמר מחייך אלי ופשוט גילגלתי עיניים אבל בכל זאת חייכתי חיוך שלא רצה לרדת לי מהפנים. "תמיד חייב להגי–" הארי השתיק אותי עם נשיקה כשהפיל אותי הצידה על הסלון, שוכבת על הגב כשהוא מעלי, מרגישה אותו מנשק אותי עמוק ובתשוקה. יכולתי להרגיש את החיוך שלו כל הנשיקה, מעלה גם את שלי כשהרגשתי את הלשון שלו בתוכי והשיניים שלנו נפגשות מהחיוכים. הרגשתי את השפתיים שלו עוברות לצוואר שלי ומשאירות לי שביל של נשיקות קטנות ומדגדגות, לא יכולתי שלא לצחוק את הצחוק המתגלגל שלי כשהוא עשה את זה ושמעתי אותו צוחק גם בבלבול בגללי לאט ולאט לאט מפסיק את הנשיקות ומסתכל עלי מבולבל. "מה מצחיק?" הוא שאל וגם צוחק בעצמו בגלל הצחוק המתגלגל שלי. יש לי צחוק מדבק, אי אפשר לשמוע אותי צוחקת ולא לצחוק גם… "אתה מד-ג–דג אותייי" אמרתי בין הצחוק וראיתי שהוא לא מצליח להוריד את החיוך מהפנים. "את חתיכת ילדה מוזרה.." הוא אמר גם הוא צוחק ונשכב ליידי, נדחף ביני לבין הספה והרגשתי אותו מחבק אותי אליו קרוב. "לילה טוב נסיכה יפה שלי.." הוא לחש והרגשתי את הנשימות שלו על העורף שלי כשהוא חיבק אותי קרוב אליו, הגב שלי צמוד לבטן שלו והיידים שלו סביבי.
"אני אתגעגע לישון מחובקת אלייך כשלא תהיה כאן" לחשתי והרגשתי את האצבעות שלו משחקות עם היידים שלי כשהן היו אחת בתוך השנייה בנוסף לחיבוק שהוא הביא סביבי. "-אם- אני לא אהיה כאן" הוא תיקן אותי אבל לא עניתי כי אני כבר יודעת שרוב הסיכויים שהוא נוסע, אני שונאת להיפרד ממנו כל פעם, אבל אני צריכה להשלים עם העובדה שהחבר שלי, האבא של הילדה שלי, מפורסם בכל העולם, ולא רק אני רוצה לקבל חתיכה ממנו…