מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 7
~~~נקודת המבט של הארי~~~
"שים את זה בפה ואל תוציא עד שזה יצפצף"
"אני יודע איך מודדי חום עובדים אלה" אמרתי לה כשהיא מסרה לי את המודד חום והיא גילגלה אלי עיניים. שכבתי על הספה עם שמיכה כשאלה ישבה לצידי ודאגה לי.
"אני אחזור עוד מעט אני הולכת להביא לך מגבת קרה" היא אמרה והלכה למטבח.
"מהר לואי שים את זה במקום חם!" מסרתי ללואי את המודד חום כשהיא כבר הייתה רחוקה מאיתנו והוא בלי לחשוב פעמים קירב את המודד חום למנורה חמה שדולקת כבר כמה זמן. "מה אני עושה?" הוא שאל מבולבל ולא מבין למה המודד חום ביד שלו עכשיו והוא מקרב אותו למנורה כמו אדיוט גמור.
"אני צריך שאלה תחשוב שאני חולה!" אמרתי לו ושמעתי את אלה מתקרבת, הוא מהר החזיר לי את המודד חום והחזרתי אותו לפה שלי בדיוק בזמן כשזה התחיל לצפצף. היא חזרה לשבת ליידי ולקחה מהפה שלי את מודד החום.
"ואוו, 40, אתה באמת חולה" היא אמרה ושמה לי מגבת על הראש. "אני כבר חוזרת" היא אמרה וקמה אבל רציתי לתת לה תחושה שאני צריך אותה. תפסתי לה מהר ביד והושבתי אותו שוב ליידי.
"לא אל תלכי!" העמדתי פנים עצוב כמו ילד קטן והיא צחקקה ומיד חייכתי אחריה. "כנראה שאני לא אוכל לצאת היום עם ליאם לפסטיבל…" היא נאנחה והרגשתי טיפה רע עם עצמי אבל ההרגשה הזאת מהר עברה כשהיא אמרה לי "טוב אבל תן לי שנייה להודיע לליאם, אני כבר אחזור לטפל בך" היא נתנה לי נשיקה על הלחי לפני שהתחילה להעלות למעלה ואני חייכתי לעצמי על כך שהתוכנית שלי עובדת, עד שקול של מישהו הוציא אותי מהבועה שהייתי בה
"הארי, לא!" שמעתי את הקול של לואי מאחורי הספה ששכבתי בה, הסתובבתי קצת רק כדי שאוכל לראות אותו והוא עמד ממש מעלי.
"מה?" עשיתי את עצמי מטומטם ורק רציתי שהוא יעזוב אותי בשקט, ידעתי שהוא יתחיל להטיף לי מוסר ובלה בלה בלה.
"אני רואה מה אתה מנסה לעשות, ואני אומר לך עכשיו להפסיק את זה" הוא עקף את הספה כדי לבוא להתיישב בספה שהייתה לידי.
"אני לא יודע על מה אתה מדבר" אמרתי והסתובבתי עם הפנים לכיוון גב הספה לפני שכיסיתי לעצמי את הראש עם שמיכה והפנתי ללואי את הגב, קיוויתי שזה יבריח אותו – אבל מה חשבתי לעצמי, כמובן שלא, זה לואי.
הוא משך ממני את השמיכה וזה גרם לי להתיישב מתנוחת השכיבה שהייתי בה. "היי!" צעקתי עליו והחזרתי לעצמי את השמיכה.
"הארי! שנינו יודעים שאתה לא חולה! למה אתה עושה את זה?" הוא לחץ עלי והחלטתי לספר לו כי ידעתי שהוא לא יעזוב אותי עד שאני לא אשפוך הכל החוצה.
נאנחתי והתחלתי להסביר. "אני לא יודע… זתומרת…. אני חושב שיש משהו לליאם אל אלה, אני לא רוצה שהוא יעשה את הצעד הראשון כשהם יהיו בפסטיבל היום. לבד. אני מתכוון… זה לא שאני ואלה יוצאים, אבל אני חושב שיש לי רגשות אליה, אני רק לא רוצה שהיא תיחטף מהר מדי לפני שאני אצליח לחשוב מה אני רוצה איתה" שפכתי את הלב אליו ואז הבנתי שאני בעצם מדבר עם לואי אז החלטתי לשתוק ולא לדבר יותר.
"אואואואווו, הארי פוחד שיקחו ממנו את אהבת חייו" לואי התגרה בי ודיבר בקול של תינוק. צימצתי עיניים אליו כהזהרה וחזרתי לתוך השמיכה שלי. ידעתי שזה רעיון גרוע לספר לו.
הוא צחק עלי ולקח ממני את השמיכה בחזרה. "אוקיי אוקיי צודק סליחה… אבל הארי אתה לא יכול לעצור אותה מללכת לשם, אתה מתנהג באנוכיות, זה פסטיבל מדהים וזה לא יהיה פייר שהיא תפספס אותו רק בגלל הפחדים שלך". לפני שהספקתי לחשוב על מה שהוא אמר – ובאמת התכוונתי לחשוב על זה לשנייה- הוא ישר המשיך. "יודע מה, אני ודניאל נהיה שם איתם גם, אני אשמור מרחוק שליאם לא עושה שום דבר -שדרך אגב אני דיי בטוח שהוא לא יעשה כלום, הוא סתם לוקח אותה כי אף אחד אחר לא יכול.". חשבתי לעצמי על זה לכמה שניות, טוב… אולי לואי צודק, אפילו שאני עדיין חושב שליאם רוצה משהו כיותר מידידה לאלה, אבל אני סומך על לואי.
"אעחח, בסדר, אבל אני מסכים רק בגלל שאני סומך עליך- לא בגלל שאני לא חושב שליאם מחבב אותה בדרך שאני מחבב אותה." אמרתי בקול את המחשבות שלי וקמתי כדי לספר לאלה את החדשות.
"that's my boy!" לואי צעק לי כשהייתי בדרך למעלה ואני פשוט גילגלת עיניים אליו. למה אני תמיד סומך עליו? אה נכון, הוא החבר הכי טוב שלי. חשבתי לעצמי וגיחחתי מעצמי.
הלכתי לחדר של ליאם והנחתי שאלה שם בגלל שהיא אמרה שהיא הולכת לספר לליאם שהיא לא באה איתו, וצדקתי, היא הייתה שם. נשענתי על הקורה של הדלת ודפקתי על קורת העץ שנשענתי עליה רק כדי להראות סימן שאני פה, אלה הסתובבה אלי וחייכה אלי. "הארי אמרתי לך שאני כבר יורדת, אתה צריך להשאיר את המגבת על הראש זה יעזור לך" היא צחקקה.
"אני יודע.. אבל אני מרגיש עכשיו יותר טוב. את לא חייבת להישאר איתי. כדאי לך ללכת לפסטיבל עם ליאם" ועם כמה שכאב לי להגיד את זה, אמרתי, ואפילו זייפתי חיוך קטן בסוף.
"אתה בטוח?" היא אמרה בהתרגשות וכבר התחילה לחייך חיוך גדול. הנהנתי לאט והיא ישר רצה אלי וקפצה עלי עם חיבוק ענק. "אתה מדהים הארי" היא נתנה לי נשיקה על הלחי והלכה לכיוון החדר שלה, בטח להתארגן. והאמת, שדיי הרגשתי יותר טוב עם עצמי עכשיו. במיוחד אחרי הנשיקה שלה.
"באמת היה לי קצת מוזר שנהיית חולה אחרי שצעקת כל היום 'בננות שליטה' בכל הבית ולא הפסקת לאכול אותם – אחרי שאתה ולואי עשיתם קרב בננה נגד גזר." ליאם פתאום אמר והרים את הגבות אלי.
חייכתי חיוך קטן אל הזיכרון שלי ושל לואי רצים בבית עם גזרים ובננות והנהנתי עם עיניים עצומות לאט, לנסות לגרום לו להבין הכל.
"תהנו" אמרתי לו לפני שיצאתי מהחדר. ממש לפני שהייתי בדרך לרדת הסתובבתי בחזרה אליו והוא הרים את הראש אלי כשהבין שאני בדרך להגיד לו משהו.
"היי ליאם, תשמור עליה שם" זייפתי חיוך והוא הנהן וחייך לפני שירדתי למטה בחזרה לסלון.
"תראו תראו, הארי המתחשב!!" לואי צעק כשירד למטה כאילו שהציג אותי -לאף אחד-.
"אני שונא אותך" אמרתי בציניות כמובן לפני שהלכתי למטבח לאכול עוד בננה.
******************************************************************************
*********************************************
*************************************
~~~נקודת המבט של אלה~~~
"אומיגאד זה כל כך יפה!" צעקתי לליאם כנגד הרעש של המוזיקה והאנשים הרבים שהיו מסביבינו כשהסתכלנו על התהלוכה המדהימה והמפוארת שעברה בכביש שמימולנו. המון אנשים היו לפניי ומסביבי, כולם מסתכלים כמונו על התהלוכה המדהימה שהייתה חלק מהפסטיבל. "אני מתפלא שאת בכלל רואה משהו" הוא צעק לי בחזרה. "פחות או יותר, אבל זה עדיף מאשר כלום" צעקתי ולא הורדתי את המבט מהתהלוכה הענקית. פתאום הרגשתי שאני עולה למעלה ומצאתי את עצמי יושבת עם שתי הרגליים בין הראש של ליאם. הסתכלתי למטה אליו וצחקתי יחד איתו. עכשיו ראיתי הרבה יותר טוב. התהלוכה הייתה אפילו יפה יותר! בגלל שהיה ערב אז היו המון רקדניות שרקדו עם מנורות ועם לפידי אש, מאחוריהם היו כל מיני יצורים ענקיים מוזרים שהיו עשויים מניירות צבעוניים ובתוכם היו אנשים שהוליכו את הבובות העקיות, המון בלונים היו באוויר והיה נראה שהתהלוכה פשוט לא הפסיקה.
**(תראו ב-'רציתי להוסיף'- יש תמונות להמחשה)**
***************************************
*******************************************************************
**************************
"וואו, זה היה מדהים!" אמרתי שגררתי את ליאם איתי את מתקן שהיה נראה כיף שהיה שם.
"כן, כן זה כן!" ליאם הסכים איתי כשחיכינו בתור אל רכבת ההרים שהייתה נראתה ממש כייפית.
"שמח שאהבת… לא ידעתי שאת לא מפחדת מרכבות הרים ומתקנים" הוא שינה את הנושא.
"אני? מפתאום.. אני מתה עליהם" חייכתי אליו והוא חייך בחזרה. לא עבר הרבה זמן עד שעלינו למתקן, והוא היה מדהים. רק החוויה של לראות את ליאם צורח בלי הפסקה ולצחוק כל כך הרבה הייתה מדהימה. ירדנו מהמתקן וליאם נראה שהוא היה פשוט מרותק, אפילו שהוא היה קצת אדום, לא יכולתי להפסיק לצחוק ולזוז מצד לצד כמו שיכורה בגלל הסחרחורת שהייתה לי. צחקתי וצחקתי עד שלבסוף כמעט נפלתי, אבל למזלי ליאם תפס אותי והחזקתי בו תוך כדי שלא הפסקתי לצחוק, פשוט לא הצלחתי.
"אני שמח שזה מבדר אותך" הוא חייך למטה אלי. לאט לאט הוא העמיד אותי עד שעמדתי מיוצבת על הריצפה הישרה.
"נכון שרכבת ההרים הזאת פשוט מדהימה?!" לואי רץ בהתרגשות אלינו תוך כדי שהוא החזיק את דניאל איתו ביד וגרר אותה אלינו.
"אני יודעת! היית צריך לראות את ליאם, הוא פשוט לא הפסיק לצרוח!"
"גם דניאל! וואוו כואבת לי הבטן, צחקתי כל כך הרבה!" שנינו התחלנו בצחוק ענק וראיתי שליאם ודניאל עומדים בצד שלנו וזועפים פנים אלינו. "אוקיי זה לא היה -כזה- מצחיק" דניאל גלגלה עיניים אלינו ואני ולואי הרגענו את עצמנו לאט. "בא לי ברד" לואי אמר. "ולי בא ארטיק, בואו לשם יש שם דוכן" הצבעתי על איזה דוכן מוד שלא היה רחוק מאיתנו וגררתי את ליאם איתי כשלואי גרר את דניאל.
אני דניאל קנינו ארטיק והבנים קנו ברד קר. שלא תבינו לא נכון, היה קיץ והערבים כאן דיי חמימים בקיץ.
"הזיקוקים מתחילים עוד מעט!" דניאל אמרה וישר רצנו לתפוס מקום טוב בדשא שלשם כולם הולכים לתפוס מקום כי זה המקום הכי טוב לראות ממנו את הזיקוקים.
התיישבתי ליד ליאם בדיוק בזמן לזיקוקים. צפינו בזיקוקים המרשימים תוך כדי ששתינו ואכלנו.
הייתי כל כך עיפה והזיקוקים היו ממש מרדימים -לא בקטע של משעמם- הם פשוט היו יפים ומדהימים והאוזניים שלי רצו להירדם לצלילי ההתנפצות והתסיסות של הזיקוקים אחרי שהם עפים לשמיים.
נשענתי על החזה של ליאם והוא ליפף את הזרוע שלו סביבי, מחייך אל הזיקוקים. ושלא תבינו לא נכון, לא הרגשתי בכלל שאני וליאם לבד כל הזמן הזה- אנשים מכל מקום הסתכלו עלינו והתלחששו, זה לא שלא שמתי לב, פשוט בחרתי להתעלם. אני צריכה להתרגל לעובדה שהם מפורסמים וצריך להתרגל לכל הבהיות והמבטים.
הסתכלתי על הזיקוקים המדהימים כשנרגעתי כנגד ליאם. חבל שהארי לא כאן כדי לראות את זה, חשבתי לעצמי. הסטתי את המבט שלי כדי להסתכל על דניאל ולואי ולא יכולתי שלא לחייך לעצמי כשראיתי אותם יושבים מחובקים ומסתכלים על הזיקוקים.
זה היה הערב הכי טוב שחוויתי. אבל הדבר היחיד שהפריע לי כל הערב הזה זה שהארי לא כאן כדי לחוות את זה יחד איתי.
*******************************************
***********************************************************
**************************
"רגע רגע, לפני שחוזרים, לואי בבקשה, רק עוד מתקן אחרון!" דניאל התחננה אליו וניסתה לגרור אותו למתחם המתקנים בדיוק כשאני וליאם החלטנו ללכת חזרה הביתה – ולואי דיי תמך בנו.
"אבל הם יחזרו ואנחנו נאבד אותם!" לואי נלחץ. "שיתחילו ללכת, אנחנו נצטרף אליהם עוד מעט" דניאל התחננה ועשתה את פרצוף עיניי הכלב – שדרך אגב אני לימדתי אותה לעשות אותו.
"אעחח.. בסדר.כדאי לך להעריך את זה ולאהוב אותי עכשיו כי אני מרגיש שאני הולך להקיא את כל מה שאכלתי היום" הוא חייך אליה והיא חייכה חיוך מתרגש בחזרה. זה היה כל כך מתוק שרציתי לצעוק 'אואואואואווווו' להם אבל ידעתי שזה יביך אותם, אני אתן להם להבין דברים בדרך ובזמן שלהם.
ליאם ואני התכלנו ללכת ברגל בחזרה הביתה, זה לא היה כל כך רחוק מכאן.
"אני עדיין לא מאמינה שלא קנינו את התמונה מהרכבת הרים, זה משהו שהייתי רוצה לשמור" אמרתי וחייכתי אליו אבל הוא סובב את הפנים שלי לכיוון השני בצניות. "זה לא היה מצחיק" הוא אמר אבל ראיתי את החיוך הקטן שהוא ניסה להסתיר. החלטתי פשוט לעזוב אותו עם זה מיד אחרי שהוצאתי צחקוק קטן מהפה ועשיתי את עצמי בפנטומימה נועלת את הפה שלי וזורקת את המפתח, וזה גרם לו לצחוק.
"אז את רוצה לספר לי על המכתב ההוא?" הוא הסתכל למטה עלי והייתי דיי מבולבלת.
"איזה מכתב?" שאלתי מבולבלת וחיברתי את הגבות שלי ביחד.
"המכתב שקיבלת לפני כמה ימים ולא הסכמת לספר לנו מה זה וישר קרעת אותו וזרק אותו לפח -שדרך אגב היה אפשר לראות קצת כעס שם" הוא אמר וצחקק. האא.. המכתב הזה… ישר הפנים שלי התרכחו קצת היו לפחות שמחות כשנזכרתי בזה.
"זה… זה סתם" אמרתי כשהסתכלתי על הריצפה. ליאם עצר אותי וסובב אותי אליו.
"אלה.. את יכולה לספר לי. הפכת לחברה הכי טובה שלי. זה אומר שאת יכולה לספר לי הכל, ולאהוב את זה!" הוא צחקק בסוף המשפט וגרם לי חייך. זהו זה! זה למה הרגשתי משהו משונה לליאם, אבל זאת הייתה הרגשה שונה מהתאהבות או הידלקות. הרגשתי שבאמת התחברנו. ליאם נהפך החבר הכי טוב שלי. וככה זה בדיוק איך שאני רוצה שזה יישאר. חייכתי לעצמי מהמחשבה והחלטתי שאולי כדאי לי לספר את זה למישהו, לא טוב להשאיר דברים רק לעצמי, לאגור הכל בבטן.
התחלתי לספר הכל על אבא שלי לליאם. מהתחלה ועד הסוף, כולל המכתב.
"את באמת אפילו לא הולכת לחשוב על זה?" הוא שאל מודאג.
"לא" אמרתי בטוחה בעצמי.
"אלה, אולי זה לטובה. סוף סוף תהיה לך הרגשה של אבא. אולי כן כדאי לדבר איתו" הוא ניסה לשכנע אותי אבל לא הגבתי, רק חשבתי לעצמי.
"יום אחד הוא לא יהיה יותר ואת תצטערי על זה שאת לא יודעת אפילו מה הוא רצה להגיד, ואת גם לעולם לא תדעי אם לא תנסי" הוא המשיך.
"אולי אתה צודק. אבל הוא לעולם לא יהיה אבא שלי. אני עוד לא יודעת" אמרתי מבולבלת.
"זה בסדר, את מבולבלת אני מבין. את לא צריכה לבחור עכשיו. לפחות תבטיחי לי שתחשבי על זה. ותודיעי לי, כי אני רוצה להיות שם בשבילך כשתפגשי אותו" הוא חייך אלי והנהנתי עם חיוך קטן אליו בחזרה. זה בדיוק מה שהארי אמר כשהיינו אצלו בבית. חייכתי לעצמי על הזיכרון שלי עם הארי באותו ערב.
וואו, כנראה שאני באמת חושבת הרבה על הארי כשאני לא איתו.
תגובות (7)
תמשיכייי
מושלם!!!!!!!! המשך!!!!!!!! ויש לי שאלה; את לא עומדת לעשות שעוד אחד מחברי הלהקה יאוהב אותה ואז יצא משולש אהבה נכון? כי זה כבר נמאס… כמעט בכל סיפור יש את זה ואנ לא אוהבת את הסיפורים האלה כי זה קצת מציק לי…. אז בבקשה תעני לי בכנות כי אם זה כן אז נראה לי שאני יפסיק לקרא כבר עכשיו וזה מאוד חשןב לי לדעת… סורי אם אכזבת אותך…. :)
מהמממממממוש פליז תמשיכי במהירותתתתתתתת זה מעלףףףף
ת-מ-ש-כ-י!!!!!!!!!!!!!!!!!
תמשיכיייי!!!! ❤❤❤❤❤❤
תמשיכי!!!!!
מושלםםםם תמשיכייייי !!!!!!!!!
והתמונות זה לא בניו יורק , זה בסין ;-)