מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 65

סיפרנו לשאר שהחלטתי לעזוב את שאר סיבוב ההופעות והבנות החליטו שהן מצטרפות מדי, דניאל אני חושבת שאני יודעת מה הסיבה שלה, היא לא תהייה מסוגלת להישאר ליד לואי עוד הרבה או שאחרת היא תשתגע, אביה החליטה שהיא חוזרת גם יחד איתנו כי היא לא תישאר שם בלעדינו ואוליב כמובן גם לא רצתה להישאר שם לבדה אז היא חוזרת לדירה שלה בלונדון, כי היא גרה שם, לא כל כך רחוק מהדירה של לואי והארי וחבל שנצטופף כולנו ביחד, למרות שאני דיי בטוחה שהיא תבוא לבקר הרבה.
כשסיימנו לארוז את הדברים שלנו הבנים נסעו איתנו לשדה התעופה והתכוננו לפרידה אחד מהשנייה. פשוט ראיתי את נייל מדבר עם דניאל, כנ"ל זאיין ואביה, גם לואי ואוליב דיברו למרות שלא היה נראה שלואי היה כל כך מרוכז, עובר עליו דיי הרבה בזמן האחרון… לא עבר הרבה זמן עד שליאם הצטרף לדניאל ונייל וראיתי את הארי מתקרב לכיווני ברגע שסיים לקנות את הכרטיסים ומסר לי אותם בהיסוס. "הארי תביא לי את זה כבר" אמרתי צוחקת מנסה לקחת ממנו את הכרטיסים שהוא חשש להביא לי. "אני לא בטוח אם זה רעיון טוב" הוא אמר מרחיק ממני את היד שלו. "הארי כבר דיברנו על זה, זה רעיון טוב בדיוק כמו שזה היה קודם" אמרתי מנסה להרגיע אותו, לא מפיסקה לנסות לקחת מהארי הגבוה את הכרטיסים שהוא כל כך לא רצה לתת לי. "זה אף פעם לא היה רעיון -טוב-, זה פשוט היה רעיון -שלך-. יש הרבה הבדל" הוא אמר מצחיק את עצמו גורם לי לגלגל עיניים אבל עדיין יכולתי להרגיש את החיוך שלי על השפתיים. "אני שונאת אותך" אמרתי מחייכת גורמת לחיוך שלו לגדול ובלי ששמתי לב כבר הייתי באוויר, צמודה להארי שמסובבת אותי באוייר, הרגליים שלי אוטומטי נסגרו מאחורי הגב שלו והיידים מסביב לצוואר שלו כשהוא מסובב אותנו גורם לי לצחוק מההפתעה. "את לא יכולה לשנוא אותי" הוא אמר מסתכל עלי מלמטה גורם לי להסתכל למטה לכיוונו. המצח שלו היה מודבק לשלי כשלא יכולתי להוריד את החיוך שלי מהפנים. "אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל אתה צודק" הנדתי את הראש שלי גורמת לו לחייך ולהוריד אותי לאט לריצפה כשעמדתי עלייה בצורה משולמת. היידים שלי עדיין מסביב לצוואר שלו, מרגישה את היידים שלו מלטפות לי את הגב התחתון. "תבטיחי לעדכן אותי כל יום, אני אתקשר ואת תעני לי אם את רוצה או לא" הוא הזהיר אותי גורמת לי לחייך ולהנהן. "טיסה מספר 34 ללונדון יוצאת בעוד חמש דקות" שמענו את הרכז מודיעה ברמוקלים גורמת להארי להאנח. "את עוד יכולה להתחרט" הארי אמר לי גורם לי לגלגל עיניים. "הארי..–" אמרתי מתייאשת. "אוקיי אוקיי…" הוא אמר לו רוצה להוריד את היידים שלו מהפנים שלי. "טיסה נעימה. תבטיחי להתקשר אלי ברגע שאת נוחתת" הוא אמר לי בשקט עם הפנים קרובות לשלי. "אוקיי" אמרתי בנשימה אחת מרגישה את השפתיים שלו על שלי. "ביי בייב… אוףף אני הולך להתגעגע אלייך." הוא אמר נאנח גורם לי להסמיק לגמרי. "קדימה אלה צריך לזוז" שמעתי את אביה קוראת לי וכנראה שכולם כבר נפרדו מכולם. "ביי הארי, תהנו ואל תשכח לשלוח לי תמונות" אמרתי לפני שיזמתי נשיקה ארוכה והלכתי לתת חיבוק לשאר הבנים.

"תתקשר אלי, אני לא רוצה להשאיר אותך לבד בזה. אני לא חושב שכל הלחץ הזה יועיל לך כל כך… פשוט אל תחשוב על זה לואי. אתה יודע שבסוף הכל יהיה בסדר" אמרתי בשקט ללואי תוך כדי שהתחבקנו. הרגשתי אותו מהנהן כשהיד שלו הייתה על הראש שלי, מקרבת אותי לחזה שלו בתוך החיבוק. "תשמרי עלייה" הוא אמר לי כשהסתכל עלי כשהורחקנו מהחיבוק, כבר הבנתי שהוא מתכוון לדניאל. הנהנתי לאט לפני שניפנפתי שלום אחרון לכולם והלכתי משם לכיוון המטוס יחד עם אביה, דניאל ואוליב. נכנסנו למטוס ותפסנו לנו את המקומות שלנו. ישבנו ארבעתינו ביחד אחת ליד השנייה ובלי ששמנו לב המטוס כבר התחיל להמריא. היה שקט במטוס, אנשים תמיד שקטים במטוס. יכולתי לראות שדניאל בוהה בשקט מהחלון לכיוון הנוף ונראתה כאילו חושבת לעצמה מחשבות גדולות ועמוקות.
"הוא ביקש ממני לשמור עלייך, את יודעת?" אמרתי לדניאל בשקט כשהסתכלתי עליה אבל לא היה נראה כאילו היא התייחסה אלי כל כך… "לא אכפת לי" היא אמרה אחרי כמה דקות, אפילו לא מסתכלת עלי. "שתינו יודעות שזה לא נכון דניאל" אמרתי ומחליטה לעזוב אותה אז הסתכלתי בחזרה קדימה למושזב שמולי וניסיתי לעצום עיניים ולהרדם.

"הוא פגע בי אלה, פיזית ו- מילולית. אני צריכה להתרחק ממנו כמה שיותר, ואת צריכה לתמוך בי". פתחתי עיניים וראיתי שהיא סוף סוף מסתכלת עלי. נאנחתי בשקט כשניזכרתי בשיחה האחרונה שעשינו על לואי, היא סיפרה לי על מה קרה בחדר שלה במלון ואיך שלואי הכאיב לה וזה לגמרי הפחיד אותה…
"קדימה דניאל את מכירה את לואי. אז נכון אז הוא פישל, מלא, אבל הוא לעולם לא התכוון להכאיב לך. הוא אוהב אותך כל כך שהוא כבר לא שם לב למה שהוא עושה, הוא מצטער על זה כל יום מאז, הלוואי והיית רואה את זה…" אמרתי והיא נראתה דיי מופתעת. הבנתי שעכשיו אני רק צריכה להשאיר אותה לחשוב לעצמה. וזה מה שהיא עשתה ברגע שעצמתי עיניים.

********************************************************************
******************************************
*********************************************************************************

הגענו לדירה הקודמת של לואי והארי, האמת שהיא נוחה, יחסית גדולה, נוכל להסתדר שם כולנו ביחד… ניפרדנו מאוליב שנסעה לדירה שלה ונכנסנו למיטות סוף סוף לישון, כבר היה ממש מאוחר, שתיים או שלוש בלילה. נכנסתי למיטה ושנייה לפני שנירדמתי הפלאפון שלי צילצל, לקחתי אותו מהשידה שהייתה ליידי ועניתי לו. "הלו?" שאלתי עייפה עוד שנייה נרדמת עם הפלאפון עלי. "נחתן כבר? איך הייתה הטיסה? היו עיקובים?" בקושי שמעתי את הארי שואל דרך רקע של מוזיקה ממש חזקה. "תרגע הארי נחתנו הכל בסדר אנחנו כבר בדירה שלכם. מה זה כל הרעש הזה?" שאלתי אותו מבולבלת, יושבת בחדר חשוך על המיטה כשדיברתי עם הארי שבמרחק קילומטרים רבים ממני. "נייל גרר אותנו לאיזה מסיבה שיש כאן בעיר. סתם הייתה לי תחושה מוזרה ודאגתי אז התקשרתי לבדוק…" שמעתי אותו מנסה לצעוק כנגד הרעש של הצעקות והמוזיקה. צחקתי לעצמי כהבנתי כמה חננה הוא נשמע. "הכל בסדר הארי, לך תהנה ותפסיק לדאוג כבר. אני מבטיחה להתקשר אם משהו קורה" אמרתי ויכולתי להרגיש אותו מחייך דרך הצד השני של הפלאפון. "אוקיי. לילה טוב, אני אתקשר אליך מחר". אוקיי הוא חייב ללמוד לשחרר טיפה… "בייי האריייי" אמרתי מתכוונת לנתק. "אני אוהב אותך!!!" הוא צעק בכוונה כמו מטורף גורם לי לצחוק ולנתק את הפלאפון ואני בטוחה שגם הוא צחק מיד אחרי זה על עצמו.
מי היה מאמין שהשיחה של השתי דקות האלה תגרום לי ללכת לישון בחיוך…?