מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 63

~~~נקודת המבט של הארי~~~

ראיתי את תגובת ההלם שלה אחרי שצעקתי עליה, פתאום הבנתי מה אמרתי בקול והבנתי שכולם מסתכלים עלי, מופתעים בדיוק כמו שאני הייתי מופתע מעצמי. תראו… זה לא שאני לא אוהב את אלה, זה בחיים לא יקרה, אני מאוהב בילדה. אבל לפני כמה ימים היה לי חלום ממש דפוק, מכירים את החלומות האלה שאתם משתנים בגללם? חלמתי שברגע שהתינוק נולד לי ולאלה החיים שלי הפסיקו, אני כבר בקושי יכול לעסוק בעבודה שלי, בקושי יכול לצאת, פתאום גם כל מיני מפורסמים -לשעבר- שנולדו להם ילדים עלו לי לראש ופחדתי לסיים כמוהם. אני לא רוצה לעצור את החיים שלי בגלל זה, במיוחד לא בגיל כזה צעיר. זה לא שאני מתכוון לעזוב את אלה או משהו, לעולם לא. אבל הייתי צריך קצת זמן לעצמי ולחשוב על הכל, לא לשמוע על התינוק לפחות לכמה ימים. ניסיתי הכל, אפילו הלכתי לפסיכולוג שאמר לי שזה דיכאון שלפני לידה. כן גם אני חשבתי שזה קורה רק לנשים ובכלל אחרי הלידה, אבל מתברר שאני באמת בסוג של דיכאון, לא הבנתי כמה התינוק הזה באמת הולך להשפיע עלי ועל החיים שלי וכמה זה יבאס אותי.
וזה לא רק על החיים שלי, גם של אלה, היא צעירה אפילו יותר ממני, זה לא מגיע לה… היא אמורה עוד לחיות, לסיים אוניברסיטה, לפחות קודם להתחתן, ומי בכלל אמר שהיא תרצה לעבור את כל החיים שלי דווקא איתי? וכל זה ממש מייאש אותי כי אני לא יודע יותר מה לחשוב.

הסתכלתי על אלה שנראתה ממש פגועה ממני וישר התחילה ללכת משם. "אלה!" ישר צעקתי לה מנסה לגרום לה לעצור. "נו אלה חכי!" אמרתי מיואש. רציתי כל כך לבעוט במשהו, לשחרר את העצבים שלי אבל גם ככה כולם בהו בי מופתעים. התחלתי ללכת משם לכיוון היציאה האחורי אבל הרגשתי יד עדינה עוצרת אותי ומכניסה אותי לקיר צד שהיה ליד. ראיתי את אביה עומדת מולי עצבנית ומלאה בדעות. "מה לעזאזל עובר עלייך הארי?!" היא שאלה, עצבנית כמובן. "אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו אוקיי?" אמרתי מנסה ללכת משם שוב אבל מה שהיא אמרה פשוט הדביק אותי לריצפה, "התינוק גוסס הארי!" היא צעקה גורמת לי לעצור לגמרי. הא? הרגשתי את הלב שלי דופק חזק יותר ולא יכולתי לזוז. הסתובבתי לאט, חוזר להסתכל עליה מודאג ומבולבל. "התינוק נמצא כגוסס בבדיקה האחרונה של אלה והיא מנסה להגיד לך את זה כבר מאותו היום, אבל אתה ממשיך לדחות אותה שוב ושוב… היא לבד בזה הארי, תראה נוכחות…" אביה אמרה לאט כשהסתכלתי לריצפה, חושב לעצמי מה לעזאזל קורה כאן. בסך הכל רציתי רק כמה ימים שקטנים מהמציאות עד שבכלל לא שמתי לב לכל הפעמים שאלה אמרה כמה שיש לה משהו חשוב להגיד לי, אני כזה אדיוט. פתאום הרגשתי הרגשה מוזרה, כאילו כל מה שהיה חשוב לי בחיים היו אלה וההריון, כאילו שהדיכאון של מה שיקרה אחר כך מעולם לא היה חשוב… רק הרגשתי את הכאב של כמה מטומטם הייתי, אתם מכירים את הכאב הזה שיש לכם כשאתם חושבים על משהו שעשיתם שאתם מתחרטים עליו? כזה בדיוק… "הייתי עד כדי כך מרוחק..?" שאלתי בעיקר את עצמי אבל ראיתי את אביה מהנהנת ולא בשמחה. ישר מיהרתי ללכת למלון כי זה המקום היחיד שחשבתי שהיא יכולה להיות בו, בתקווה שהיא באמת תהיה שם. יצאתי החוצה והתעלמתי מכל המעריצים שישר צרחו מההלם, רצתי במעבר חצייה ולא היה לי אכפת אם היה אדום או ירוק, מכוניות צפרו לי ואנשים צעקו אבל פחדתי לאחר, לא יודע למה פשוט הייתה לי הרגשה שהיא תעשה משהו טיפשי. כל פעם שאני עושה משהו טיפשי- מיד אחרי אלה. כמו מידה כנגד מידה, רק שאני באמת דואג לאלה ולא רוצה שהיא תעשה משהו שהיא תתחרט עליו. נכנסתי למלון ומיהרתי להעלות במעלית לחדר שלנו. ראיתי שהיא לא בסלון ולא במטבח אז המקום היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה חדר השינה, כבר התחלתי להלחץ שהיא בכלל לא במלון ועכשיו לכו תדעו איפה היא תהיה…

למזלי היא הייתה שם, שוכבת על הצד עם הגב אלי, האור בכלל דולק ויכולתי לשמוע את קול משיכת האף שלה, מה שאומר שהיא בכתה. וזה הכאיב לי בלב כשידעתי שזה -בגללי-. עמדתי שם, נשען על קורת הדלת, ומסתכל על הגב שלה, כי זה כל מה שיכולתי באמת לראות… "אני יודע על התינוק…" אמרתי אבל היא לא הגיבה ולא זזה. "אלה אני ממש מצטער… הייתי מבולבל ולא שמתי לב שרצית להגיד לי משהו כל כך חשוב – עד שאביה אמרה לי… הייתי צריך קצת זמן לעצמי, זה הזמן האחרון שיהיה לי עד שהוא יוולד. לא היה לי מושג מה קורה סביבי.." אמרתי מתקרב לכיוון המיטה וראיתי איך היא הסתובבה לאט, נשכבת על הגב ומתסכלת עלי עם עיניים זוהרות ואיפור שלה מרוח על הפנים. היא לא אמרה כלום והיה פשוט שקט בחדר. "את רוצה לדבר על זה…? על מה אנחנו מתכוונים לעשות בקשר לתינוק מכאן..?" שאלתי בשקט, עומד מולה ומסתכל עליה. "לא… אולי מחר" היא אמרה מנסה לחזור לקול הרגיל שלה ולהרגע מהדמעות. הנהנתי בשקט, מסכים עם כל מה שהיא תגיד. "אוקיי, אז אני רוצה לדבר עם הבן שלי לפחות" אמרתי מתקרב לצד שלה במיטה ועומד מולה\לצידה כשהיא שוכבת מבולבלת על המיטה. ירדתי לברכיים שלי מסתכל על אלה המבולבלת כשהרמתי לה לאט את החולצה, חושף לה את הבטן שלאט לאט מתחילה לגדול. ראיתי שהחיוך שלה מתחיל לצאת החוצה כשהנחתי את הסנטר על הבטן שלה ומחזיק לה את היד. "כאן אבא שלך מדבר, רק רציתי להגיד לך כמה שאנחנו מחכים שתצא, ושתחזיק מעמד. אני ואמא נעשה הכל כדי שתישאר איתנו.." התחלתי להגיד והסתכלתי על אלה כששמעתי אותה צוחקת בשקט. "אני אוהב אותך לא משנה אם אתה בן או בת, או לא משנה אם תאהב יותר אותי או את אמא, למרות שאני משוכנע שתאהב אותי יותר… אז אני לא אחפור לך יותר מדי, אני בטוח שאתה בטח כבר עייף, אני רק רוצה להגיד לך ברוך הבא למשפחה, אז תהיה חזק בפנים כי אנחנו מצפים לך". הסתכלתי הצידה לאלה, שנראתה מחוייכת. היידים שלה החליקו לפנים שלי כשהיא קירבה אותי אליה, נותנת לי נשיקה ארוכה וגורמת לי להעלות לאט על המיטה, נשכב מעליה., פשוט יכולתי להרגיש אותה ולנשק לה את הצוואר ומעלה כל הערב. אין ספק שאני מעדיף לראות אותה מחייכת מאשר בוכה.