מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 62

~~~נקודת המבט של אלה~~~

עמדתי מאחורי הקלאים, חושבת על מה שמעסיק אותי כבר שלושה ימים… ניסיתי לספר להארי בערך כל שעתיים במשך השלושה ימים האלה, אבל הוא דחה אותי שוב ושוב עם תירוצים מוזרים. כאילו הוא בכלל לא יודע שיש לו תינוק, הוא התחמק מנושא התינוק ואם במקרה ודיברנו על משהו הכל היה בסדר וברגע שהעלתי את הנושא הוא ישר נרתע ואמר שהוא צריך ללכת לעשות משהו חשוב… כולנו מסתכלים עליו מודאגים ומבולבלים ואני כבר דיי מפחדת… אני לא יכולה להתמודד עם זה לבד ואני מנסה כמה שפחות לחשוב על זה כי זה מפחיד אותי ומלחיץ אותי יותר מדי…

במקרה הארי הסתכל עלי מרחוק וראה את המבט המודאג על הפנים שלי. הוא התקרב אלי עם מבט סימן שאלה על הפנים ונעמד מולי. "הכל בסדר?" הוא שאל כשדאג להוזיז לי את חתיכות השיער מהפנים אל מאחורי האוזן. שילבתי ידיים בלחץ כששיפשפתי לעצמי את הזרועות והנהנתי לאט, מנסה לחייך אל החיוך הכי מזוייף שיצא לי. לפי הפנים המבולבלות שלו יכולתי לראות שהוא לא קנה את זה… אני חושבת שזאת הפעם הראשונה מכל השלושה ימים האלה שהוא באמת שם לב שמשהו לא בסדר אצלי ובא לשאול, אבל עוד חמש דקות המופע שלהם מתחיל, אני לא יכולה לספר לו את זה עכשיו. אפילו אם זה היה בדיוק התזמון המתאים מבחינת ההתנהגות של הארי. "את בטוחה אלה? קדימה זה אני את יכולה לספר לי" הוא חייך עם הגומות המתוקות שלו. פתחתי את הפה במטרה להגיד משהו שאולי ירכך קצת את ההודעה שאני אספר לו אחרי המופע אבל בדיוק קול של אחד מאנשי הבמה השתיק אותי "שתי דקות עלייה לבמה!" הוא צעק ברחבי הקלאים והארי פשוט נאנח, קיווה לשמוע מה שיש לי להגיד. "נדבר אחרי ההופעה אוקיי בייב? תאחלי לי בהצלחה" הוא קרץ כשהחזיק את הלחיים שלי עם שתי היידים שלו, גורם לי לצחוק לפני שהוא הכניס אותי לנשיקה ארוכה. כשהנשיקה נגמרה הוא רק לקח קצת אחורה לאוויר וחזר לנשק אותי המון נשיקות מהירות וארוכות שגרמו לי ממש לצחוק לתוכן, עד שהרגשתי את הזרועות של זאיין מושכות את הארי בכוח ממנו וסחב אותו לבמה והצחיק אותי לראות איזה פרצופים דרמטיים הארי עשה כל הדרך לבמה. נשארתי שם לעמוד והבנתי שאני מחייכת כמו טמבלית לעצמי. זה פשוט מוזר. פעם אחת הוא כולו מדהים ואוהב ושאני פשוט בטוחה שהוא הדבר הכי מושלם שקיים ושזכיתי בילד שמליוני בנות היו רוצות להיות במצב איתו במקומי… אבל אז יש לו את הרגעים האלה שהוא לא רוצה שום קשר לשום דבר שקורה כאן, וזה ממש מוזר כי זה כל כך לא טיפוסי להארי. ולא רק אני חושבת ככה…

***פלאשבאק*** -אתמול בבוקר-

ישבתי בפינת האוכל עם שאל החבר'ה ודיברנו כשפתאום הארי החליט סוף סוף לקום ונכנס גם הוא למטבח. הוא לקח לעצמו כוס מים ומיד אחרי שחשבתי על זה טיפה, החלטתי לקום והלכתי לכיוונו. "בוקר טוב" הוא חייך אלי כשליפף את היידים שלו מסביבי ונתן לי נשיקה ארוכה על השפתיים. "כבר צהוריים הארי" אמרתי גורמת לו לצחוק. "את יודעת שזה אותו דבר…" הוא אמר והפעם גורם לי לצחוק. "תקשיב…. הארי.." התחלתי לדבר, מסתכלת לאט על הריצפה והוא התחיל כבר להראות טיפה מודאג. "אני באמת חייבת לדבר איתך על הבדיקה האחרונה שלי..–" הוא קטע אותי באמצע. "אני יודע אני יודע.. אבל.. אמ.. אני, אני חייבת ללכת, יש לי.. אהה.. פגישה עם המנהל." הוא אמר ונתן לי נשיקה על המצח ומיהר לצאת החוצה. כולנו הסתכלנו עליו מוזר עד שהוא יצא מהדלת. ברור לי שזה היה שקר. "מה עובר עליו?" ליאם שאל מבולבל והתיישבתי לידם בשלוחן כשנאנחתי מיואשת. "אני באמת שמה לב שהוא מתנהג מוזר כל פעם שאת מזכירה את ההריון" אביה הוסיפה וכולם הסכימו איתה. "אני לא יודעת… זאת כבר הפעם העשירית בערך שאני מנסה לספר לו את זה.– אמ… זתומרת.. לדבר איתו על משהו והוא כל פעם דוחה את זה." אמרתי מנסה לתקן את מה שאמרתי. לא רציתי לספר לאף אחד לפחות עד שאני -אצליח- לספר להארי… "לספר מה?" זאיין שאל מעוניין. "הא..? כלום, לספר כלום" אמרתי בתמימות מנסה לשנות נושא ללא הצלחה. "אמרת 'מנסה לספר לו את זה' " נייל הוסיף. "מה את לא מספרת לנו אלה?" דניאל שאלה ופתאום כולם ישבו מעוניינים דוחקים אותי לספר להם. ניסיתי לשנות נושא כל פעם ולחצתי על עצמי שאני לא אספר אבל זה פשוט לא הצליח לי.

"אני… אני חושבת שכדאי שאני אדבר עם הארי לפני…" אמרתי עוד לא בטוחה לגבי מה נכון לעשות. "אלה אם לא תספרי לנו לא נוכל לעזור לך" לואי אמר בשקט מנסה לשכנע אותי בעדינות. טוב אולי לא יזיק לי שהם ידעו, אולי זה באמת יוכל לעזור לי ואני לא ארגיש כל כך לבד בזה… נאנחתי אחרי שהחלטתי סוף סוף לספר. "יכול להיות שהתינוק…. הוא… לא יחזיק מעמד עד הלידה" התחלתי להגיד והמילים צורבות לי בגרון. זה לא פשוט להגיד את זה כמו שזה נשמע… הפנים של כולם נהיו פתאום מודאגים וחיכו לשמוע ממני את ההמשך. בלעתי כל הזמן את המילים, פשוט כאב לי לספר את זה ולדעת שהכל נכון. "לפחות לא אם אני אקפיד לקחת את הכדורים ובעיקרון אסור לי לשתות קפאין ובטח שלא אלכוהול… אני באמת מפחדת ודווקא עכשיו כשאני צריכה את הארי הוא פשוט לא שם. אני מנסה לספר לו כבר כמה ימים אבל… אני פשוט לא מבינה את זה…" אמרתי מרגישה את הלב שלי נעצר רק מהמחשבה על הכל. הרגשתי את היד של לואי מוצאת את הדרך ליד שלי, נותנת עלייה לחיצה קטנה. הם כולם היו בהלם ולא ידעו ממש מה להגיד. לא שאני מצפה מהם… איך אפשר להגיב לדבר כזה?
"אני בטוח שהארי יחזור לעצמו בקרוב אלה.." סוף סוף ליאם דיבר, מפסיק את השקט שהיה לכמה דקות. "אל תדאגי, אנחנו לא ניתן לדבר כזה לקרות בכזאת קלות" אביה חייכה אלי, גורמת לי להרגע טיפה. אולי דווקא לספר להם לא היה רעיון כזה רע. לפחות עכשיו אני יודעת שהם איתי ואני לא לבד, למרות שאם הארי לא איתי בזה, זה כמעט לא שווה את זה… אבל אני לא יכולה להתלונן בקשר לחברים שלי, הם מדהימים.

***סוף פלאשבק***

"סיפרת לו כבר?" אביה הוציאה אותי מהמחשבות שלי כשבאה לעמוד ליידי. הסתכלתי עליה במהירות עם רפצוף שאמר הכל. "שוב…?" הוא שאלה מאוכזבת ומיואשת. "כן אבל זה לא היה באשמתנו הפעם. הוא היה חייב להעלות לבמה… האמת שהפעם הוא היה נראה אכפתי ומודאג, כאילו שבאמת אם הייתי מתחילה לדבר על זה הוא סוף סוף לא היה מתחמק" אמרתי מרגישה את היידים שלי משולבות אחת בשנייה מהלחץ כבר כמה זמן. היא רק נאנחה וליטפה לי בשקט את הגב.
גם דניאל התקרבה אלינו כשפתאום שמענו את הבנים חוזרים למאחורי הבמה, צוחקים על משהו ונראים מאושרים כרגיל מהאנדרנלין של ההופעה. הם פשוט נהנים מכל הופעה והופעה. זה גורם לי לחייך כל פעם, חוץ מהקטע שהם דיי מזיעים, זה לא ממש חמוד כמו שזה נשמע…
"איך היה?" שאלתי עם חיוך עדין כשהארי התקרב אלי ממהר להביא לי נשיקה. "כיף, כרגיל. אני עדיין לא מאמין שזאת ה'עבודה' שלי" הוא אמר צוחק טיפה גורם לי גם לצחוק. "זאת לא עבודה אם אתה עושה את מה שאתה אוהב" אמרתי גורמת לו לצחוק. "את נראת יותר טוב ממקודם" הוא אמר מחייך כשליטף לי את הלחי עם האצבע שלו. "כן.. בקשר לזה…." התחלתי להגיד לחוצה מאוד. הוא נראה מקשיב אבל עדיין קצת מודאג. "כבר כמה ימים אני מנסה לספר לך משהו וכל פעם אתה בורח. אני לא מבינה מה קורה אבל התינוק כ–" הוא עצר אותי באמצע כשנאנח בעצבים. "תקשיבי אני לא רוצה לשמוע על התינוק הזה יותר אוקיי?!? אני לא יכול! אני… פשוט…. אני לא יכול.." הוא אמר בהתחלה צועק ולאט מחליש את הקול שלו כשהבין שכולם עכשיו מסתכלים עליו מופתעים והוא מבין מה הוא באמת אומר. הסתכלתי עליו מופתעת ואפילו דיי פגועה. אולי הוא יכול לברוח מהתינוק הזה אבל אני לא. גם אם אני רוצה וגם אם לא, הוא נמצא בתוכי ואין שום דבר שאני יכולה לעשות עם זה… הוא הסתכל עלי מודאג לכמה שניות עד שפשוט הלכתי משם כמה שיותר מהר לכיוון המלון שלנו שלא היה כל כך רחוק משם. שמעתי אותו קורה בשם שלי כמה פעמים, מנסה לעצור אותי עד שסוף סוף יצאתי משם. נכנסתי למלון ונשכבתי במיטה, מנסה לעצור את הדמעות והכעס שלי. יותר נכון דמעות הכעס שלי. לא יכולתי שלהפסיק לחשוב על זה למרות שניסיתי לא לחשוב על זה. פשוט שכבתי שם במיטה עם הגב לכיוון הדלת, מנסה לנשום עמוק ולהרגע…